ישיבת מליאה בתאריך 29/09/2025 בשעה 10:00

היו"ר אליהו רביבו:

חברות וחברי הכנסת, מכובדי השר, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שני ז' בתשרי התשפ"ו, 29 בספטמבר 2025. היום הוא היום ה-724 למלחמה שעודנה נמשכת, וזהו מניין הימים ש-48 מאחינו ומאחיותינו, שתמונותיהן מביטות עלינו כאן מלמעלה, עודם נמצאים בשבי, ואנו כולנו מתפללים לשובם המהיר למשפחותיהם. חברות וחברי הכנסת, מכובדי השר, על סדר-היום – הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025, והצעת חוק תקציב נוסף לשנת התקציב 2024, התשפ"ה–2025, לקריאה השנייה והשלישית. הדיון בשתי הצעות החוק יהיה דיון משולב בהתאם לסדרי הדיון שקבעה ועדת הכנסת. אני מזמין את חבר הכנסת חנוך דב מלביצקי, יושב-ראש ועדת הכספים, להציג את הצעות החוק, ללא הגבלת זמן. מכובדי, ברוך הבא.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2025, ואת הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה תקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025. מדובר בהצעות חוק ממשלתיות שמטרתן לאפשר את הגדלת מסגרת ההוצאה בשנת הכספים 2025 בשל הימשכות מצב הלחימה, מבצע מרכבות גדעון ומבצע עם כלביא, וכמענה לנפגעי פעולות איבה והגידול במספרם בשל הלחימה שלא שוקפה בתחזיות בעת אישור חוק התקציב לשנת 2025. בנושא הזה חשוב להבהיר: אנחנו פה מאשרים את ההוצאות של מרכבות גדעון הראשון, לא השני, ושל עם כלביא. מדובר בסוג של אישור שהוא אישור בדיעבד. אנחנו יודעים שזו לא דרך המלך – אנחנו אמורים לאשר תקציב לפני שהוא מגיע ולא לאשר למעשה את הביצוע בפועל כמו שקורה פה – אבל פה, בגלל מצב המלחמה, בגלל שמטעמים ברורים לא היה ניתן, למשל, לפרסם ולהודיע ברבים מתי מבצע עם כלביא בדיוק יתחיל ולהיערך אליו בצינורות המקובלים, אנחנו נדרשים לעשות את זה כרגע. מרכבות גדעון ב', שמתנהל כרגע, לא משוקף בתקציב הזה שמועבר, ובדיונים של הוועדה נאמר לנו על ידי נציגי אגף תקציבים שהם צופים שהרוב המוחלט, אם לא כל ההשפעות התקציביות של - - -

גלעד קריב (העבודה):

אדוני, מי השר במליאה?

היו"ר אליהו רביבו:

השר יצא הרגע. הוא הודיע למזכיר. מעט אורך רוח.

גלעד קריב (העבודה):

אני עם הרבה אורך רוח.

היו"ר אליהו רביבו:

שמים לב. בבקשה.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

אבל מכיוון שזה באמת בלי הגבלת זמן, אז זה לא - - -

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אגב, זה לא נכון, כן?

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

מה לא נכון?

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

מה שאמרת, שזה לא שייך ל-2025.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

לא, אתה לא היית - - -

היו"ר אליהו רביבו:

זה לא מה שהוא אמר.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אני אומר לך באחריות.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

אני אומר לך מה נאמר לנו על ידי נציגי אגף תקציבים, שהרוב המוחלט, אם לא כל ההשפעות התקציביות של מרכבות גדעון ב' או 2, ישוקפו, למעשה – הם צופים שהם יהיו, אם בכלל, בשנת הכספים 2026, והם הסבירו על פערים שיש מההארכה הקודמת, שבעצם נותרו איזשהן רזרבות, ולכן הרזרבות הללו יכולות לספוג את העלות הזאת. אם וככל שיהיו השפעות, יהיה מדובר בשנת הכספים 2026 – כך נאמר לנו. במהלך חודש מרץ 2025 התקבל בכנסת חוק התקציב לשנת התקציב 2025, וכן חוק מסגרות תקציב המדינה (הוראות מיוחדות לשנת 2025) (תיקוני חקיקה), התשפ"ה–2025. בהצעת חוק זו מוצע לתקן את חוק התקציב שהתקבל כאמור לשנת הכספים 2025, ולהגדיל את מסגרת ההוצאה התקציבית שנקבעה בו בסכום של 30.8 מיליארד שקל לצרכים ביטחוניים ולצרכים אזרחיים. הסכום האמור יחולק לסעיפי תקציב משרד הביטחון – סעיף 15, הקצבות לביטוח הלאומי – סעיף 27, הוצאות ביטחוניות שונות – סעיף 31, ותשלום ריבית ועמלות – סעיף 45. בנוסף, במסגרת הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025, מוצע לתקן את מתווה הגירעון שנקבע בחוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב–1992, ולהגדיל את תקרת הגירעון לשנת 2025 כך שתעמוד על 5.2% מהתוצר המקומי הגולמי במקום 4.9% כיום. בעת חקיקת התקציב לשנת 2025 התקבל בכנסת גם חוק מסגרות תקציב המדינה, כאמור, שבמסגרתו נקבע שיעור גירעון של 4.7%, וכן נקבע סכום נוסף של 4.2 מיליארד שקל, שמשקף 0.2% בשיעור הגירעון, שיהיה ניתן לעשות בו שימוש לשם מימון ההוצאות הדרושות לצרכים הנובעים במישרין מהימשכות הפעולות הצבאיות המשמעותיות לאחר שהתקיימו התנאים שנקבעו בחוק. גם לאחר השלמת הליך הקצאת הסכום הנוסף בהתאם להוראות החוק, לא היה בסכום האמור כדי ליתן מענה לצרכים הקיימים בשל מצב הלחימה המתמשך, כאמור. לאור האמור, אבקשכם לאשר את הצעות החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. להצעות החוק הוגשו הסתייגויות, או בקשות רשות דיבור. נושא נוסף שחשוב להבהיר ולהזכיר גם מעל הבמה הזו – אני התייחסתי אליו בוועדת הכנסת, אבל אני חושב שחשוב להגיד אותו גם כאן. אנחנו יודעים שיש מלחמה, ואנחנו יודעים שבגלל שיש מלחמה אנחנו לא פועלים אולי באופן רגיל בכל מה שנוגע לתקציבים. אבל ההתנהלות של משרד הביטחון בכל מה שנוגע לנתונים שהוא אמור להביא לוועדה, בכל מה שנוגע להופעות שלו בפני הוועדה, למתן מענה מתאים על שאלות, למתן חומרים, היא מתחת לכל ביקורת. כאשר אנחנו נדרשים לאשר סכום של למעלה מ-30 מיליארד שקל, ולסכום הזה אמורה להיות מצורפת חוברת שימושים – חוברת שימושים הזו נדונה בוועדת משנה מיוחדת שמשותפת לחוץ וביטחון ולכספים, ושם בעצם מפורטים השימושים הצבאיים שעבורם הכסף הזה מגיע, שאי-אפשר לדבר עליהם באופן גלוי בוועדה. הנוסח הראשון של החוברת הזו שהוגש על ידי משרד הביטחון, קודם כול הוגש באיחור. מעבר לעובדה שהוא הוגש באיחור, הוא הוגש באופן מגוחך ולא עמד בסטנדרטים המינימליים של הייעוץ המשפטי, שהיה צריך לפנות אליהם. אז שלחו לנו חוברת נוספת, וגם החוברת הנוספת – ואני חייב להגיד את זה – ערוכה באופן כזה שהיא לא מאפשרת לנו כחברי ועדת הכספים, חברי ועדת חוץ וביטחון, לעשות ביקורת אמיתית ולהבין עד הסוף לאן הולכים הכספים הללו. עכשיו, אנחנו יודעים שיש מלחמה, ואנחנו מודעים לכל צוק העיתים שאנחנו נמצאים בו, אבל בכל הכבוד, האנשים שאמורים להכין את הדברים הללו לא נמצאים כרגע בפיקוד הקדמי בעזה, לא מנהלים את תוכנית התקיפה ולא עסוקים בשום הליכים מבצעיים, אלא תפקידם הוא בדיוק זה – לספק את הנתונים הכלכליים שנדרשים. הדבר הזה לא נעשה כמו שצריך בפני ועדת הכספים. היו גם פעמים שבהן נציגי משרד הביטחון התבקשו להגיע ולספק תשובות לנציגי הוועדה, והם פשוט לא הגיעו. הם הודיעו להנהלת הוועדה שהם לא מגיעים. ככה הם רוצים. הם החליטו שהם לא באים.

היו"ר אליהו רביבו:

מה תפקידם של אותם נציגים של משרד הביטחון?

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

תראה, אני אומר פה משרד הביטחון – כי לא נכון שאני כמחוקק אדבר על הצבא, אבל בגדול זה הצבא.

היו"ר אליהו רביבו:

אבל יש להם תפקידים.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

נכון.

היו"ר אליהו רביבו:

כי אי-אפשר לבוא ולהשתמש בכסות - - -

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

אני לא רוצה פה להגיד בדיוק מי לא הופיע, ואני גם לא יודע.

היו"ר אליהו רביבו:

השאלה היא אם בסמכותו של אדוני – אני מניח שכן – לדרוש ולהתנות את המשך השלב הבא, ככל שיהיה צורך, בהגעתם לוועדה, שישטחו בפניכם את הנימוקים ושיסבירו איך הם מגישים חוברת כל כך לא מנומקת ולא מקצועית.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

הסיפור של החוברת הוא דבר אחד, אבל זה לא מתמצה רק בחוברת. היו שם דברים נוספים.

היו"ר אליהו רביבו:

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

העניין הוא שמכיוון שמדובר פה בעצם באישור שהוא אישור כספים בדיעבד, הסבירו לנו נציגי אגף תקציבים ויתר המשרדים את החשיבות המכרעת שבאישור של התקציב הזה כמה שיותר מהר, כי הדבר הזה עלול להשפיע גם על הדירוג של מדינת ישראל וכן הלאה. ולכן אנחנו פה באמת עשינו את מה שצריך כדי להעביר את זה כמה שיותר מהר. נאמר ברחל בתך הקטנה לנציגי משרד הביטחון, וגם אני לא העברתי להם כל מיני דברים ולא קיימתי דיונים על דברים נוספים שהם ביקשו כשלא היו נציגים, כשעשו דין לעצמם והחליטו לא להגיע.

היו"ר אליהו רביבו:

אוה.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

וככה זה הולך להיות מכאן ולהבא. וחשוב מאוד, חשוב מאוד – אנחנו פה לא מקשים סתם, אבל בסופו של דבר תפקידנו הוא לשמש סוג של זרוע בקרה על מה שקורה. ואם אנחנו מסתכלים למשל על נושא הפנסיות התקציביות כפי ששולמו במשך כל השנים הללו, הגדלות הרמטכ"ל, אנחנו רואים שמשרד הביטחון, מה לעשות, אות ניהול תקין על ניהול כספי מדינה הוא כנראה לא יקבל. ולכן חשוב מאוד לספק לנו את הנתונים שאנחנו דורשים. ואני אומר מפה, שיהיה מאוד מאוד ברור ושאף אחד לא יתבלבל, ושידעו להבא שמה שהיה בתקציב הזה – היה ולא יהיה שוב. ושמעתי היום גם מהיועצת המשפטית לכנסת שבמידה – אנחנו פשוט לא נאשר שום תקציב נוסף שיגיע אלינו אם הוא יבוא בלי חוברת שימושים כמו שצריך. בכלל לא נתחיל את הדיונים. לא נעשה את זה כמו עכשיו, שאנחנו מתחילים את הדיונים והם משלימים תוך כדי ושולחים את זה בלילה וכל מיני דברים כאלה. לא. אנחנו נדרוש את זה מראש, ואנחנו נהיה הרבה יותר אקטיביים בלוודא שאנשי משרד הביטחון שצריכים להגיע ולהופיע בפני ועדת הכספים יעשו את עבודתם, ויגרמו לנו לבצע את תפקידנו כמו שצריך. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים. מכובד לעלות מרכז האופוזיציה בוועדת הכספים, חבר הכנסת ולדימיר בליאק. ברוך הבא.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, השר חזר, נכון? האמת שאני קצת שותף למצוקה של הממשלה – יש רק 300 שרים, אז מאוד קשה למצוא שר שיהיה במליאה. יש לי 12 דקות, אדוני.

היו"ר אליהו רביבו:

כן, כן, אנחנו מתקנים את זה.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

שוב אני עולה כאן, אדוני היושב-ראש, בפתיחת - -

גלעד קריב (העבודה):

סדרתי.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

- - דיוני התקציב, בפעם השמינית, הפעם השמינית מאז הקמת הממשלה הזאת. זה תקציב מס' 8 תוך פחות משלוש שנים. האם ישנה הוכחה חותכת וחד-משמעית יותר מזה לכישלון המחפיר של שר האוצר בניהול כלכלת ישראל ובניהול התקציב? כלכלת ישראל נחטפה על ידי ממשלה שבאה פשוט לחבל בה. מה שאנחנו רואים בשלוש השנים האחרונות זה לא משבר, זה לא נסיבות חיצוניות וזה לא מלחמה, אלא הפקרות פיננסית שהיא באמת חסרת תקדים. נתניהו וסמוטריץ' לא מנהלים מדינה, הם מנהלים קופה קטנה של סקטורים מקורבים. כל שקל בקופת הציבור הפך לכלי משחק פוליטי, ואת המחיר משלם מעמד הביניים הישראלי, המעמד המשרת. בואו נסתכל על התוצאות: הגירעון עולה שוב, הפעם ל-5.2%, כנראה בדרך ל-6.5% לפחות, לקראת סוף השנה. אנחנו שלוש שנים ברציפות בגירעון שמרקיע שחקים ובצמיחה שלילית לנפש, והמשמעות של צמיחה שלילית לנפש היא ירידה ברמת החיים. זו בהחלט אזהרת קריסה. דירוג האשראי של מדינת ישראל הורד, שימו לב, לרמת של 1993. זה כתם שלא היה כאן מעולם; יוקר המחיה שוב שובר שיאים כמעט כל יום. מזון, שירותים, אנרגיה – הכול עולה; הייטק, מנוע הצמיחה העיקרי של המשק הישראלי, בורח לחו"ל; והמשפחות – זה אולי הכי חשוב – מילואימניקים, חיילים משוחררים, צעירים, אזרחים ותיקים, כולם נחנקים תחת הנטל. והכול למה? בשביל לקנות עוד חודש בשלטון, עוד קולות בהצבעה, עוד אתנן קואליציוני? זה לא ניהול הכלכלה, זו ביזת אוצר המדינה. אפילו בזמן המלחמה, כשאנחנו באמת חייבים כל שקל, כל שקל, לצבא או לעורף, הם לא עצרו לרגע. המשיכו להזרים מיליארדים לקבוצות לחץ פוליטיות, למשרדים מיותרים, לכספים קואליציוניים. בזמן שהחיילים שלנו נלחמו או נלחמים בשבע חזיתות, סמוטריץ' דואג למשרד של סטרוק, דרעי ופרוש למשתמטים וגפני מנצל כל הזדמנות, כדרכו, לגבות מחיר על כל הצבעה, ולקחת עוד עשרות מיליוני שקלים למערכת החינוך הפרטית שמחנכת, מה לעשות, לבורות ולהשתמטות. זה לא סתם כישלון, זה פשע כלכלי ומוסרי כלפי אזרחי מדינת ישראל, אותו מעמד הביניים – ואני אחזור על זה שוב ושוב – אותו מעמד הביניים שמחזיק את המדינה הזאת גם בשגרה, ודאי גם בחירום. נתניהו, שהיה מר כלכלה מתישהו בעבר, בטח לפני 20 שנים פלוס, הפך להיות קוסם של גירעונות. סמוטריץ', שמתגאה שהוא קפיטליסט, הוכיח שהוא רק גזבר של קבוצה פוליטית אחת בלבד, בעלת פנקס אדום עדכני, ולא באמת שר אוצר של מדינת ישראל. שניהם ביחד – צמד שמוביל את הכלכלה שלנו כמו משאית שדוהרת ללא בלמים. חייבים לומר את זה באופן חד-משמעי: מדיניות כזאת מסכנת את ביטחון מדינת ישראל לא פחות, לא פחות מטילים – כיוון שבלי כלכלה יציבה אין צבא חזק, אין עורף עמיד, אין עתיד כלכלי לילדים שלנו. הם יגידו והם אומרים כל שלוש השנים האלה, כמעט שלוש שנים – משבר, רפורמה משפטית, החל מ-7 באוקטובר מלחמה – הם יגידו "נסיבות". אבל העם רואה, יודע וגם מבין. זו לא רק מלחמה, זו בחירה מודעת. אתם זוכרים ששר האוצר, מתחילת המלחמה כל הזמן אמר: מה אתם נטפלים למשרדים מיותרים וכספים קואליציוניים? זה כסף קטן. בינתיים הכסף הקטן הזה, כביכול, הכספים הקואליציוניים מתחילת המלחמה, הצטבר ל-15 מיליארד שקלים. תחשבו על המספר הזה – 15 מיליארד שקלים כספים פוליטיים. משרדים מיותרים זה כל שנה לפחות 2, 3 מיליארד שקלים. אני מביא לכם פה הערכה שמרנית, כי במעגלים הרחבים של הביורוקרטיה זה הרבה יותר, הרבה הרבה יותר. הם בחרו לבזוז את הקופה. אנחנו רואים את זה בוועדת הכספים מדי יום. הם בחרו להעמיק את החוב, והם מעמיקים אותו גם הפעם, גם בתקציב הזה. הם בחרו להפנות את המשאבים למקורבים במקום לציבור שעובד, משרת ונלחם וכורע תחת הנטל. אנחנו משלמים בסל קניות שרק מתייקר, במשכנתה שהריבית עליה לא יורדת – היא לא יכולה לרדת עם מדיניות כזאת מופקרת – ובצעירים הכי טובים שמחפשים את עתידם, לצערי, מחוץ למדינת ישראל. ואני אומר לכם, זו בגידה באמון הציבור. בגידה באמון הציבור. זו בריחה מבישה מאחריות מינימלית, אחריות לאומית. והשאלה היא אם הם יודעים בכלל מהי אחריות, עם הסירוב המקומם להקים ועדת חקירה ממלכתית על אירועי 7 באוקטובר. זה לא עוד ויכוח אידיאולוגי. ממש לא. זה לא ימין, לא מרכז וגם לא שמאל. אגב, אני חושב שבכלכלה, כמעט בוודאות, אני חבר הכנסת הכי ימני בכנסת הזאת, שמתמודד מול קואליציה שאין לה שום בסיס אידיאולוגי, ודאי לא בכלכלה. היא סתם מושחתת ומופקרת. היום זה כבר, מעבר לכול, שאלה של הישרדות לאומית. נתניהו וסמוטריץ' משחקים עם עתידה של מדינת ישראל כאילו זה ועד בית קטן. אני קורא מכאן: הגיע הזמן לעצור את שיגעון התקציבים, לשים סוף להפקרות ולהחזיר את המדינה לניהול כלכלי אמיתי, מקצועי ואחראי. לא עוד ארבעה תקציבים נוספים בשנה, כאשר כל העולם, באמת, כל העולם צוחק עלינו, כי אין ממשלה כזאת, ואני חושב שלא הייתה מעולם – בטוח בישראל, ואני כמעט משוכנע שגם בעולם – לא הייתה ממשלה שכל חודשיים מעבירה תקציב. אגב, הממשלה הזאת – ודיברתי על זה הבוקר בוועדת הכנסת – המציאה שיטה: מעבירים בתחילת השנה מסמך שנקרא תקציב המדינה, שלא באמת קשור למציאות בשום צורה, ואז במהלך השנה מאשרים תקציבים נוספים שהם לא תקציבים בכלל. תחשבו על זה, זה לא תקציב, זו התאמה של תקציב לביצוע בפועל. אנחנו מאשרים היום ביצוע בפועל, וכפי שגם יושב-ראש ועדת הכספים אמר עכשיו, אנחנו מאשרים את הכסף בדיעבד. זה לא תקציב, כי תקציב זה תוכנית כלכלית, כי פעם היה כבוד לתקציבים בבית הזה. היה כבוד לתקציבים. עכשיו, עם האירוע המופרע הזה, שמונה תקציבים תוך פחות משלוש שנים, זו זילות מוחלטת של האירוע. כך לא מנהלים שום מערכת פיננסית, ודאי לא מערכת פיננסית של מדינה. נכון לעכשיו, סוף ספטמבר 2025, לא מתקיימים כלל דיוני תקציב 2026. אגב, גם אין ראש אגף תקציבים, כבר חודשיים אין ראש אגף תקציבים, ולא מתקיימים דיוני תקציב 2026 בתוך משרד האוצר. בכלל, אין מסגרת מאושרת שאיכשהו הציגו אותה. לא הציגו אותה בכלל לראש הממשלה, שעוסק בדברים אחרים, אין סיכומים מול משרדי ממשלה, וכמובן אין גיבוש של התקציב עצמו. חבריי חברי הכנסת, זה אומר הלכה למעשה שגם אם יהיו בשורות הערב, ואני מאוד מקווה שנשמע בשורות הערב על סיום המלחמה והשבת החטופים, ואם ישראל מסיימת את המלחמה בשבועות הקרובים, ההזנחה הכלכלית המתמשכת של ראש הממשלה ושל שר האוצר עלולה להביא לאי-ניצול הזדמנויות לאחר המלחמה, קידום רפורמות משמעותיות וחזרה מהירה לפסי צמיחה, ואנחנו הכי צריכים את זה כדי לא להיכנס לעשור כלכלי אבוד, כפי שהיה אחרי מלחמת יום כיפור. נתניהו וסמוטריץ' נכשלים. הם גוררים אותנו לתהום, והגיע הזמן לשים לזה סוף, כי באמת אפשר אחרת, באמת אפשר לנהל את זה אחרת. סיום המלחמה, השבת החטופים וחתירה להסדר אזורי יכולים ליצור אווירה עסקית שונה לחלוטין, שתאפשר חזרה של ישראל לפסי צמיחה. יחד עם הקדמת הבחירות, החלפת הממשלה, סגירת המשרדים המיותרים, ביטול הכספים הקואליציוניים ושלילת ההטבות מחרדים שלא עובדים ולא משרתים בצה"ל, ניתן יהיה, שימו לב, כבר בשנה הבאה, להוריד את המע"מ ב-2%, מ-18% ל-16%, לבטל את הקפאת מדרגות מס הכנסה הלכה למעשה, להוריד מס הכנסה לאנשים שעובדים, משלמים מיסים ומשרתים, להעלות דיפרנציאלית את קצבאות האזרח הוותיק – הגיע הזמן לעשות את זה, והממשלה הזאת מסרבת לעשות את זה. בנוסף, גם שינוי בציפיות אינפלציוניות יאפשר לנגיד בנק ישראל להוריד את הריבית במשק ב-0.5% לפחות ולהוזיל את המשכנתאות. אפשר לעשות את זה. זה לגמרי אפשרי. אני מאמין בזה. המכשול היחיד בדרך להשגת המטרות הללו ולשיפור חיי אזרחי ישראל זה ממשלת נתניהו-סמוטריץ'. בקרוב מאוד היא תהפוך להיסטוריה, וביחד אנחנו נצא לדרך חדשה. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. הבאה בתור – חברת הכנסת אורית פרקש הכהן. 15 דקות לרשותך התחילו הרגע.

אורית פרקש הכהן (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, עוד דיון על התקציב כשאין פה שר אוצר, אין פה ראש ממשלה, אין כמעט שרים, וזה מספר את כל הסיפור. אז אדוני היושב-ראש, בעוד כמה שעות הכנסת הזו תצביע על תקציב שמיני מאז הקמת הממשלה הזו, פריצה חמישית של תקציב שלישי בתוך שנתיים, וזה לא הסוף. מגדילים את הגירעון בעוד 0.3%, כלומר, בעוד 6.4 מיליארד שקלים, ואת כל היתר נקבל מקיצוץ עתידי שכבר נגזר על כולנו בתקציב הבא עלינו לטובה בשנה הבאה, שנת 2026, שזה בכלל קצת מוזר – הממשלה בעצם אומרת: אני מגלגלת את זה הלאה. עוד אין תקציב, עוד לא יודעים מה הוא יהיה, אנשי האוצר אפילו לא יודעים ממה נקצץ ואיך נקצץ. אני לא מכירה קיצוץ רוחבי על תקציב שלא נקבע. בקיצור, מילים ריקות. אני רוצה לחדד היום כמה התקציב השמיני הזה כושל ולא מקצועי, וכמה הוא סיפור פניה של הממשלה שלנו. כלום לא מנוהל. אין אסטרטגיה, אין דרך, אין מנהיגות, לא יודעים לאן הולכים, הכול דיבורים מנותקים מהמציאות, וכמאמר הפתגם הידוע מאליס בארץ הפלאות, שזה סיפור על מדינת אנדרלמוסיה שהכול בה הפוך: כשאתה לא יודע לאן אתה הולך, כל דרך תוביל אותך לשם. מה אני אומרת? יש קו ברור שמחבר בין אי-ניהול המערכה הביטחונית והמדינית שלנו בתולדות ישראל לבין התקציב הרשלני הזה. קו ישיר מחבר בין הכאוס המדיני והביטחוני מאז 7 באוקטובר לכאוס התקציבי שעליו נצביע היום. קו ברור מחבר בין אי-ניהול המערכה החשובה בתולדות ישראל לבין התקציב הרשלני שמונח כאן היום. תראו את המגמות – המגמות תמיד מספרות את כל הסיפור לאן אנחנו הולכים, והתמונה היא מפחידה: כל רכיבי הצמיחה בישראל צונחים. לפי נתוני הרבעון השני של 2025, יצוא הסחורות והשירותים צמח כמעט ב-3%; היצוא לאירופה ירד ב-15.4%; עסקאות ביטחוניות עם חברות ישראליות במאות מיליוני יורו מתבטלות; החוב הממשלתי זינק לממדים מפלצתיים של 69% – אני זוכרת שאלה היו הנתונים של חברת החשמל כשהייתה לפני פשיטת רגל כשפיקחתי עליה; 17% מהנדסים לפחות – השכבה שהיא חוד החנית של אומת ההייטק – כבר עזבו את הארץ בשקט; כמותם רופאים, שלא חוזרים; יש לנו חרם שהולך וגובר על חוקרים ישראלים ואקדמאים מישראל. המגמה, חברים, מספרת סיפור של מדינה בסחרור. צונאמי של הכרזה על מדינה פלסטינית בשל גרירת המלחמה ובזבוז הישגי חיילנו וצונאמי של בידוד עולמי שמתרחש בכלכלה, כי הכול קשור בכול, כי אין נהג על ההגה. אז חברים, גם התקציב של היום הוא תקציב מנותק, לא מקצועי, פיקציה, שמראה אובדן דרך, ואני אראה את זה בארבע דוגמאות. נתחיל בנקודה הראשונה, שהיא ממש דרמטית: התקציב הזה, אדוני היושב-ראש, לא משקף את המלחמה בעזה, לא משקף את העלויות שלה. כן, שמעתם נכון, התקציב הזה, שנצביע עליו היום, מכסה אחורה רק את עלויות עם כלביא ואת מרכבות גדעון א'. ומה הנחת היסוד של התקציב הזה – וזו כבר פעם שנייה לפחות? בט"ש מוגבר. כאילו המדינה נמצאת – זה ראשי תיבות של ביטחון שדה שוטף פלוס. זה נראה לכם נורמלי? אני רוצה לשאול אתכם. זה הרי לא נורמלי. האם ישראל לא במלחמה כבר שנתיים? איך ייתכן שהתקציבים של הממשלה הזו לא מניחים מצב של לחימה? למה אנחנו פעם אחר פעם לא מפנימים את תוכנית הממשלה למלחמה? אני רוצה לשאול יותר מזה: מה התוכנית של המלחמה? מישהו יודע מה התוכנית של המלחמה? הרי מסמך מטרות הלחימה – שהוא המצפן של כל מלחמה, שהוא מגדיר את המלחמה, הוא מגדיר את היעד שלה, הוא גוזר את העלויות שלה – לא אושר בממשלה הזו כמעט שנה, מספטמבר 2024. ואני רוצה לשאול עוד שאלה: איפה ראש הממשלה? איפה שר האוצר? בעולם מתוקן, דקה אחרי שאנחנו מעמיקים את הבור בעוד 30 מיליארד שקלים בגין הוצאות של מלחמה – שלא כוללות אפילו את עזה – הוא צריך לבוא ולהוסיף מה עוד מצפה לנו, לאן אנחנו הולכים, מה הלאה. אבל אין מנהיג ואין דרך. וכמו שאמרתי, בעליסה בארץ הפלאות, כשאתה לא יודע לאן אתה הולך, כל דרך תוביל אותך לשם. אבל כך לא מנהלים את הכסף שלנו וכך לא מנהלים כלכלה. זה לא דבר של מה בכך. המלחמה של עזה היא מלחמה יקרה ביותר. כל שלושה חודשי לחימה עולים יותר מ-30 מיליארד שקל, שלא משוקפים בתקציב הזה. אחריות לשירותים אזרחיים של יותר משני מיליון עזתים זה 10 מיליארד שקל. אתם רוצים מלחמת נצח? אתם רוצים בוננזה של קרקעות בעזה? ממשל צבאי עולה 20 מיליארד שקלים בשנה. לא נדבר על עלויות המילואימניקים בסבב חמישי, בהיעדר שוויון בנטל למשק. רק על סיוע הומניטרי הממשלה הזו לעזה כבר העבירה מעל 1.7 מיליארד שקלים, ועוד היד הנטויה. אתם רוצים מלחמת נצח, אז למה זה לא בתקציב? איך ייתכן ששר האוצר לא קיים דיון על הנושא הזה בממשלה ערב ההחלטות האסטרטגיות בנושא הביטחוני? אנחנו מאשרים היום תקציב בהנחה של בט"ש מוגבר. איזו בדיחה. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אני הייתי רגולטורית של חברת חשמל. בשנת 2014 הייתה מהומה שלמה, פיטרו סמנכ"ל כספים, הייתה חקירה של ועדה חיצונית. למה? כי חח"י פספסה 1.4 מיליארד שקל בהוצאות שלה. אמרו: איך יכול להיות שהדוחות הכספיים שלה היו פיקציה והטעו את המשקיעים, את המוסדיים? אדוני, שכחנו. הממשלה הזו כל כך דרדרה אותנו. תקציב זה דבר רציני; הוא התמונה, הוא התוכנית, הוא המראה לחברות דירוג, למשקיעים, אם ראוי לבוא ולהשקיע במדינה, שהכלכלה שלה מנוהלת. תקציב כזה הוא לא רציני והוא הפקרות כלכלית. זה מביא אותי לדוגמה השנייה בתקציב הזה, שמראה שכשאין דרך אין גם התנהלות כלכלית ראויה. גם בתקציב הזה הממשלה ממשיכה לצד זה להעביר כספים במקביל. בוועדת הכספים העברנו כאילו העסקים כרגיל בפעם אני לא יודעת מה עוד 30 מיליון ש"ח למשרד למורשת, עוד 80 מיליון ש"ח למשרד לשירותי דת. ג'ובים חדשים – התחלנו בפרויקט הקמת מועצות דתיות חדשות, כי עבר חוק הרבנים, חוק הג'ובים. הסבירו לנו שבכל מועצה כזאת אנחנו מקימים עוד 11 משרות לדורי-דורות. עוד 25 מיליון ש"ח למורשת הרב עובדיה יוסף; ויתור על חובות לרשתות החינוך החרדיות – 55 מיליון שקלים. והמשרד של סטרוק, הקופה הקטנה של שר האוצר שלנו – בכלל זה לא להאמין – מזנקת ל-0.5 מיליארד שקלים. אין כסף לשקם את בית חולים סורוקה, חיילים משנוררים תרומות לציוד, אבל העיקר – עוד עשרות מיליונים לישיבות של הנושרים. כשרואים את הביזה הזו מבינים שבכוונה התקציב הזה לא משקף את עלויות המלחמה שעוד נכונו לנו, שהרי כבר הוצאנו אותן מהכיס, כי כבר המלחמה בעזה קיימת, מתנהלת. למה? כי זה היה מוריד כזה גרזן על הממשלה מבחינת עלויות, שלא היה מאפשר לה לממן את שרידות הקואליציה. נקודה שלישית – שוויון בנטל. התקציב כמובן ממשיך במצב של היעדר שוויון בנטל. למה? עזבו מוסר, עזבו שזה מקומם, עזבו שזה כבר מגעיל, איך שהממשלה הזו מתנהגת כלפי החיילים שלנו, אבל מדובר פה גם בסוגיה כלכלית אדירה, עשרות מיליארדים במצטבר. בימים שמילואימניקים מקבלים צו חמישי וכבר גומרים 500 ימי מילואים, הממשלה הזו לא מטפלת כבר שנתיים בהבאת עוד חיילים סדירים לוחמים לצבא. היא מפטרת שר ביטחון, היא מפטרת יו"ר ועדת חוץ וביטחון כדי שזה לא יקרה, והדבר הזה שווה הרבה מאוד כסף. האובדן למשק מהמילואימניקים הללו – 30 מיליארד שקל בצמיחה. כל אחד מהם עולה פי 1.8 מחייל סדיר ובכללי למשק פי שלושה כמעט. זה אובדן דרך. זו בושה וחרפה. עוד דוגמה, אחרונה. בואו נדבר על עלויות הריבית של ההלוואות של מדינת ישראל, שכבר הוצגו לנו בתקציב הזה. האם אתם ידעתם שהריבית שמדינת ישראל משלמת על ההלוואות שלה זינקה מתחילת המלחמה ב-47 מיליארד שקלים? 47 מיליארד שקלים תוספת ריבית, שליש מתקציב משרד הבריאות. תחשבו מה יכולנו לעשות בכסף הזה אם היינו חוסכים רק חצי ממנו. איזה עתיד מחכה לצעירים שלנו פה? אתם הרי רוצים מלחמת נצח, לא? אז למה אתם לא חוסכים? למה הממשלה הזו לא חוסכת? מה שאני רוצה לומר זה שאני מתוסכלת מאוד מאוד, כי בסוף אין ואקום. כשממשלה לא מנהלת, כששר אוצר מועל בתפקידו, כשראש ממשלה מפקיר את כולנו בשביל הממשלה שלו – אין ואקום; מה שלא מטופל, מידרדר, הוא לא עומד סטטי. אנחנו רואים את זה – אנחנו רואים את זה במעמד של ישראל; במעמד שלה שקרס; בצונאמי הכלכלי; בעצם ההקטנה ובריסוק של כל מעמדה של ישראל. ואני רוצה לסיים ולומר: בעוד כמה שעות יעמוד ראש הממשלה שלנו נתניהו לצידו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שבעצם יורה לו כיצד לסיים את המלחמה ואיך לסיים את המלחמה. מה אנחנו נראה פה? אותו הדבר: ממשלה שלא עושה; מחליטים בשבילה. מי שלא מוביל, מובל. ממשלה שלא מנהלת את הכלכלה שלנו, גוזרת עלינו עוני, כלכלת ספרטה, בידוד וחוסר אמון במשקיעים. תמיד חשבתי שאנחנו נתקן, תהיה ממשלה חדשה ונתחיל לתקן, אבל באמת שהעומק והתהומות של הנזקים האסטרטגיים שהממשלה הזו גורמת לנו בכלכלה, בביטחון ובנושא המדיני, הם באמת כבר חריגים. וכשאין דרך, כל דרך תוביל אותנו לשם. אז אני רוצה לחזור על המשפט שהתחלתי בו. קו ברור מחבר בין אי-ניהול המערכה החשובה בתולדות ישראל לבין התקציב הרשלני שמונח כאן היום. קו ישיר מחבר בין הכאוס המדיני והביטחוני שאנחנו חווים פה מצד ממשלת ישראל מאז 7 באוקטובר לכאוס שאנחנו רואים בתקציב שמונח בפנינו. אני פונה לראש הממשלה שלנו, שעומד ומתבכיין כאילו שום דבר לא בשליטתו, ואומר: צר לי, אבל אנחנו הולכים להיות מבודדים, אנחנו הולכים להיות כלכלת ספרטה – הגיע הזמן שתשאל את עצמך איך הובלת אותנו, איך הובלתם אותנו, למקום הזה. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. רשות הדיבור ניתנת לחברת הכנסת שרון ניר. ברוכה הבאה. עשר דקות לרשותך, ברוכה הבאה.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, הלילה הותר לפרסום כי סמל ראשון ענבר אברהם קב, לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, נפל בפעילות מבצעית בגזרת יהודה ושומרון. אני מבקשת מכאן למסור תנחומים למשפחתו, ואני רוצה לשים לכולנו תזכורת כואבת לכך שגם גזרת יהודה ושומרון היא גזרה מבעבעת, וביתר שאת בחגי תשרי. גזרה נוספת שחווינו את נחת זרועה בלילה הזה היא הגזרה החות'ית. גם הלילה מיליון אזרחים נכנסו למקלטים. שוב זו תוצאת השיגורים הבלתי-פוסקים מהזירה החות'ית. מדובר במערכה משמעותית, שיטתית וברוטלית נגד מדינת ישראל. חייבים, חייבים להכות בחות'ים – להכות בהם בתשתיות צבאיות, להכות בהם בתשתיות לאומיות ולהביא סוף למערכה המתישה. חובת מדינת ישראל לייצר הרתעה גם במעגלים הרחוקים. כאן המקום לדבר גם על מנגנון ה-Snapback, שהוחזר עבור איראן, שיכלול גם סנקציות כלכליות וגם סנקציות ביטחוניות על איראן. זה כמובן צעד מתבקש והכרחי, אבל אסור לנו לשבת ולשקוט על השמרים. ברור לחלוטין שכשהנחנו מאחור אריה פצוע, אז האריה הפצוע בשטח יושב וממתין כעת למערכה הבאה, מתחמש מחדש. לכן, חובתה של מדינת ישראל להבין שגם לשם אנחנו נצטרך לשוב. גם את האיום הזה נצטרך, בסופו של יום, להסיר באופן סופי ומשמעותי. אני רוצה מכאן לפנות לממשלת 7 באוקטובר, האוחזת בהגה: בזמן שהנשיא דונלד טראמפ מתעקש להציל את הממשלה הזאת מעצמה ושם כבר תמרור עצור, אני רוצה לומר לחברי הממשלה, לחברי הקבינט, שהדבר הראשון, בראש סדר העדיפויות, חייב להיות עסקה להשבת החטופים כולם, 48 חטופים וחטופה שנמקים בשבי החמאס, שהופקרו במשמרת של הממשלה הזאת ב-7 באוקטובר, ושממשיכים להיות מופקרים מדי יום ביומו. אני רוצה לומר, מלחמת נצח לא תשיב את החטופים ולא תביא לניצחון. מלחמת נצח רק מביאה לקרע ולפגיעה בסולידריות הכי בסיסית במדינת ישראל. השבת החטופים היא מבחן מוסרי ומדיני ראשון במעלה. המשימה ברורה: להשיב את החטופים לחיק משפחותיהם במהירות האפשרית, בלי להותיר אף אחד מאחור. כל שיקול פוליטי שאינו שם את השבת החטופים בראש סדר העדיפויות, הוא פסול ביסודו. ניצחון על חמאס עובר קודם כול דרך השבת החטופים כולם. זה לא נימוק רטורי, זה מדד הצלחה ממשי. השבת החטופים היא קריטית לביטחון ולתחושת הביטחון של אזרחי ישראל כולם. אחרי עסקה, אנחנו נדע לבוא חשבון עם כל מי שיעז להרים את ראשו ולאיים על ריבונותה של מדינת ישראל. מודל לבנון: הפסקת אש היא כלי שצריך להיות מלווה במנגנון אכיפה ברור וערבויות בין-לאומיות. מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, והיא סוברנית להגן על עצמה מפני כל איום על גבולותיה, גם הקרובים וגם מרחוק. אנחנו חייבים לשמר לצה"ל חופש פעולה מלא ואמיתי, ממש כפי שמאז הפסקת האש בלבנון חיסלנו מאות מחבלי רדואן שהעזו להרים את הראש ולשקם את תשתיות הטרור בלבנון. כל ניסיון התעצמות ביום שאחרי צריך להיענות בתגובה מיידית, גם אם זה אומר פשיטות על בסיס יומי. אני קוראת לממשלה להפסיק להתמהמה. אנחנו בימים גורליים. הפגישה של ראש הממשלה עם טראמפ היום היא פגישה גורלית – להציג כאן כוונות ברורות: מהלך השבת החטופים, מהלך מדיני, מנגנון אכיפה שעובד בשטח וקריטריונים ברורים לתגובה שתשבור כל ניסיון שיקום של האויב ותביא בסופו של דבר לפירוז מלא של הרצועה. זוהי שעת רצון וחובה. חובת הממשלה, דווקא עכשיו בימי התשובה, לגלות בה אחריות לאומית. אנחנו בימי תשובה. אני רוצה לפנות כאן למשפחות החטופים, שצריך לבקש מהם סליחה, לפנות ולומר להם: השבת החטופים היא קריטית, היא קריטית לכולם, לא רק עבור המשפחות. זאת חובה מוסרית וערכית בעבור כולנו, בעבור כל בית ישראל. ימים אלה הם ימי תשובה, בין כסה לעשור, לילות על גבי לילות של סליחות בבתי כנסת ותפילות. בדיוק בימים כאלה, כשהלב של העם פועם כולו בחשבון נפש ובבקשת סליחות – אדוני, אני מניחה שגם אתה פוקד את בית הכנסת כל לילה ולילה בבקשת סליחה – אנחנו צריכים להגיע לחשבון נפש לאומי, ואנחנו חייבים להשיב את החטופים. אני רוצה לפנות מכאן לקהל הלוחמים ולאנשי המילואים, שגם להם אנחנו חייבים סליחה. רק אתמול פורסם מחקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעקבות סקר שנערך בקרב משפחות של משרתי מילואים באפריל ובמאי. התמונה שחורה משחור: יותר ממחצית מבנות הזוג דיווחו על שינוי לרעה במצב הילדים של אנשי המילואים, ו-55% מהם נזקקו לסיוע נפשי. שליש מבנות הזוג הנשואות – שליש, כן – העידו שהפגיעה האדירה בחיים שלהן גרמה להם לשקול פרידה או פירוק הנישואים. ולא רק זה, ככל שמספר ימי המילואים גבוה יותר, כך עולה משמעותית שיעור הפגיעה במשפחה. כל זה, בזמן שיש משרתי מילואים שעשו כבר למעלה מ-600 ימי מילואים מאז השבת השחורה. יש משרתים שנוספו להם עוד 100 ועוד 150 ימי מילואים, וזה דופק על הדלתות ועל הבתים של כולנו. בזמן שלוחמינו מחרפים נפשם ונותנים הכול, משפחות המילואימניקים נקרעות וקורסות תחת הנטל, והילדים והילדות שלהם משלמים מחיר כבד מנשוא, ואני לא מדברת על הסטודנטים, שמשלמים מחיר כבד מאוד. בזמן הזה – אני מספרת לך, אדוני, שהבן שלי, אחרי ארבע שנים בשירות כקצין קרבי ולוחם, קיבל עכשיו 75 ימים, שהפכו ל-100, ולעתיד לבוא זה יכול להפוך ליותר מ-100 ימים. אתה יודע, צעיר שרוצה להתחיל את חייו, נרשם לפקולטה להנדסה, להנדסת חשמל, אז באותו יום שמתחילים הלימודים, מתחיל הסמסטר, הוא כבר את הסמסטר הראשון פספס. אנחנו נקווה לטוב, ונקווה שבאמת האוניברסיטאות גם יסתכלו על זה. הכי חשוב – שיחזרו בשלום, אבל אנחנו רואים שזה באמת בכל מקום, בכל מקום יש לזה את המחירים הכבדים. ובזמן הזה אני לא יכולה לסבול, אדוני, את עצם העובדה שהקואליציה בהובלתכם עוסקת במקום בהגברת השוויון בנטל, במקום לתת את המקסימום למען הלוחמים שלנו, שבסך הכול רוצים חילוף; אלה גיבורים שקורסים תחת העומס האדיר. יש אין-ספור דיונים שאנחנו משתתפים בהם בוועדת החוץ והביטחון. למה? לחוקק את חוק ההשתמטות כדי לשמר את הקואליציה. אז אני אומרת לכם, לא נסבול חוק השתמטות. עם ישראל מצביע ברגליים. שנת 2026 – זה יהיה המבחן: משתמטים או משרתים. ואני אומרת לכולם, אנחנו צריכים להציב את המשרתים בראש סדר העדיפויות שלנו. החוק הראשון של הקואליציה הציונית שנבנה, בעזרת השם, בשנת 2026, שנחוקק, זה חוק גיוס לכולם. מייד אחרי הבחירות יהיה חוק גיוס לכולם ללא יוצא מן הכלל, ומי שלא יתגייס, תישלל ממנו זכות ההצבעה. יהיה מסלול צבאי ויהיה מסלול אזרחי, ויהיה בקו"ם אחד במשרד הביטחון שיגיד מי לאיפה, בלי תירוצים, בלי קומבינות, בלי מכסות, בלי יעדים ובלי שטיקים. מגיעה לעם המיוחד הזה ממשלה ציונית אמיתית.

היו"ר אליהו רביבו:

אפשר בבקשה משפט אחרון?

שרון ניר (ישראל ביתנו):

חוק גיוס לכולם זה צו השעה. תודה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה לך. חברת הכנסת - - -

נאור שירי (יש עתיד):

היו"ר אליהו רביבו:

לא. היא סיימה בדיוק בשנייה. ביקשתי להתכנס למשפט אחרון. חברת הכנסת נעמה לזימי, ברוכה הבאה. עשר דקות לרשותך.

נעמה לזימי (העבודה):

כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לפתוח בשר החינוך, שיושב כאן. שר החינוך עלק, הייתי אומרת. עכשיו גם סרט צהוב למסעות לפולין מפריע לך, אחרי שבהיערכות לשנתיים לטבח הורדתם, בלי בושה ובלי חינוך, את נושא החטופים מהחומר הלימודי של משרד החינוך? אני רוצה לומר לך, שר החינוך יואב קיש, הסרט הצהוב היום הוא סמל לישראליות, עד שיחזרו כולם, כל החטופים והחטופה. זאת ישראל של הערבות ההדדית. זאת ישראל של פדיון שבויים. מי שמדבר על יהדות בלי סוף במשרד החינוך, שכח מה המצווה החשובה ביותר. זאת המהות של "כל ישראל ערבים זה לזה". אתה כמובן תכחיש ותגיד: לא היה, לא נברא, למה עושים, ותמשיך בדה-לגיטימציה. אני רוצה להגיד לך, יש לך עוד הזדמנות להוכיח ולוודא שיהיה מערך ברור במשרד החינוך על נושא החטופים, על פדיון שבויים, על הערבות ההדדית ועל "כל ישראל ערבים זה לזה". ואני רוצה לומר לך, כמי שנשואה למורה לתנ"ך, שהוא ישמח ללמד את המערך הזה. עד שיחזרו כולם. אני אמשיך כאן בנושא שטלטל אותי אתמול, כשראיתי. אדוארד קצ'ורה רצח את ליטל יעל מלניק, ואתמול בית המשפט המחוזי בחיפה קרא לזה "המתה ברשלנות". אני רוצה לומר, אדוארד קצ'ורה הוא רוצח, רוצח אכזרי שקבר נערה יפה ותמימה וטובה בעודה בחיים, ניצל סמכות ומרות, ניצל את מצבה ועשה את המעשה האכזרי ביותר. אני מאוד מקווה שמשפחתה, שנאבקת עבור צדק, תערער יחד עם הפרקליטות. אני רוצה לומר כאן, מעל בימת הכנסת: אנחנו איתכם. זה לא הוגן, לא צודק ולא נכון. רצח נשים בישראל צריך להיות מטופל בכל המערכות באופן הכי נחרץ וברור. יהי זכרה של ליטל יעל מלניק מהפכה. אני רוצה להמשיך כאן עם מקרה חמור. השופר שהפך לשטיח על מלא ינון מגל החליט להעביר את ההסתה שלו, נגד אזרחים שנאבקים עבור ישראל הדמוקרטית והצלת האחים והאחות שלנו. רעות ענבר ורן הר נבו עלו על המוקד אתמול רק בגלל שהם נתנו גיבוי להפגנות מול – מה לעשות – נבחרי ציבור. מי שבחרו להיות נבחרי ציבור – אנשים שיושבים בקבינט, בממשלה, על הכיסא פה, אנשים שבחרו להיות חלק מ-120, שבוחרים להישאר בקואליציית הדמים הזאת – מי שבוחר את הבחירה הזאת הוא לא שקול לאזרח, הוא לא שקול למי שנאבק. ההסתה לפגוע ולמרר את חייהם של אזרחים זה דבר שלא ייעשה. רק בערוץ התעמולה של הבית, מה שנקרא, רק שם אפשר לראות דברים כאלה. ואני רוצה לומר כאן: יש הבדל בין מי שבוחרים להצביע נגד עסקה להשבת חטופים, להאריך מלחמה, לחוקק חוקי דיקטטורה, לבין מי שנאבקים מבחוץ. אנחנו בחרנו להיות חלק מ-120, אנחנו במקום אחר, נצטרך להתמודד עם הציבור. זה מה שבחרנו לעשות. מי שלא רוצה, שיקום וילך. אני מחזקת את רעות, את רן ואת כל האזרחים האמיצים, ובהם גם איציק לוי, שמפגין מול אמיר אוחנה, וכל מה שהוא עושה זה להקריא שמות חטופים. זה כל מה שהוא עושה. נעצר כבר שמונה או תשע פעמים - - -

נאור שירי (יש עתיד):

עשר.

נעמה לזימי (העבודה):

עשר? טוב, נאור פה מעדכן. עשר פעמים נעצר על הקראת שמות חטופים.

נאור שירי (יש עתיד):

בניגוד לחוק.

נעמה לזימי (העבודה):

בניגוד לחוק, כמובן. משטרה פוליטית על מלא, משטרה שמשרתת את המשטר שרוצים לכונן פה, כן, חד-משמעית. ואני רוצה להגיד כאן: איציק לוי, אנחנו איתך. כולנו איציק לוי. הקראת שמות החטופים זאת ישראל היפה והחומלת והטובה. עכשיו, לא נשכח את שר הפיתות, נכון, נאור? השר לביטחון לאומי. האיש שהצביע נגד עסקה להשבת פעוטות וילדים; האיש שחזר לממשלה כדי לטרפד את שלב ב' בעסקה; האיש שאתמול דאג שיעבירו עונש מוות למחבלים בעודו יודע שזה גוזר עינויים על החטופים שעכשיו בשבי חמאס, הוא יודע שזה יביא לפעולות נקם כלפיהם, האחים שלנו. רגע לפני כיפור, תגידו לי, כשהוא יתפלל ויצום – איזו מחילה? כששערי שמיים ייפתחו, מה בורא עולם רואה? הוא רואה את מי שדואג שיענו את האחים שלנו? זה יהודי? אני רוצה להגיד לכם, מי שמעדיף נקם על חיים ועל הצלת חיים הוא לא יהודי. זה לא יהודי. תצום כל השנה – זה לא יהודי. והשר בן גביר הוא תמונת המראה ההופכית למה שישראל צריכה ויכולה להיות – מדינה של ערבות הדדית, של חמלה, של סולידריות ושל חיים. אתה, בן גביר, מראה לנו ממה צריך להישמר ולהיזהר. ואני רוצה גם להציע לך, בן גביר, לטפל בדבר החשוב ביותר, שזה פשיעה ורצח ואלימות, ורצח נשים בפרט. מירן ביתן, בת 37 משדרות, נורתה למוות. והיא התלוננה, היא התלוננה במשטרה, גם השנה. גם השנה יש לה הקלטות ותיעוד של הטירוף של בן זוגה לשעבר, שהחליט לרצוח אותה, המתועב. 31 נשים נכון לעכשיו, שנת 2025. אפשר למנוע רצח ואלימות כלפי נשים, צריך פשוט לרצות למנוע את התופעה הזאת. מירן ביתן, חביבה ושדי – נשים שהיו חיות. ואני רוצה להזכיר גם את הודיה פדידה, זכרה לברכה, בת 26 מירושלים, שנרצחה על ידי הגרוש שלה בעודה בהיריון. רצח נשים – נשים אינן הפקר. אנחנו צריכים לטפל בתופעה הזאת. אפשר לטפל בה. ואני אסיים. אני רוצה להגיד לראש הממשלה נתניהו שסליחה היא דבר יהודי. מי שלא מסוגל לומר סליחה למשפחות החטופים, לא ראוי להיות מנהיג מדינת העם היהודי. מי שהעיד על עצמו שהוא ישן עם מצפון נקי אחרי טבח, האסון הגדול ביותר שקרה לנו, ולא עושה חשבון נפש עמוק – הוא שכח מה זה להיות יהודי. מי שמימן את חמאס שנים ולא לוקח אחריות, יברח גם מאשמה ומהיכולת הבסיסית לומר סליחה. אבל אני רוצה להגיד לכם, משפחות יקרות, סליחה מכולנו, מכולנו, על זה שהם עוד שם, על זה שלא שמרנו, על הכאב הגדול, על זה שעוד תקופת חגים עוברת והם בשבי. השבת החטופים היא התרגום לחשבון נפש. זה התרגום המעשי להתבוננות פנימית, להתייחדות עם מה שאנחנו צריכים לעשות – מה המעשה, מה הפעולה. זאת החובה של מדינה, של אומה, של חברה, גם של פרטים, ובטח של מי שמחזיקים בכוח לעשות זאת. הצלת חיים, פדיון שבויים – המצווה החשובה ביותר. אני אצום השנה עם כאב גדול שהם לא כאן, אבל עם תקווה גדולה שבקרוב, אמן, נתבשר על עסקה שתשיב אותם, שתחזיר את האחים ואת האחות שלנו לכאן, לשיקום ולקבורה. אני חוזרת ואומרת: התרגום של חשבון נפש, של סליחה, אלה מעשה ופעולה והצלת חיים. אני מקווה מאוד שנראה את הימים האחרים בקרוב, את הימים הטובים. העם הזה, שהוא עם מדהים, ראוי לימים הללו. כל מי שמקריבים ועושים ומתפללים למציאות אחרת ופועלים, זכאים לראות את הימים האחרים – המשפחות, כמובן, וכל מי שנפגעו. חתימה טובה.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת נאור שירי. לרשותך עשר דקות, בבקשה.

נאור שירי (יש עתיד):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רואה שעדיין יש פה את הרמקולים ממבצע ההשפעה ההסברתי הנהדר. אגב, הוא עבד מעולה. תמיד כשאנחנו מדברים על תקציב – מה שנקרא, ברוך השם, כבר פעם שמינית שאנחנו מעבירים תקציב בכנסת הזו – אני תוהה אם לדבר על התקציב, להציג את הנתונים, כי יש כאלה שעושים את זה הרבה יותר טוב ממני. גם ולדי וגם אורית דיברו מאוד – כאילו באירוע של לדבר על הגירעון, לדבר על התוכנית הכלכלית, לדבר על הצמיחה, לדבר על הפריון, על הקושי בייצור. 30 מיליארד שקל – בקטנה. אני מת על ועדת הכספים מהסיבה הפשוטה שנזרקים שם סכומים כאילו עכשיו אני מלווה לוולדי איזה כוס קפה בחלבי פה, 12 שקלים, וזה בסדר גמור. 30 מיליארד שקל. הכול על חשבוננו. העמקת הגירעון – הכול בסדר. הציבור הישראלי הוא הכי פראייר בעולם, אנחנו עיזים על מלא, חולבים אותנו ומוליכים אותנו שולל ולאף אחד לא אכפת. עזבו את התושבים, עזבו את האזרחים, עזבו את התקשורת. אפס נציגות לקואליציה. בכל השבועיים של הדיונים, מלבד יושב-ראש הוועדה ואולי חבר הכנסת ינון אזולאי, את כל קואליציית 68 חברי הכנסת זה לא מעניין. זה לא מעניין אותם. אנחנו מזמן לא מעניינים אותם. הם חבורה של מנותקים. לדבר אליכם ועליכם זה פשוט הזיה, כי לאף אחד לא אכפת. עולה שרה לטיסה, עושה עשרה ימים בארצות הברית, הולכת ומעלה תמונות באינסטגרם כאילו היא טיקטוקרית. הסיבה לטיסה היא כנס שהיא לא מתכוונת בכלל להשתתף בו, כי הוא בשבת. אבל הכול בסדר, זה בסך הכול עוד יום נורמטיבי במדינת ישראל, שהיא כבר סדום ועמורה ומשאירה להן אבק. כשמגלים מעבדת סמים אצל שרה – לא אצל שרה, אצל ראש המטה של השרה – זה בסדר, זה עוד יום. כשיובל נוח הררי, הידוע בכינויו ניסים ואטורי, אומר שאנגליה וצרפת שיתפו פעולה עם הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה, גם זה בסדר. הכול בסדר. כשראש המטה של השר לביטחון לאומי שותק בחקירה ומח"ש מגיעה אליו עם צו מעצר, לראש המטה של השר, שאחראי למשטרת ישראל, זה עוד יום במדינה שלנו. אלו אפילו לא חדשות. אף אחד אפילו כבר לא קורא את הסוף של הכותרת, כי הכול נורמל פה. הכול. זה נורמלי לחלוטין. זו הזיה טוטלית, פשוט טוטלית. אף אחד כבר לא יתקשר להזמין אתכם לחקירות, כי אתם כבר עשיתם מנהג – אתם לא מגיעים, כאילו מזמינים אתכם לבר-מצווה. טוב שעכשיו לא ישלחו לכם זימון בווטסאפ ותסמנו: לא, לא מגיעים. מה אלו השטויות האלה? איזו מדינה נהיינו? מדברים על תקציבים? מי בכלל חושב על הדברים האלה? תוכנית עבודה? ניהול כלכלה? משק? יצוא? גדעון א'? גדעון ב'? חרטא ברטא, כאלם פאדי. יותר מעניין לעשות אתמול דיון על חוק הזיה, שלא יעבור, שאם כבר, אז הוא כבר קיים, שיודעים בפירוש – שבא גל הירש, לא נאור, בסדר? לא אורית ולא ולדי; בא גל הירש, שלא אנחנו מינינו אותו, ואומר: אתם פוגעים בחטופים. בא שרעבי ואמר את זה, אמר. אוהד בן עמי אמר את זה, הוא היה שם, לא פיתמר היה שם ולא פוגל. במקום שיעסקו ברצח נשים או רצח בכלל בחברה הישראלית, היה דחוף נורא אתמול להוציא את הפלייר. היה דחוף. הפלייר היה מוכן, הגרפיקאי היה מוכן. אז מה אם החוק לא עבר בכלל – הוא לא עבר – אז מה אם הגישו רביזיה ולא עשו אפילו דיון. אז מה, מה זה רלוונטי? יש פלייר. הכול פה זה כלאם פאדי, זה העניין. כאילו יש הרגשה שבנימין נתניהו בחו"ל והגננת או המורה – אני לא יודע איך אתם הייתם – המורה יצאה מהכיתה וחרבו דרבו, בואו עכשיו נצא ונשחק בכדור. ככה מתנהלת הממשלה הזו. ככה. שר החינוך, איך אני שמח – למרות שאתה עם אוזניות ובצד ולא מקשיב. באמת, מדהים. מאוד מכבד, מאוד. אבל זה לא משנה, כי יש שיגידו שהם התאכזבו – אפס ציפיות. אפס ציפיות. גם מתושב הוד השרון, שאמור להיות כאילו מקורב, מה שנקרא. הוד השרון. אפס ציפיות. אני רוצה, הייתי רוצה, להקריא לשר החינוך, אבל הוא עסוק נורא עכשיו, בטח בפרויקט AI – הוא שם 150 מיליון שקל וביטל אותו בגלל שהוא שמאלני, הוא נתן תשובות של שמאלני. תבינו איפה אנחנו חיים. 150 מיליון שקלים שמו על פרויקט AI במערכת החינוך וביטלו אותו. למה? כי הוא נתן להם תשובות מוזרות. כאילו המציאות, כן? אבל היא שמאלנית מדי, פרוגרסיבית. היא פרוגרסיבית. היה דחוף לעשות דיון בזהות היהודית, בוועידת הזהות היהודית, יחד עם ערוץ שנבחר במכרז, לגמרי במקרה ערוץ 14. זה חשוב יותר. אני רוצה להקריא לכם טקסט שכתבה רויה מנצורי – שהיא גם הייתה תושבת הוד השרון – שאימא שלה סיגל הגיעה להקריא לכבוד שר החינוך ביום – אתם זוכרים שהיה יום הזדהות עם משפחות החטופים. הגיעו להקריא מחוץ לביתו קטע. מה עושה שר החינוך? שם מוסיקה בפול ווליום. הוא בטח הביא את זה ממבצע ההשפעה וההסברה שהיה בעזה, הוא עוד חשב על זה ראשון. הוא שם מוזיקה בפול ווליום כדי שלא יישמעו את סיגל. סיגל איבדה את בנותיה ב-7 באוקטובר במסיבה. רויה ונורל, היא איבדה אותן. עזוב שאתה שר החינוך. אתה אבא? תגיד, אתה אבא? יש אימא לידך שקוראת ומקריאה קטע – אתה שם לה פול ווליום? תגיד, איפה אתה חי? איפה אתה חי, שאתה עושה את זה? איך אתה לא יכול להיות חצי בן אדם? עזוב שר החינוך. תצא, תחבק אותה, משהו. היא מסתובבת בעולם ועושה עבודת הסברה פי 42. דיברת איתה אחרי?

שר החינוך יואב קיש:

זה שקר.

נאור שירי (יש עתיד):

לא שקר.

שר החינוך יואב קיש:

זה שקר.

נאור שירי (יש עתיד):

לא שקר. שמת פול ווליום.

שר החינוך יואב קיש:

אתה שקרן.

נאור שירי (יש עתיד):

אני לא שקרן. מעניין שאת זה שמעת. אני הייתי שם. אתה אומר לי שקרן? אתה שמת פול ווליום כשסיגל ניסתה לדבר. אחרי זה עוד אמרת שאתה תתקשר להתנצל. לא שמת פול ווליום? אל תגיד שאני שקרן. אתה תגיד שאני שקרן, אדוני, שוויון בנטל?

שר החינוך יואב קיש:

אתה שקרן.

נאור שירי (יש עתיד):

אתה שקרן. אם אתה אומר שאני משקר על זה, אתה שקרן, כי אתה שמת פול ווליום. שקרן. ואני מבקש להוסיף לי את הזמן, כי הוא הפריע לי.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

הוא לא הפריע לך, פנית אליו והוא ענה לך.

נאור שירי (יש עתיד):

לא, דיברתי עליו. אבל בסדר.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

פנית אליו והוא ענה לך.

נאור שירי (יש עתיד):

בסדר גמור. אז זה שר החינוך. כשאתם מדברים על ציפיות, כשאנחנו מדברים על כלכלה, על פריון – אפס אנשים במדינת ישראל יכולים להיות בני אדם, כי זה מה ששר החינוך נותן כדוגמה. כי לבוא עם חולצות צהובות ב-1 בספטמבר כדי להזדהות עם משפחות החטופים ועם כל נושא החטופים זה לא חגיגי. זה מה שאמרת בסרטון. זה כמו שעשית סרטון מאושוויץ ואמרת: כמו שהיה ניצחון גדול פה לעם היהודי, כך אנחנו נגיע לניצחון המוחלט. ועכשיו גם תגיד שאני שקרן. ב-1 בספטמבר, במקום שאתה תלבש חולצה צהובה ותעביר מערכי שיעור ותגיע למשפחות החטופים, או להגיע אליהם בראש השנה, כשהם יושבים כמו כלבים פה, שאתם הבאתם אותם לכך שהם צריכים להתחנן על החטופים, להתחנן על משפחות החטופים, להתחנן על הילדים שלהם, הבאתם אותם למצב שהם שוכבים פה ואף אחד לא מתייחס אליהם. אף אחד מכל 4,100 השרים שיצרתם בממשלה המנופחת ביותר בהיסטוריה לא חשב להגיע ולחבק אותם, להזדהות איתם, להגיד להם משהו. אתה את יום כיפור צריך לצום 50 שנה, וגם זה לא יעזור לך. וגם לא יעזור לכם. אל תעלו לנו תמונות מהכותל ואל תגידו לנו "שנאת חינם" ואל תגידו לנו "סליחה", "מחילה", עם ציטוטים וליכוד. אל תעשו את זה. חלאס כבר. נמאס מכם. אתם לא סופרים הרי אף אחד. אתם לא סופרים אותנו בכספים, אתם לא סופרים אותנו בימים – לא בימים הנוראים, לא בבית כנסת, לא בכיפור, לא בתענית, לא בצום תשעה באב ולא נעליים. אתם מספרים לעצמכם סיפורים כל היום. כשמשפחות חטופים נמצאות מחוץ לכנסת, אף אחד מכם לא מוכן לצאת ולהגיד להם סליחה, להיות בן אדם. אל תעשה מערכי שיעור, אל תשים שם 150 מיליון שקל, אל תשים להם סרטים צהובים, כל השטויות שאתה מתעסק בהן כל היום. להיות בן אדם אתה מסוגל? לא. מישהו מפה מסוגל? לא. כי אתכם מעניין טיסות וניצחון מוחלט ורמקולים והסברה מעלי אקספרס של 1950. טוב שלא שמתם שם פקסימיליה עם תרגום סימולטני. אתם אשכרה כאילו מסתלבטים עלינו בפנים, צוחקים עלינו, ואנחנו סבבה עם זה, כי זה נראה לנו נורמלי. כי אתם הבאתם את המדינה הזו לטרלול מוחלט. וסליחה אחרונה שאני רוצה לבקש מפה, סליחה אישית שלי, למשפחת גולדין. אני הלכתי למסדר הדר כמה פעמים, אבל אנחנו שותפים כחברה ישראלית מלאה – תן לי משפט אחרון – אנחנו שותפים לנרמול הזה שיש גופות בעזה, ומ-2014 זה לא באמת משנה לנו וזה לא באמת היה אכפת לנו. וההפקרה הזו שהתבצעה פה בכנסת ובחברה הישראלית כלפי משפחת גולדין התנפצה לנו עכשיו בפנים פי 251. ככה זה – מי שהפקיר ב-2014, מי שצעק עליהם פה בוועדות הכנסת, על לאה גולדין, מי שצרח עליה והפך אותה למוקצה מחמת מיאוס ודאג להעביר מיליוני על מיליוני על מיליוני דולרים בעוד שהדר נמצא שם, בעוד שאורון נמצא שם, זה אנחנו. והסליחה שלי אליכם מפה – אנחנו נתנו יד לזה, ובגלל זה אנחנו מקבלים את החברה קרה, מנותקת ופשוט לא קשורה לעולם.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה.

נאור שירי (יש עתיד):

לא תודה, סליחה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת איתן גינזבורג. 12 דקות לרשותך, בבקשה.

איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אלה ימים שבהם הלב של כולנו כבד. בתוך מציאות שכבר נראית סוריאליסטית, יום הכיפורים בפתח, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום שבו עם ישראל עוצר לחשבון נפש. אלו ימי סליחות, של רחמים, של ענווה, של התבוננות כנה פנימה. זוהי הזדמנות אמיתית, למי שמעוניין בכך, לחשב מסלול מחדש ולעשות שינוי אמיתי. בימים האחרונים לא פעם נשאלתי: באיזה מחנה אתה? אתה בשמאל או בימין? אתה בעד ביבי או רק לא ביבי? תפסתי את הראש וחשבתי, האם חייבים להיות פה שני מחנות? האם באמת יש בישראל רק טוב ורע, שחור ולבן? איך דעה הופכת אותך לאויב; איך התרגלנו לפסול אחד את השני עוד לפני שניסינו להבין, לשמוע ולהקשיב. חברי הכנסת, איך הגענו למצב כזה? איך הפכנו לעם שמחולק נגד עצמו? איך קרה, אדוני היושב-ראש, שאזרח ישראלי שאוהב את המדינה ודואג לעתידה יכול להיחשב אנרכיסט או קפלניסט כמילת גנאי רק בגלל שהוא מבקר את הממשלה? איך קרה שמי שמפגין למען הדמוקרטיה נחשב לבוגד? הקיטוב הזה לא נפל עלינו משמיים. הוא לא התפתח מעצמו. אלו לא רק רחשי הציבור. הוא נוצר, הובל והודלק בכוונה מתוך חישובים פוליטיים קרים. פוליטיקאים גילו שחלוקה לשני מחנות עוינים מחזקת שליטה. הפרד ומשול. כשהכול הופך למלחמת קיום ואנשים מפסיקים לחשוב באופן ביקורתי ומתחילים לפעול מתוך פחד – זה אנחנו או הם, זוכרים את הסיסמה? נטמעה כאן תרבות של השלכת האשמות, תרבות שבה כל בעיה, כל כישלון, כל טעות – הכול תמיד באשמת האחר. אין לקיחת אחריות. תמיד יש מישהו אחר שאשם – השמאל, הימין, החילונים, הדתיים, הערבים, בג"ץ, היועמ"שית, התקשורת, הפקידים, מי לא. כל אחד אשם חוץ מאיתנו. יצרנו מציאות שבה מי שחושב אחרת אינו רק יריב פוליטי – הוא ממש אויב, הוא איום קיומי. הוא מישהו שצריך להביס אותו, לא רק לנצח אותו בבחירות. כך הפכו אזרחי ישראל לאויבים של אזרחי ישראל. כך הפך העם לעם שנלחם בעצמו. וכבר עתה אומר שיכול להיות, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, יכול להיות שגם אני חטאתי בכך. גם אני, אדוני היושב-ראש, נפלתי לחוסר ההקשבה לצד האחר, לחוסר הסובלנות, לקטלוג, להאשמות, ל"אנחנו או הוא", והיו לי כל הסיבות, האמן לי. ועדיין, תחשבו לאן הובלנו את החברה שלנו, מה יצרנו בכוחנו. כעס פוליטי תורגם לאלימות פוליטית, וזה קרה במשמרת שלנו, כלל נבחרי הציבור. ובמקום הזה אני מבקש סליחה. הייתי צריך להיות מי שעוצר את הגלגול הזה, לא מי שמאיץ אותו. זה החלק שלי. אבל הייתי רוצה לשמוע סליחה או חרטה גם מאלו האוחזים בהגה השלטון. הממשלה המכהנת כבר שנים, ובעיקר העומד בראשה – גם מהם ראוי לשמוע סליחה, נטילת אחריות, חשבון נפש עמוק. בראשית ראוי לממשלה לבקש סליחה מ-48 החטופים שעדיין בשבי כבר כמעט שנתיים. שנתיים. ישראלים שנעקרו באכזריות בלתי נתפסת ממיטותיהם, ממסיבת ריקודים או מבסיס צבאי, שעוברים מאז עינויים, רעב, סבל, ונראה שהכול נעשה חוץ מהדבר הכי חשוב – להחזיר אותם הביתה. במקום לפעול בכל דרך להשבתם, לנצל כל הזדמנות, הממשלה עסוקה בהמצאות – פעם רפיח, אחר כך ציר פילדלפי, ציר מורג, מרכבות גדעון, מרכבות גדעון 2, ומי יודע עוד לאן נגיע. כמות האנרגיה והמשאבים שהושקעו במשך קיומה של מלחמה במקום להחזרת חטופים היא בלתי נתפסת, וראוי לממשלה לבקש סליחה מהמשפחות השכולות ומכלל המשרתים בצה"ל. הניסיון לתיקון חוק הגיוס והפיכתו לחוק שממסד השתמטות בחסות החוק לקבוצת אוכלוסייה מסוימת, בזמן שחיילים צעירים נקברים כמעט מדי יום בבתי העלמין ברחבי הארץ. סליחה מקורבנות 7 באוקטובר ומשפחותיהם, שעד היום לא זכו לוועדת חקירה שתסביר להם למה יקיריהם כבר לא איתם היום ואיך קרה הדבר הזה. היא צריכה לבקש סליחה מהלוחמים ומהמילואימניקים על ששלחה אותם לקרבות ללא תכלית מדינית ברורה, בלי אופק של פתרון, בלי אסטרטגיה של היום שאחרי, על החזרת הלוחמים לאותם המקומות שוב ושוב ושוב, בלי למצוא חלופה לחמאס ברצועת עזה, בלי להשיג רגל מדינית מסיימת למהלכים שמסכנים חיים. סליחה מאזרחי ישראל על השפל הכלכלי החמור, על מדיניות אוטרקית ומבודלת שמנתקת אותנו מהעולם במקום לחבר אותנו אליו, על יוקר מחיה גואה, על ירידה ברמת החיים, על הרס כלכלי ובריחת מוחות של ישראלים – נזקים שייקח שנים לתקן. הממשלה צריכה לבקש סליחה מעובדי המדינה, אנשי מקצוע מסורים שהפכו לשק חבטות ולאויבי הציבור. כולם נצבעו בצבעי הדיפ-סטייט. אלה שמובילים שנים במקצועיות את שירותי הבריאות, החינוך, הביטחון, המשפט, הוכפשו, הושתקו, חלקם אפילו הוחלפו בנאמנים פוליטיים שנבחנים לפי צייתנות עיוורת. הממשלה צריכה לבקש סליחה מהעם היהודי במולדתו ובתפוצות על הזנחת ההסברה, על מענה כושל אל מול צונאמי של ביקורת ובידוד מדיני, דיפלומטי, כלכלי, מדעי, תרבותי, כזה שפוגע אנושות בשמה של ישראל בעולם. בעת הקריטית ביותר, לאחר שהיינו בנקודה שבה רוב מדינות העולם תמכו בנו, נותרנו די מבודדים בזירה הבין-לאומית. ובעיקר, עליכם לבקש סליחה בפני עם ישראל כולו על הקיטוב העמוק שהובלתם. זה הנזק הכי עמוק, הכי מסוכן, הכי אסטרטגי וגם הכי קשה לתיקון. במקום להרגיע ליביתם; במקום לחבר פילגתם; במקום לראות יריב פוליטי סימנתם אויב. כך גרמתם לאזרחי ישראל לראות אחד את השני לא כאחים אלא כאיום. השסע שיצרתם הפך אותנו לעם מפוצל, לעם שנלחם בעצמו במקום להתמקד במלחמה באויביו האמיתיים. וכן, עליכם האחריות העודפת, ולמה? כי אתם בשלטון, אתם בהנהגה, אתם המובילים. ביקשתם להיות האחראים? זה לטוב ולרע. אבל אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום הזה לא רק הממשלה צריכה להביט על מעשיה ולעשות חשבון נפש. גם אנחנו, חברי האופוזיציה, צריכים להודות – גם לנו יש חלק בקיטוב. גם אנחנו לא תמיד חיפשנו את המכנה המשותף. לעיתים גם אנחנו חילקנו את העם לשניים במקום לנסות ולחבר. ואני אומר זאת כאן בכנות מלאה בימים אלה של חשבון נפש, חלק מהאחריות מוטל גם עלינו. כי כשהכול הופך למלחמה פוליטית כולנו נגררים למערכת יחסים שמחפשת ניצחון מוחלט במקום פתרון, הכרעות במקום הסכמות, כולנו נגררים לרטוריקה קיצונית, לביטויים חדים ולהשחרת היריב. כשהתחלקנו לשני גושים ברורים כשראינו שיש תיקו של ממש בבחירות ולא פעלנו מספיק כדי לחבר ולמנוע את העמקת השסע בין החלקים בעם, כשהתוצאות היו צמודות, הייתה לנו הזדמנות לחפש איזון, לנסות ולמתן, לנסות ולמצוא פשרות – במקום זה הלכנו לממשלה צרה. טובה אבל צרה. וזה חשבון נפש שלנו. וזה כואב לי להגיד אותו, אבל חשוב להודות בו, כי בלי חשבון נפש עמוק וכן, אין תיקון אמיתי. אין ריפוי אמיתי. שלוש שנים אין קול בממשלה שמייצג את המרכז הישראלי, את המתונים, את הרוב הישראלי הדומם. זה לימד אותנו לקח חשוב וכואב – כמה חיונית ממשלה רחבה שתייצג אותנו, את כולנו; כמה מסוכן זה כשהשוליים הקיצוניים קובעים את הטון; כמה הרסני שמדינה שלמה מונהגת על פי האג'נדה של אחוזים בודדים מהציבור, כשלמעשה המיעוט שולט ברוב. כי יש רוב להחזרת החטופים ולסיום המלחמה – אבל הקיצוניים; כי יש רוב לשוויון בנטל ולחוק ישראלי – אבל הבדלנים; כי הרוב הישראלי רוצה לחיות יחד – אבל הפריימריז, הפופוליזם וההקצנה. לא ממשלה כזאת אנחנו צריכים, אלא ממשלה שמייצגת את עיקר ורוב הציבור – ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מרכז, ליברלים, ציונים, כל מי שרוצה מדינה דמוקרטית, ציונית, מתוקנת ומוסרית; ממשלה שחותרת לאחדות ולא לפילוג; ממשלה שמקבלת החלטות משותפות בנושאי הליבה; ממשלה ששמה באמת את ישראל לפני הכול. זה, רבותיי, יהיה חשבון הנפש האמיתי. אדוני היושב-ראש, אנחנו מעט אנשים במליאה, ומי שמדבר בטלפון – גם שר וגם יושב-ראש הכנסת – פשוט מפריע.

היו"ר אליהו רביבו:

אתה צודק לחלוטין. אני מבקש לשמור על השקט, בוודאי מהיציע. תודה רבה.

איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

אדוני השר, אדוני השר, אדוני שר החינוך, אתה גם מדבר בטלפון וגם מדבר בקול רם. לא חייבים. ביום הזה אני מבקש מאיתנו, חברי הבית, ומכל אזרחי ישראל, לנסות לראות אחרת. לראות לא רק את מה שמפריד אלא גם את מה שיכול לקרב. הלוואי שנדע להתווכח בלי לפסול, להקשיב בלי לשנוא ולמצוא את מה שמחבר בינינו גם כשלא נסכים על הכול. כפי שנכתב בספר תהילים: "נצֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו" – מילים שנכתבו לפני אלפי שנים, אבל הן נשמעות כאילו נכתבו בדיוק עבור הרגע הזה, עבור המציאות שלנו היום. גמר חתימה טובה לכולם. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. סיום אופטימי. הדובר הבא, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, עשר דקות לרשותך. בבקשה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנציגים של החברה הערבית כאן בכנסת אנחנו מעלים כמעט בכל דיון כאן את הנושאים הבוערים בחברה שלנו. והנושא המדאיג ביותר, שהממשלה הפקירה אותו, זה נושא הפשיעה בחברה הערבית. 192 נרצחים, 192 נרצחים מאז תחילת השנה, ואנחנו רואים בצורה ברורה שהממשלה מפקירה את ביטחון האזרחים הערבים. אתמול התקיים דיון בוועדה לביטחון לאומי. במקום שהשר יגיע וייתן תשובות ומענה למה שקורה בחברה הערבית, הוא מגיע לנהל דיון על דברים אחרים, על דברים שלא קשורים לביטחון של האזרחים שלנו. איך יכול להיות שראש הממשלה נמצא בארצות הברית, והשר לביטחון לאומי לא דואג לאזרחים שלו, לא עומד לצד האזרחים במדינה? מי ידאג להם? מי ידאג לתושבים ברהט, בעראבה, בסח'נין ובנצרת, בבאר שבע, בלהבים, בהרצליה? צריכה להיות ראייה אחידה לכלל אזרחי המדינה. לא צריך להיות שר רק ליהודים, יש פה אזרחים. וכועס השר כאשר אומרים שהוא שר שמחפש תקשורת, אבל זו המציאות. כמה שנאים החליפו בערערה בנגב וברהט? ואנחנו רוצים ודורשים שהממשלה תדאג לאזרחים שלה, וגם המשטרה – שתעצור את האנשים שגורמים נזק לתשתיות. דרשנו ונמשיך לדרוש ממשטרת ישראל לעמוד ליד ולצד ראשי הערים שלנו. אדוני היושב-ראש, בשבוע האחרון ברהט – כמעט שלושה ימים בלי חשמל, חצי מהעיר. כנ"ל גם בערערה בנגב. לא יכול להיות שהאזרחים יירו על השנאים של חברת החשמל וישאירו משפחות, קשישים, תינוקות, ללא חשמל. ולכן צריכה להיות הרתעה חזקה, ואמירה של כל הגורמים – לטפל בתופעה הזאת. כאשר יש לנו משהו שהוא לא מייצג או משהו שהוא פוגע באוכלוסייה שלנו, אנחנו עומדים כאן ואומרים את זה מפורשות. לא מתביישים.

היו"ר אליהו רביבו:

גם מוקיעים את אותו ציבור? גם דורשים חינוך?

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בוודאי. בוודאי. אנחנו מוקיעים את כל הפעילות הזאת, את כל הפגיעה בתשתיות. לכן, אדוני היושב-ראש, זה מחובתה של הממשלה. כמעט בכל נאום שלי כאן בכנסת אני מתייחס לנושא הפשיעה. אנחנו רוצים שהממשלה תטפל בנושא הבוער הזה ולא תשאיר את המפתחות בידיים של גורמי הפשיעה. אדוני היושב-ראש, סוגיה אחרת שאנחנו רוצים שהממשלה תטפל בה היא נושא ההריסות בנגב, אלפי ההריסות בנגב. השר מנחה את המשטרה ואת כל הרשויות בנגב בכל שבוע להרוס בנגב, מקיים דיונים על הריסות בנגב. במקום לנהל דיונים ולקיים אותם על נושא הפשיעה, הוא מקיים על הריסות בנגב. במקום לבנות הוא הורס. במקום להציל חיי אנשים, הוא משחרר את החבל לגורמי הפשיעה. ומה יגידו המשפחות? עכשיו ביישוב א-סיר וביישוב אום מתנאן ובוואדי אל-ח'ליל מאות משפחות ללא קורת גג. אפילו משרד הרווחה לא דואג להם. גם משרד החינוך, שאמור לדאוג לילדים שאין להם בית, מפקיר אותם. אני לא מגיע לכאן רק לנאום. אני דרשתי ממנהלת המחוז להתערב בנושא הזה ולדאוג לילדים שלנו, אבל לא מקשיבים, לא שומעים, לא מטפלים. אנחנו לא צריכים את זה. אנחנו רוצים שהממשלה תדאג לאזרחים שלה. נקודה. זה מה שאנחנו דורשים. שהיא תפסיק את ההריסות בנגב, שתיתן אלטרנטיבה חיובית, טובה, לאזרחים שלה, ושהממשלה תקיים דיונים על הפשיעה בחברה הערבית. פמליה שלמה עכשיו בוושינגטון, רוצים להגיע לעסקה, להפסיק את המלחמה, להחזיר את החטופים – זה בסדר, אבל יש כאן אזרחים. 200 נרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה, מעל 2,000 אזרחים מאז שנות האלפיים. איפה השרים? איפה בן גביר, הליצן שמגיע לוועדות על מנת לצאת עם סרטונים ופלאשים מהוועדות? שר כזה לא צריך לכהן בממשלה. צריך לפטר אותו באופן מיידי. נכשל. עד מתי אנחנו נעלה לכאן, נגיע לכנסת? אני לא רוצה להגיע לכאן ולנאום, אני רוצה החלטות למען החברה שלי. מספיק. אתמול נרצח מישהו בעפולה – אני לא שומע קול אחד. אתם יודעים מה, קולות בודדים, אבל הם חברי כנסת – איפה השרים? אני רוצה לשמוע מהשרים. כמה דיונים התנהלו במשרד לביטחון לאומי על הפשיעה בחברה הערבית? איפה הפרויקטור? לא שומעים אותו. אני שומע את סגן יושב-ראש הכנסת מדבר בנושא הזה. יושב-ראש עיריית לוד כמה פעמים צעק ודרש מהממשלה, אבל לא מקשיבים, לא שומעים, כי יש מישהו שמשתלט על הליכוד מבפנים, כמו ואטורי, שהגיע עכשיו ורוצה לגרש את הערבים מהכנסת. הוא רוצה לגרש את הערבים מהמדינה. פרשן בערוץ הכנסת שמתגאה ורוצה, אומר שהאינטרס הישראלי הוא לגרש את הערבים מהמדינה.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא אמרתי את זה. אתה סתם ממציא שטויות.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני לא ממציא שטויות. אתה אמרת את זה אתמול.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא אמרתי את זה. לא אמרתי את זה. לא. תקרא עוד פעם.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תתביישו לכם.

היו"ר ניסים ואטורי:

תלמד עברית ואז תדע מה אמרתי.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תתביישו לכם. תדאגו לסוגיות הבוערות בחברה הערבית. הפקרתם את המזרחים – היהודים והערבים. לאן הגענו? (אומר בערבית: אנשינו המכובדים בחברה הערבית, היום הממשלה מצביעה על אישור תקציב נוסף למלחמה, ומתעלמת מכל מה שמתרחש בחברה הערבית. היא מתעלמת מכל מה שקורה בחברה הערבית. אמרנו ואנחנו אומרים - - -)

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

ואליד, ואליד, ואליד - - -

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אל תפריע לי.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

רגע, אבל תדבר בעברית, שיבינו אותך.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

דיברתי תשע דקות בעברית, אני אדבר דקה אחת בערבית.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

למה אתה בוכה על זה שיש - - - אבל אתה מדבר בערבית? כשאתה עושה את זה תדבר בעברית.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני דיברתי תשע דקות בעברית. אל תפריע לי עכשיו. אדוני היושב-ראש, יש לי עוד דקה.

היו"ר ניסים ואטורי:

כן, תסיים. יש לך עוד 38 שניות.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

מה אתה אומר? אנחנו לא מבינים.

היו"ר ניסים ואטורי:

אלמוג, אל תפריע לו. תודה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

אני מבקש לדבר בעברית.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

לא, לא, לא. אתה לא תדבר עליי בערבית.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

סליחה, אני רוצה להבין מה אתה מדבר.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני אדבר בערבית.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא, אתה לא תדבר עליי בערבית.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

אני אומר לך, אל תדבר עליי בערבית. אני אומר לך.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. תם הזמן. נא לרדת.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

הסתיים הזמן.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

הסתיים הזמן. הסתיים לך הזמן.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

הסתיים הזמן, נא לרדת.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. ביי. להתראות.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

גזען שכמוך.

היו"ר ניסים ואטורי:

אני קורא אותך בקריאה ראשונה. על המילה שאמרת לי עכשיו יש לך קריאה ראשונה, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

אתה בוחר לדבר בערבית. שהציבור הישראלי יבין מה אתה רוצה להגיד לו.

היו"ר ניסים ואטורי:

חבר הכנסת סמיר בן סעיד. חבר הכנסת משה סולומון, בבקשה. אני רוצה להגיד שכל מה שהוא אמר עליי בערבית ובעברית ולא משנה באיזו שפה, הכול שקרים והבלים ושטויות. עדיף לקרוא את הציטוטים במדויק, ואם יש למישהו בעיה, שידבר איתי. לא דיברתי על ערביי ישראל, בסיכומו של דבר. בבקשה.

משה סולומון (הציונות הדתית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, זו הפעם השמינית שאנחנו מאשרים תקציב מדינה. אומנם אישרנו שלושה תקציבי מדינה מקוריים, אבל נדרשו לאורך השנתיים האחרונות כמה תיקונים בחוק התקציב, שהובילו אותנו גם לרגע הזה. כחבר ועדת הכספים לא נוח לי עם תקציבים ותיקוני תקציבים חוזרים ונשנים. לא כך אמורה להתנהל המדינה, לא כך אמור להתנהל התקציב, אבל אנחנו לא בשנתיים רגילות. המלחמה הצודקת מובילה לשינויים תכופים בסדרי העדיפות, נדרשות הוצאות הולכות וגדלות לתחומים שונים, ולכן הגיע ומגיע תיקון התקציב. במהלך החודש האחרון נחשפתי בוועדת הכספים והן בוועדה המשותפת לתקציב הביטחון לבניית הקופסה הביטחונית, לשיקולים השונים, למטרות שאליהן הכסף העובר, וגם לדברים שמשרד האוצר, באחריות לקופת המדינה, לא אישר. אני רוצה להודות מפה לאנשי המקצוע במשרד האוצר ובמשרד הביטחון על התקציב שאנחנו מביאים כאן. מדובר באנשים מסורים שטובת המדינה לנגד עיניהם, שפעלו לילות כימים כדי לעשות את התקציב הנכון והאחראי ביותר. לעתים הם חוטפים ביקורת מאיתנו, חברי הכנסת מייצגי הציבור, אך הביקורת היא לא פרסונלית. ישנם חילוקי דעות על סדרי העדיפות וניהול התקציב, אך הפעולה הזאת היא מחלוקת לשם שמיים. תודה לכם על העבודה הקשה. המליאה היום, אדוני היושב-ראש, מתרחשת ממש בערב יום הכיפורים. בעוד יומיים יהודים רבים ברחבי המדינה ובכל העולם יעטו טליתות ויצעדו לבתי הכנסת. התפילות יקרעו שמי מרום, ובתוכן תפילותיהם של לוחמינו בכל מקום שהם, מרצועת עזה ועד הר החרמון בסוריה. ביום הכיפורים יש את אימת הדין, יש את המעמד מרטיט הלב של עמידה בפני בורא עולם בתחינה על חיינו ועל חיי משפחותינו. אך ישנו ממד נוסף, ממד של חשבון נפש. לקראת יום הכיפורים ובעיצומם של ימים אלו אנו נמצאים בתקופת הסליחות. תקופה זו דורשת מאיתנו התבוננות אחורה על המעשים שעשינו, על הפעולות שפעלנו ועל הבחירות שבחרנו. איש-איש עם פעולותיו, בחירותיו ואמירותיו. רגע זה של חשבון נפש, רגע התשובה, הוא המשמעותי ביותר בהתקדמות קדימה. ללא בחינת מעשינו, ללא הבנת המקום שממנו אנו פועלים ותיקון דרכינו, אין אנו יכולים לצעוד בדרך חדשה אל שנה חדשה. המשנה במסכת יומא אומרת: עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. אנו כאן בכנסת מייצגים את הציבור, 120 חברי כנסת שמייצגים מעל עשרה מיליון אזרחים במדינת ישראל. המליאה והוועדות משודרות באופן ישיר לכל אזרחי המדינה, כתבים מצטטים אותנו והפרוטוקול רושם, כל מילה שנאמרת כאן מתועדת לדורי-דורות – ומה אנחנו אומרים כאן? איך אנחנו מדברים? זה החינוך שלנו לדורות הבאים? זה מה שנרצה שילדים יראו וילמדו? איזו דוגמה אנחנו נותנים למדינה כולה? צעקות, העלבות, מילים גסות, מריבות, פגיעה אחד בשני. לאן הגענו? אני קורא מכאן לכל חברי הכנסת, לכל השרים: זה הזמן לחשבון נפש. אני מבקש מכאן סליחה מכל חברי וחברות הכנסת אם פגעתי, העלבתי, הערתי הערה שלא במקום, קיצרתי בזמן הנאום שלכם או כל פגיעה שאולי חלילה גרמתי לה. סליחה. אני מודיע מכאן כי אני מוחל לכל אחד ואחת מחברי הכנסת אם מי מהם, חס וחלילה, פגע. זאת גם הזדמנות, אדוני היושב-ראש, להתייחס לעוד קבוצה – עובדי ועובדות הכנסת: עובדי הוועדות, הייעוץ המשפטי, ערוץ הכנסת, אגף פרוטוקולים, אגף טקסים ואירועים, תחזוקה, בינוי, ניקיון, מחשוב, קשרי חוץ ועוד רבים, אם פספסתי, חלילה. אני רוצה לברך אתכם על עבודתכם המסורה, להתנצל בשמי ובשם לשכתי ומקווה שגם בשם שאר חברי הכנסת כאן אם פגענו, לא התייחסנו, התעלמנו, דרשנו, לחצנו. בראש ובראשונה – אנשי משמר הכנסת וסדרני הכנסת, שעוברים בשנתיים האחרונות ניסיונות ואירועים קשים ביותר. המצב שהעמדנו אותם בו קשה מנשוא. אני קורא מפה לחברי הכנסת, למוזמני ואורחי הכנסת, למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות: כבדו אותם. הם עושים את עבודתם במחיר קשה, נפשי ופיזי. סלחו להם. התייחסו אליהם בכבוד. מכאן אני רוצה להגיד לכל בית ישראל שנה טובה, שיהיה גמר כתיבה וחתימה טובה, ולהגיד תודה, סליחה וגמר חתימה טובה לכל חבריי כאן במליאה. שנה טובה.

היו"ר ניסים ואטורי:

שנה טובה, תודה רבה, וסלחתי לך. חבר הכנסת ירון לוי.

משה סולומון (הציונות הדתית):

גם אני סולח לך.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה. כמו שצריך.

ירון לוי (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום אנחנו ביום ה-724 של המלחמה הארוכה, הקשה והאכזרית בתולדות מדינת ישראל. הגענו למלחמה הזאת אחרי קרע נוראי בעם, קרע שהתפתח במשך שנים, שהיה ועדיין מלווה בסיסמאות "הם ואנחנו" – הם ייתנו את המדינה לאויבים; הם שכחו מה זה להיות יהודים, טקטיקה של הפרד ומשול שלצערי הצליחה לפלג ולפרק את המרקם החברתי, את הקהילתיות, את הסולידריות שמושרשת בחברה הישראלית. בימים הראשונים, בחודשים הראשונים של המלחמה, פגשנו את כל העוצמה שיש לחברה חזקה ומגובשת. מי שניהלה את המדינה בימים הראשונים הייתה החברה האזרחית. לא היו מחלוקות, אנשים לא השמיעו דעות פוליטיות. הייתה מטרה אחת משותפת לכולם: לעזור למולדת המדממת. הייתה תחושה של אופטימיות שעכשיו כולנו ביחד. אבל ככל שעבר הזמן, עבר איתו גם הביחד הזה; ביחד ננצח נותר סיסמה חלולה. חזרנו לנקודת ההתחלה של פילוג ושנאה, של מחלוקות. למדנו בעיקר בבית הזה שככל שאתה משמיע דעה קיצונית יותר, אתה מקבל יותר כפיים ולייקים. כשאני מדבר עם חברים, כשאני פוגש אנשים ברחוב, בסופר – שאלה שלאחרונה חוזרת על עצמה: תגיד, מה אתה אומר? מתי יהיה כאן טוב? אנשים וחברים שמפנים אליי את השאלה בטוחים שבגלל שאני חבר כנסת אני יודע משהו שהם לא יודעים, והם נוטים לחשוב שאת הטוב אני רואה מעבר לפינה והוא הולך להגיע כל רגע. זה שאנחנו חברי כנסת לא הופך אותנו לנביאים, וכדי שיהיה כאן טוב באמת, אנחנו צריכים להשתנות. הטוב שכולם מייחלים לו – הוא לא מסתתר בפינה; הוא נמצא כאן, בפה של האנשים ובמעשים. אז אני עונה שיהיה טוב, וכשאני אומר שיהיה טוב, אני מסגיר את זה שכרגע לא טוב, שאני חלק מהלא-טוב הזה. אני מרגיש שלא טוב כאן – לא טוב כי עדיין 48 חטופים וחטופה כלואים בשבי חמאס. אני בטוח שיהיה כאן טוב יותר ברגע שכולם יחזרו, החיים לשיקום והמתים לקבורה. יהיה כאן טוב ברגע שנסיים את המלחמה ונפסיק לשמוע "הותר לפרסום". אז אני מתחיל דיאלוג פנימי: האם מתישהו יהיה כאן טוב למשפחות השכולות, שאיבדו את היקר להן מכול? אין לי תשובה, רק תפילה שהן ימצאו את הטוב במציאות החדשה והלא-מוכרת הזאת, בשביל מה שנשאר להן. אולי כאן בכנסת, כנסת ישראל, יהיה מתישהו טוב; מתישהו נשמע את השרים שלנו מדברים לציבור ולא לבייס. אולי יהיה כאן טוב יותר אם אנחנו, חברי וחברות הכנסת, ננצל את הבמה הזאת לדבר על מהותם של דברים ולא על רכילות פרסונלית וסגירת חשבונות קטנים וריקים מתוכן. נזכור לרגע שאנחנו המראה של החברה הישראלית. בשביל שיהיה כאן טוב, צריך ממשלה חדשה, ממשלה שתשנה את סדרי העדיפויות ותפעל לחיזוק הכלכלה, לחיזוק הביטחון ולחיזוק החיים המשותפים שלנו כאן, ממשלה שמחוקקת באומץ חוק גיוס אמיתי. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס – היום יש לראש הממשלה פגישה על 21 הנקודות שהציג לו הנשיא. אני רוצה לאחל הצלחה לראש הממשלה ולנו, שאנחנו נראה במהרה את החטופים חוזרים הביתה, את צה"ל יוצא מעזה ואת כל החיילים שלנו חוזרים. עוד נקודה שאני רוצה להזכיר לראש הממשלה וחשוב שכולנו נזכור: אסור לנו להחליף את המילה "הסדרה" ב"שלום". בעתיד הנראה לעין לא יכול להיות שלום ואי-אפשר לדבר על שלום. לדבר על שלום אומר שעוד כמה עשורים אנחנו נראה את מה שקרה כאן חוזר. צריך לפרז את הרצועה וצריך לדאוג שהאירוע הזה לא יחזור. כדי שהאירוע הזה לא יחזור, צריך ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את מה שהיה לפני 7 באוקטובר, את מה שהיה ב-7 באוקטובר ואחרי 7 באוקטובר. אנחנו צריכים את זה בשביל שנוכל להשאיר כאן מדינה טובה יותר לילדים שלנו. יכול להיות שהימים האלה הם ימים של אופטימיות, אבל לצד האופטימיות אני חוזר ואומר: אסור לנו להתבלבל מול האויב שנמצא שם. הסדרה ולא שלום. מי שמחנך את הילדים שלו ודורות שלמים על רצח יהודים, על שנאה, על השמדה ועל כיבוש – הוא לא ישתנה לא ביום, לא ביומיים ולא בשנה. זה תהליך גדול שצריך להיות, והוא עדיין לא בעתיד הנראה לעין. אדוני היושב-ראש, אני רוצה בהזדמנות הזאת לאחל לכל בית ישראל גמר חתימה טובה. שנהיה ראויים לאנשים שנלחמים כאן ושנדאג לאלה שחזרו מהקרב, חבריי הלומי הקרב, שמנהלים מאבק בחודשים האחרונים, צודק ועיקש. אנחנו רואים סנונית של התקדמות, סנונית ראשונה כזאת שבאה ואומרת: יכול להיות כאן טוב יותר, אבל כדי שיהיה כאן טוב יותר, אסור רק לחכות להבטחות, צריך לראות מעשים. אנחנו כבר בשנתיים של מלחמה, ולא יכול לקרות מצב שלוחם חוזר מקרב והוא צריך לשלם לעורך דין כדי להכיר את התנאים שלו ואת הזכויות שלו ממשרד הביטחון. ולא יכול להיות שחודשים ארוכים מחכים לפסיכיאטר כי יש מחסור במטפלים. ידענו את זה לפני 7 באוקטובר, ובשנתיים האלה כלום לא השתנה. אלה סדרי עדיפויות. הלוואי שבשנה הזאת אנחנו נראה חוק גיוס אמיתי שמסתכל לכולם בעיניים ואומר: חבר'ה, זכויות וחובות יש במדינה הזאת. הנטל הוא על כולם, לא רק עליכם. אלה שנקראים לדגל – תודה לכם, אבל יש עוד אנשים שצריכים להילחם כאן במדינה. הלוואי שנהיה ראויים למתים ואלה שנותרו בחיים. תודה רבה. ברכות. בהצלחה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. שנה טובה ומתוקה.

מיקי לוי (יש עתיד):

תמשיך לדבר.

שר החינוך יואב קיש:

מותר רגע או אסור?

היו"ר אליהו רביבו:

הכול בסדר. קיבל אישור - - -

ירון לוי (יש עתיד):

רביבו, תגיד לו שאני לא קשור לפרשה.

היו"ר אליהו רביבו:

חד משמעית. את ירון אי-אפשר להאשים. חברת הכנסת שלי טל מירון, ברוכה הבאה. עשר דקות לרשותך. כן, אדוני השר? לא, לא – קודם כול, זאת לא הודעה אישית. זכותו המלאה להשיב – לא, לא, זה לא שייך לתשובת השרים ולא בהיותו שר. העלו את שמו על הדוכן – זכותו להגיב. זאת לא הודעה אישית. אוקיי, ברוכה הבאה. עשר דקות לרשותך.

שלי טל מירון (יש עתיד):

תודה רבה. אדוני היושב בראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, לפני שאתייחס בנאום שלי לדברים שאני רוצה לדבר עליהם, יש לי הזכות והכבוד להקריא בשמם של משפחת יהוד ובשמה של יעל יהוד מילים של יעל יהוד, אימא של דולב, שנרצח ב-7 באוקטובר 2023 כשיצא להגן על קיבוצו וחבריו ולהציל חיים. בממ"ד נותרו אשתו סיגל בחודש התשיעי להריונה ושלושת ילדיהם, ששרדו. דולב לחם בגבורה בקרב ונהרג. אימא גם של נטע, ששרד את הטבח עם בתו הפעוטה, ואימא של ארבל, ששבה אלינו אחרי ששרדה לבדה 482 ימים בגיהינום: יעל יהוד, אזרחית פשוטת עם, 12 שנות לימוד. תואר כבוד אחד העניקו לי הוריי: מוסר. מוסר אי-אפשר לרכוש, אבל אפשר לאבד אותו. ממשלת ישראל ה-37, כולה כאחד נאשמת באובדן בסיס מהות האדם – מוסר. אפשרה לאויב לגבות ממני וממאות אלפי אזרחים את המחיר הכבד ביותר: בדל ניצחון ורסיס של תיקון בעת הזו. חובתכם היחידה: השבת כל בני הערובה עכשיו וסיום המלחמה; לצאת מהבית הזה של כולנו ולעולם לא לשוב לתפקיד ציבורי. כעת אני רוצה לדבר על מה בעצם קרה לנו בתקופה האחרונה, בוודאי בתקופת החגים, שהתחלנו אותה – רק התחלנו את השנה החדשה, וכבר יש כל כך הרבה סקנדלים ופושים וחדשות וכל כך הרבה דברים שקורים לנו. זה התחיל מהשרה, שמבריחה את אימא שלה מחקירה משטרתית. עצם זה שהיא נחקרת במשטרה, זה כבר – מתעסקת בלהבריח מקורבים מחקירות – האם אזרחי ישראל היו יכולים לעשות דבר כזה? מעבדת סמים שנמצאה אצל הרל"שית של השרה – ולא רק בבית, מסתבר שגם ברכב השרד נמצאו סמים. עוד שר – בפרק של דודילו – השר אמסלם נותן משרות למקורבים בלבד – עוד חקירה שבאה עלינו לטובה; השרה הידועה בכינויה השרה "מירי טורס" תוקעת את נתיבי אילון יותר מהרגיל – רק כי יש לחץ של החרדים, אז עבודות בכביש נעשה שלושה ימים באמצע שבוע בתקופת החגים, למרות שכל הממשלות לדורותיהן כולל ממשלות הימין היו עושות את זה בסופ"ש – אנחנו פשוט נעמוד בפקקים קצת יותר. השרה סילמן, שטסה לכנס לארצות הברית על חשבון משלמי המיסים, אבל היא לא יכולה להשתתף בכנס כי הוא על החג. אבל כמובן שהדבר הכי חשוב זה לייצר פוטו-אופ עם ראש הממשלה ורעייתו ולרוץ מהר מהר מהר לאו"ם, כי חייבים להצטלם ביחד בתמונה לקקנית נוספת. שר האוצר, שר העוני, שלא עובר את אחוז החסימה בסקרים, וכמובן העבריין המורשע, השר בן גביר, שמצייץ על קווים אדומים, וכרגיל הסחיטות בעיצומן, וכמובן, היה לנו את הצבת הרמקולים בעזה, כאילו לעזתים אין טלפונים חכמים ולא ראינו אותם שולפים אותם בכל הזדמנות וצופים בחדשות, אבל אנחנו נסכן את החיילים שלנו ונשלח אותם להתפרס ברחבי עזה לשים רמקולים כדי לשמוע את הנאום, כאילו ראש הממשלה שנתיים אחרי לא יודע לפנות לחטופים ולא ידע לעשות זאת קודם. האם אי-אפשר היה להשתלט על הטלפונים בזמן, כמו שעשו בזמן הנאום לפני? האם הוא לא יכול לדבר לחטופים מעל כל הבמות האחרות שהוא עומד עליהן? אבל לצאת החוצה, רגע החוצה מבניין האו"ם, וללכת לחבק את אילנה, בת זוגו של מתן צנגאוקר, או את אבא של מתן אנגרסט, שעמדו שם בחוץ – את זה הוא לא עשה; ללכת להתפלל אצל קברו של הרבי מלובביץ' – כמובן שצריך לעשות, צריך להתפלל, אבל להוציא את משפחות החטופים – זה פחות חשוב. ראינו גם סרטון של אלון אהל, שעדיין בשבי. ראינו את המצב שלו, ראינו את העיניים שלו. ראיתי גם את הוויכוח שהיה כאן קודם, שר החינוך, בינך לבין חבר הכנסת נאור שירי, ואני רוצה באמת לשאול בלי התלהמות – חשבתי לעצמי על הנושא של החולצות הצהובות. הרי החטופים הם של כל עם ישראל, הם לא שייכים לאף מחנה.

שר החינוך יואב קיש:

את רוצה תשובה?

שלי טל מירון (יש עתיד):

רגע, עוד לא שאלתי את השאלה. שאלתי את עצמי: האם חולצה לבנה חגיגית שהיא נורא יפה ועושים אותה בהרבה טקסים בבתי ספר – יש לי ילדה במערכת החינוך ובוגרת מערכת החינוך, ואני אומרת, מה היה קורה אם היית מאפשר לילדים לבוא בחולצה צהובה? מה היה קורה? אות הזדהות עם משפחות החטופים שלנו, הכי ממלכתי ומאחד שיש.

שר החינוך יואב קיש:

לא אגזול מזמנך. את האמת? הינה, אני מסתכל לך בעיניים. אמרתי במפורש: כל ילד וילדה מוזמנים לבוא בחולצה צהובה או לבנה לפי מה שהם רוצים. כל השאר זה שקרים, פייק תעמולה, כמו נאור שירי, שישב פה בדיוק כמוך ושיקר, כי אני אומר לך חד-משמעית: הוא לא יודע על מה הוא מדבר. הוא פשוט שקרן. אז הינה אני אומר לך: כל ילד וילדה יכולים לבוא בחולצה לבנה או צהובה לפי בחירתם. עוד פייק: אתמול אמרו שבערוץ 11 – כאילו שיהיה דגל ישראל בפולין, אבל את הסמל לא – גם שקר מוחלט. לא היה ולא נברא. תפסיקו. יש תקשורת שקרנית עליי, ואתם מהדהדים שקרים בלי לדעת על מה אתם מדברים.

שלי טל מירון (יש עתיד):

קודם כול, אני כאימא של ילדה במערכת החינוך לא קיבלתי שום הנחיה כזאת או שום מכתב כזה ממנהל בית הספר. אשמח אם לא תסובב לי את הגב כשאני עונה לך, כי אני שתקתי וכיבדתי אותך כשאתה פנית אליי וקראת לי שקרנית - -

היו"ר אליהו רביבו:

הוא לא קרא לך שקרנית.

שלי טל מירון (יש עתיד):

- - אז כשאני עונה לך, תכבד אותי. אמרת לי: את מהדהדת שקרים ואת משקרת. אז לפחות תכבד אותי בזה שלא תסובב לי את הגב ותלך כשאני עונה לך. אתה שר חינוך, בכל זאת.

שר החינוך יואב קיש:

לך לא קראתי שקרנית. הינה אני יושב, והבהרתי שמי שאמר את זה, שיקר, כי אין שום מקום שאני אמרתי - - -

שלי טל מירון (יש עתיד):

אוקיי, אז אני אומרת לך כאימא שלא קיבלתי הנחיה כזאת, שאפשר לבוא בחולצה צהובה, ומכאן אני קוראת לך גם בפעמים הבאות לאפשר לתלמידי ישראל להזדהות עם משפחות החטופים.

שר החינוך יואב קיש:

הוצאתי מכתב שבו אמרתי, שיצא לכל המנהלים – לא להורים, אבל לכל המנהלים.

שלי טל מירון (יש עתיד):

אז אם ההורים לא יודעים, מה עשינו בזה?

שר החינוך יואב קיש:

אבל כל המנהלים קיבלו את זה. אני לא שולח להורים.

שלי טל מירון (יש עתיד):

טוב. נתקדם, כי אני רוצה לדבר על עוד דברים. תודה לך. אני רוצה לדבר על הנושא הכי חשוב בעצם, שמתקשר לכל הסקנדלים שדיברתי עליהם: המצב שהגענו אליו מבחינת מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית. עכשיו, אתם יודעים, הבידוד הבין-לאומי הזה – אני יכולה להעיד עליו בעצמי, כי תודה לאל, אני יכולה להגיד שבשנתיים האחרונות אני מכתתת רגליי בזירה הבין-לאומית בלי סוף, את זה אף אחד לא יכול להכחיש, גם לא אנשי הקואליציה – רצה להתראיין ב-CNN וב-BBC וב-SKY ובערוצים הודיים ובכל זירה בעולם שמזמינים אותי – כדי להילחם על מדינת ישראל. במלחמת איראן – מהבוקר עד הלילה ראיונות שבהם אני מגינה על ממשלת ישראל שיצאה למלחמה הזאת, ומדברת על צדקת הדרך של מדינת ישראל. לפני שבוע הייתי בבריטניה. אני רוצה להגיד לכם, במקרה, זה קרה בסוף שבוע שבו ראש ממשלת בריטניה הצהיר באופן חד-צדדי על הכרה במדינה פלסטינית – הזדעזעתי מהמצב שהגענו אליו בבריטניה, הזדעזעתי. נפגשתי שם עם מנהיגים, נפגשתי שם עם נבחרי ציבור, וניסיתי לספר את הסיפור של הצד הישראלי, את הדברים המופלאים שיש במדינת ישראל, את מה קרה לנו ב-7 באוקטובר, על החטופים שלנו, על האלימות המינית, לדבר איתם על למה זה לא נכון להכיר באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית, בוודאי לא בעת הזו, בוודאי לא לתת פרס לחמאס. הגנתי על מדינת ישראל, ושאלתי אותם שאלה פשוטה: מי דיבר איתכם? מי פגש אתכם? התשובה הייתה: אף אחד. איפה אנחנו בזירה הבין-לאומית? איפה אנחנו, מדינת הסטרטאפ ניישן, עם 8200, עם חברות טכנולוגיות, עם חיל אוויר הכי טוב בעולם? איפה אנחנו בהסברה? למה אנחנו נכשלים? למה אין מסיבת עיתונאים של דובר צה"ל כל יום? למה אין לנו דוברים שמייצגים את מדינת ישראל שיתראיינו מהבוקר עד הלילה בכל יום בכל הרשתות? למה כשיוצאות ידיעות כוזבות, אנחנו לא במקום, מצליפים בהם ונותנים את התשובה לדבר? למה? למה אני כחברת אופוזיציה עושה את העבודה של הממשלה, של משרד החוץ, של שרים, שלא לוקחים את עצמם ונלחמים בזירה הזאת? אם אנחנו נוטשים את הזירה, אל תצפו שננצח בה. אני קוראת את התגובות של אנשים על סרטונים שאני מעלה על הנושא הבין-לאומי, שאומרים לי: מה את הולכת לבריטניה? הם התאסלמו, עזבי אותם. לא, מדינת ישראל לא יכולה להפקיר את הזירה הבין-לאומית. איך תהיה לנו לגיטימציה להגן על עצמנו? איך יהיה יצוא? איך יהיה יבוא? איך תהיה כלכלת חימושים? אנחנו לא יכולים לדמיין שמדינת ישראל מבודדת בעולם, שהיא יכולה לעשות הכול ולעולם חוסן. לא. אנחנו צריכים להיות בזירה הזאת ולהילחם בה. ובזה ממשלת ישראל נכשלת. עצם זה שממשלת הימין על מלא מלא הביאה אותנו למצב של הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית על הראש של כולנו, זה ההישג של הממשלה זאת. אתם הבאתם אותנו לשם, לא אף אחד אחר. איך הגענו למצב שחמאס מנצח אותנו בזירה התקשורתית וברשתות החברתיות? זה סימן שאלה ענק שאף אחד לא נותן עליו את התשובה בממשלה הזאת. הגיע הזמן שתהיה פה תוכנית אסטרטגית כוללת איך אנחנו משתלטים על הזירה הזאת. הזירה התקשורתית לא פחות חשובה משום זירה אחרת במלחמה הזאת ומהאויבים האחרים שלנו, במקרים מסוימים היא אפילו יותר חשובה, ואתם הפקרתם את הזירה הזאת. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

תודה רבה. חברת הכנסת קארין אלהרר. חמש דקות לרשותך, בבקשה.

קארין אלהרר (יש עתיד):

תודה רבה. תודה, אדוני יושב-ראש הישיבה. כנסת נכבדה, זה 724 ימים למלחמה, מלחמה שאלמלא ההתנהלות הכושלת של ממשלת ישראל, היינו יכולים לסיים אותה לפני חודשים רבים. לא רק שהמלחמה הזאת גובה מאיתנו אבדות בנפש, 48 חטופים וחטופה עדיין נמצאים בעזה, לוחמים שנפצעו בגוף ובנפש, אנשים שאיבדו את ביתם – למלחמה הזאת יש גם מחיר כלכלי ומדיני שפוגע בכולנו. ממשלת 7 באוקטובר הפכה את ישראל למצורעת ומנודה. שרי הממשלה מצהירים השכם והערב הצהרות שכולנו כאן מבינים שלא יקרו לעולם, שאין להן שום תוחלת. האחד אומר: גרגר אחד לא ייכנס לעזה; השני אומר: נטיל פצצת אטום; השלישי אומר: עונש מוות; האחר אומר: לא נורא שילדים מתים. כל הדבר הזה, נוסף לעובדה שמתגאים בסיכול עסקאות חטופים, מקשה מאוד גם על הידידים שיש לנו מעבר הים, מקשה עליהם מאוד להגן עלינו ולסייע לנו. תזכרו איך התחלנו. התחלנו את המלחמה הצודקת ביותר, עם התמיכה הגדולה ביותר, וכעבור שנתיים, איפה אנחנו נמצאים? אנחנו מבינים שהגענו למצב שבו אירופה רוצה להפסיק את הסכמי הסחר. אנחנו מבינים שהגענו למצב שבו לא רוצים שיתופי פעולה איתנו. זה פוגע לנו בכלכלה, זה יגיע לכל אזרח ואזרחית במדינה, זה יפגע בכיס של כולנו, ואנחנו רואים את זה כבר קורה: המזון מתייקר, הביגוד התייקר, חברות התעופה הבין-לאומיות בסוף יפסיקו את הטיסות לכאן, שלא נדבר על התיירות, שנפגעה גם מסיבות אובייקטיביות של מלחמה. הכול עולה. איפה הסטרטאפ ניישן? וזה לא רק המצב הכלכלי – זה הקהילה הבין-לאומית. כבר עכשיו יש תופעה שלא רוצים להשקיע במדע כאן, בהייטק כאן. למה? למה כל זה? כי אתם מסרבים לסיים את המלחמה. כתשתם, הרסתם. מגיע לכל אויבינו שלא יהיו איתנו, זה נכון, אבל יש סדר עדיפויות. יש סדר עדיפויות, ואתם התבלבלתם. העולם, לצערי – תמיד הייתה אנטישמיות, ותמיד היו מדינות שלא אהבו אותנו, וכנראה שזה יהיה גם בהמשך, אבל גם אלה שאיתנו, הם מתייאשים מאיתנו, ולצערי, ראינו ביום שישי, מוקיעים את מדינת ישראל. והכלים שנותרו לנו, נותרו לראש הממשלה. אני קוראת לו: תקבל את עסקת טראמפ. תעזור לנו לצאת מהסיטואציה הקשה שהגענו אליה. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

תודה רבה, חברת הכנסת קארין אלהרר. הדובר הבא – חבר הכנסת אלון שוסטר. שמונה דקות לרשותך, בבקשה.

אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, שני לקחים אני נושא עימי בתקופה האחרונה: האחד, הלקח הנורא – כמה קל לגרור אותנו, הרפובליקה הדמוקרטית הישראלית, למלחמה ללא סוף. הממשלה החוקית, הלגיטימית, הנבחרת – כחייל לפני 43 שנים הייתי פצוע ויצאתי להילחם במלחמה שחשבתי שהיא מיותרת, בחלקה לפחות, משום שממשלה שלא הייתי בעדה, ממשלה דמוקרטית נבחרת, החליטה שזה מה שצריך לעשות, וכך חברים מצד אחר של המפה הפוליטית, הרכינו ראש בפני הממלכתיות הישראלית. אבל הממלכתיות הזו, אסור היה לה, אסור היה לה לגרור אותנו למלחמה ארוכה. הלקח המנחם, אדוני היושב-ראש, הוא שגם חושך גדול, גם התברברות גדולה, יכולים להסתיים. אני מקווה שזה יקרה, אני מקווה שאני מדבר בשם כולנו, למען השבת החטופים, חברות וחברים, ולמען הרחקת החמאס. גם השבת החטופים וגם פירוז הרצועה מכוחות לאומניים קיצוניים – נצטרך להתאפק. נצטרך כולנו להתאפק: חלקנו יתאפק מחלום הרחבת ישראל וחלקנו יתאפק מחלום הקמת פלסטין. זהו לא הזמן למהלכים שנויים במחלוקת, זה הזמן לאיחוד כוחות לעשות את המובן מאליו. אנחנו מגיעים לנקודה הזו, שאני מקווה, אדוני היושב-ראש, שהיא נקודת מפנה, עייפים וכואבים, מתבוננים בדם וביגון. אנחנו זועמים ומתוסכלים על המחירים האיומים שהצטברו לאורך השנתיים הללו; אבל אנחנו גם חדורי אמונה וחדורי תקווה שאפשר לחזור לדרך הישר. הציונות המעשית והציונות המדינית – שני האגפים הגדולים, האידיאולוגיים המעשיים, שעשו עבודה מדינית במאה הקודמת – השלימו זו את זו. כך הוקמה ישראל. האחת הדגישה את מה יעשו היהודים והשנייה חידדה משפט העמים. השילוב הזה – שאין לו בלעדיות – אבל השילוב הזה של מה אנחנו נעשה, מה אנחנו עשינו, עם קבלת ברכת העמים – חבר העמים, האומות המאוחדות, הידידים הגדולים – שתי הצִיּוֹנוּיוֹת האלה לא התעלמו מהעולם. אגיד יותר מזה: גם קיר ברזל צריך ברזל, ואת הברזל עם כל הכבוד למכרות הנחושת בערבה, באילת, לא כורים אצלנו. אנחנו זקוקים לעולם כדי לחיות; אנחנו זקוקים לעולם כדי להתפרנס, אנחנו זקוקים לעולם כדי לשמר את הנס הגדול של תקומת ישראל. הציונות, אדוני היושב-ראש, יצרה חוצץ נגד ההיסטוריה הפסיבית של היהודים, אבל גם נגד גישת העולם כולו נגדנו. בין שני המסלולים הללו, בין האחריות שלנו לקחת את גורלנו בידינו, לבין התובנה שלא כל הגויים חפצים בהשמדתנו. יש מהם אויבים גדולים, ועימם אנחנו נלחמים, ויש בהם ידידים גדולים, ידידי אמת. כך היה, כך קורה וכך יהיה גם בהמשך. אומר יותר מזה: לאיש מאיתנו אין גישה ישירה לאלוהיו. הוא יכול לנחש את אשר עם ליבו, אך אף אחד לא יודע ואין לו קשר ישיר לריבונו של עולם, אבל לכל אחד מאיתנו חובה לייצר קשר ישיר, קשר אמיץ, קשר משמעותי עם ידידים ועם יריבים. והינה אנחנו, באיחור נורא של שנה וחצי – אם אני מנתח את מהלכי המערכה בעזה – ייתכן שנעשה את הדבר הנכון. אני מקווה, מייחל, להצלחת המתווה של טראמפ. אני מקווה שנצליח לגייס בעצמנו את תעצומות הנפש, את ההסכמה הרחבה, לעצור את הלחימה, לקבל את החטופים, לשחרר את המילואים, להקטין את ההוצאות, לקרב לבבות כאן בבית, ולהרחיק את החמאס, לפרז את עזה, ולהגיע למציאות שבה אפשר יהיה לשקם את החורבן הגדול שקורה מעבר לגדר – מעבר לגדר הבית שלי. ושוב אנחנו נפגשים, אדוני היושב-ראש, עם אמת החיים. עת להילחם ואת לנצור את הנשק. סילוק החמאס, כמו הקטנת החיזבאללה בלבנון, הוא שילוב של מהלך צבאי מוצלח ומוצדק עם צעדים מדיניים חיוניים. 7 באוקטובר היה הרגע שבו, בבוקרו, הוכשרו הלבבות למלחמה קשה וצודקת. טוב שיצאנו אליה; טוב שהיינו נחושים; טוב שהוכחנו שאומת ההייטק, עם הספר, יודע להתאחד ולהשיב מלחמה שערה. אבל אסור היה לראות בכך היתר גורף למלחמה ללא סוף. זה לא היה היתר לחזיונות אפוקליפטיים של ממשל צבאי ושל הקמת יישובים ישראלים בעזה. אסור להתבלבל בין פרמטרים ביטחוניים, בין התעקשות על חופש פעולה גם בעתיד – כמו בלבנון, כמו ברחבי המזרח התיכון, גם בעזה – לבין לקיחת אחריות, התיישבות והסתבכות חוזרת. חובתו של נתניהו בשעות הללו, לאמץ את מתווה טראמפ, באיחור נורא, אבל בשעה ראויה. כל שעה, מאז אביב 2024 לפני שנה וחצי, הייתה שעה ראויה לעצירת המלחמה, לריפוי פצעי לוחמים, משפחות ואומה. כל שעה ראויה להחלפת שלטון בעזה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה, אדוני.

אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

כל שעה ראויה לפתיחת דף חדש לישראל בין העמים, ולישראל כאן בבית פנימה. תודה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה. נעבור לדובר הבא, חבר הכנסת אבי מעוז. חמש דקות, לרשותך, אדוני.

אבי מעוז (נעם):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אתנגד היום לחוקי התקציב. אני מסכים עם שר האוצר, שהכריז שאפילו גרגר אחד של סיוע הומניטרי אסור שייכנס לעזה. אז איך אפשר להצביע בתקציב שכולל סיוע הומניטרי למחבלי החמאס? אדוני היושב-ראש, מכאן לדבר אחר לגמרי. שאלה: מה המשותף לדברים הבאים: הרדיפה של אנשי ארגון השומר את אנשי מחתרת ניל"י עד לירי ביוסף לישנסקי, ה' יקום דמו; עלילת הדם כנגד אברהם סטבסקי וחבריו בהאשמה של רצח ארלוזורוב; השכחת חלקה המכריע של פאבל פרנקל ואצ"י, ארגון צבאי יהודי במרד גטו ורשה; פרשת הסזון הנוראית של עינוי לוחמי המחתרות והסגרתם לבריטים על ידי אחיהם; הפצצת אלטלנה; רדיפות משפטיות פוליטיות של אנשים כמו יעקב נאמן, אביגדור קהלני ועוד; תיקי נתניהו התפורים; תקרת הזכוכית הצבאית והדחות של קצינים לוחמניים כמו עופר וינטר ועוד; חוסר האפשרות לפטר את הרצי הלוי ורונן בר, למרות שכשלו בצורה כל כך מזעזעת; היאחזות היועמ"שית בקרנות המזבח; המלכת יצחק עמית את עצמו לנשיא בית המשפט העליון; וכעת הניסיון למנוע את מינוי דוד זיני לרשות השב"כ, ועוד דוגמאות רבות מספור. המשותף, אדוני היושב-ראש, במילה אחת, אחוס"לים. יודע, אדוני, מה זה אחוס"לים? אחוס"ל הוא מונח שטבע פרופ' ברוך קימרלינג. זה ראשי תיבות של אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי. אחוס"לים זו קבוצה קטנה והולכת, ברוך השם; אחוס"לים זו הקבוצה שבטוחה שהיא לבדה בנתה את המדינה; אחוס"לים זו הקבוצה שחושבת שהמדינה שייכת לאבא שלה; אחוס"לים זו הקבוצה שחושבת שהיא עושה טובה לשאר חלקי החברה הישראלית בזה שהיא בכלל נותנת להם להיות שותפים במדינה, אחרי שהיא ברוב טובה וחסדה העלתה אותם לכאן; אחו"סלים זו הקבוצה שמבחינתה כל שאר חלקי החברה בהחלט כשירים להיות בשדה הקרב וגם למות שם, אבל חס ושלום שמישהו יעלה בדעתו שתהיה לו שותפות בהנהגת המדינה של אבא שלהם; אחוס"לים הם אלו שלא מוכנים לקבל את הכרעת העם, אם הוא לא מכריע לטובתם. אומנם הם לא ממש מועדון סגור – אין להם כמובן שום בעיה להכניס לתוך המועדון גם מזרחי שהוא לא אשכנזי, מסורתי, דתי או חרדי שהם לא חילונים, עולים חדשים שהם לא ותיקים, ואפילו, לא עלינו, קפיטליסטים שהם לא סוציאליסטים – עיין ערך אנשים כמו רובי ריבלין, אריק שרון, דן מרידור, אלעזר שטרן, בנט ועוד ועוד – אבל בתנאי שהם מבינים את מקומם, שהם יודעים מאין הם באו, שהם יודעים למי המדינה באמת שייכת ושכמובן לא יעזו להרים ראש ולנסות להכניס אג'נדות שלא מקובלות במועדון הוותיק. אחרת האחו"סלים ייאלצו לרמוז להם, כמו שמקובל במאפיה, מי כאן שולט ומי בעל הבית. כמו שבנימוקי ועדת גרוניס הם דאגו להבהיר לגיבור ישראל אלוף דוד זיני – מי שהיה מספיק טוב בשביל להקדיש עשרות שנים מחייו ומחיי משפחתו למען עם ישראל – שהעניין לא סגור לחלוטין, ואם יהיה צורך הוא ייאלץ להתפטר או להיות מודח, עיין סעיפים 13, 14. אבל, ברוך השם, כל הטרגי-קומדיה הזאת בדרך לסיום. עם ישראל הולך ומתעורר. עם ישראל רוצה יהדות וציונות, עם ישראל רוצה חינוך שאיננו מנוכר לזהות שלנו כעם – הזהות היהודית והלאומית, עם ישראל בהמוניו, כן, כן, גם במעוזי האחוס"לים, יותר ויותר מתעטף בציצית, מניח תפילין, שומר כשרות ושבת ונוהר לאמירת סליחות. גמר חתימה טובה לכל האחו"סלים ולכל המוני בית ישראל, שהם הרוב המכריע של עם ישראל; גמר חתימה טובה לראש הממשלה בשליחותו המדינית ובפגישתו עם הנשיא טראמפ – בעזרת השם, שיהיה לברכה ולהצלחה לעם ישראל. חזק ואמץ, אדוני ראש הממשלה, אל תירא ואל תיחת; וגמר חתימה טובה לכל חיילי ולוחמי צה"ל, לכל חטופינו. בעזרת השם, כולנו תפילה שבקרוב מאוד – הכרעת חמאס, ומתוך כך השבת כל חטופינו לביתם. גמר חתימה טובה לכם.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה לדובר. נעבור לחבר הכנסת הבא – חבר הכנסת חמד עמאר. עשר דקות לרשותך, אדוני.

חמד עמאר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, קודם כול, אני רוצה לאחל לך בהצלחה כסגן יושב-ראש הכנסת. חבריי חברי הכנסת, עכשיו חזרתי מסיור בארצות הברית. נפגשתי שם עם חברי קונגרס והצגתי בפניהם את הטבח ואת תמונת האימה של הטבח שבוצע בדרוזים בסוריה על ידי ג'יהאדיסטים רדיקליים צמאי דם, שרצחו תינוקות, ילדים, אנסו נשים, ערפו ראשים. ואני רוצה להגיד לכם עכשיו, חבריי חברי הכנסת, הג'יהאדיסטים האלה מובלים על ידי אל-ג'ולאני, שבאו"ם – העולם הצבוע אפשר לו לדבר שם. והוא דיבר והציג את העמדה שלו. שום דבר לא שינה אותו. הוא היה רוצח, אנס, ויישאר רוצח ואנס. אבל מה שמדאיג אותי זה שמתנהל עכשיו משא ומתן, משא ומתן מתקדם, עם השלטון של אל-ג'ולאני. הרבה פגישות בין השר דרמר וא-שיבאני, שר החוץ הסורי, ואני שומע גם את ראש הממשלה אומר שאנחנו מתקדמים ואנחנו לקראת הסכם עם הסורים, ודרום סוריה יהיה מפורז מנשק. אבל, אדוני ראש הממשלה, אני רוצה להגיד לך: מפורז מנשק זה אומר שאין טנקים, אין תותחים, אבל אני רוצה להזכיר לך שב-7 באוקטובר נכנסו על טויוטות, ואנחנו יודעים בדיוק מה קרה בדרום ב-7 באוקטובר. אנחנו יודעים על הטבח הנורא שבוצע נגד תושבי העוטף. ולכן אני פונה לעם ישראל ואומר לכם: בדרום היינו עם כמה אלפים. בצפון נהיה עם מאות אלפים של ג'יהאדיסטים קיצוניים, צמאי דם, שכל מה שמעניין אותם זה לרצוח. ואסור לנו לאפשר לאותם קיצוניים, לאותן מפלצות, שישבו לנו על הגבול הצפוני. מפורז מנשק זה לא פוטר אותנו מאותם קיצוניים. כשהם יחליטו להיכנס יהיו מאות אלפים, ואז תהיה לנו בעיה מאוד רצינית בצפון, אם לא יגיעו עד המרכז. אני אמרתי את זה גם לאמריקאים, ואני אומר עכשיו גם לראש הממשלה: כל הסכם שיהיה עם השלטון הקיצוני הזה צריך לכלול בתוכו את הפתרון של א-סווידא, של הדרוזים בהר הדרוזים. אנחנו לא יכולים להתקדם בלי לוודא שאנחנו שומרים על ביטחונם ושאין אפשרות לבצע עוד פעם טבח כמו שבוצע בהם. אבל גם – דבר מאוד חשוב – הם חייבים להיות מעורבים במשא ומתן. לא יכול להיות שמישהו ידבר בשמם. אף אחד לא יכול לדבר בשמם, לא אני ולא אף אחד בארץ ולא אף דרוזי אחר, רק הם יכולים לדבר בשמם. הם מכירים את הבעיות שלהם, הם עברו את הטבח הנוראי, הם יודעים מה הם רוצים, לכן חשוב מאוד שהם יהיו מעורבים והם יחליטו על גורלם, על עתידם. אנחנו יכולים לעזור להם, אבל חייבים לתת להם את האפשרות להחליט על גורלם, ואין לאף אחד הסמכות להחליט על גורלם, ואין לאף אחד הסמכות להתקדם במשא ומתן בלי שהם יהיו מעורבים. ואני אמרתי את זה לאמריקאים: אתם נפגשים עם א-שיבאני, אתם נפגשים עם הטרוריסט אל-ג'ולאני, אבל אתם שוכחים את המיעוטים בתוך סוריה. כל המיעוטים היום בסוריה סובלים מהשלטון הנוראי הזה, השלטון הקיצוני הזה, השלטון שמדבר רק על רצח – כל מי שהוא לא כמוהם דינו מוות. לכן חייבים להכניס גם את המיעוטים לכל משא ומתן, לכל פתרון, לכל התקדמות, כי הם חייבים להמשיך לחיות שם, ולחיות בכבוד. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, א-סווידא קרוב לשלושה חודשים נצורה. אין אוכל שנכנס. קמח – לפעמים לא מכניסים להם שלושה ימים קמח בשביל לחם; מים – מפסיקים להם מתי שהם רוצים, הרי פוצצו להם את כל מאגרי המים שלהם; חשמל – לפעמים שעה ביום, לפעמים לא; תרופות – אין להם, הרי הרוצחים האלה נכנסו לבית חולים ורצחו רופאים, רצחו את כל החולים, כל מי שהיה מאושפז נרצח. וראינו את הסרטון שהם צילמו. ראינו את הסרטונים של עריפת ראשים – שהם צילמו, הרוצחים האלה. ואני אומר לך, אמרתי את זה, ואני אומר שוב: אנחנו כמדינת ישראל שמים את ביטחוננו בידיים של רוצחים צמאי דם, ואסור לנו לאפשר את זה. בשום מצב אסור לנו לאפשר את זה. אני רוצה לגעת בעוד נקודה, שלא קשורה למה שדיברתי. אני אומר לכם, חבריי חברי הכנסת, מדינה וממשלה ושר לביטחון פנים בן גביר: 188 נרצחים עד עכשיו – וזה לפי קרן אברהם. יש עוד נתונים שמדברים על 192 נרצחים במגזר הערבי מתחילת השנה. ומה עושה הממשלה? לא עושה כלום. וממשלה יכולה לעשות. יושב כאן ניצב – מיקי לוי היה ניצב במשטרה, והוא יודע שהמשטרה יכולה לעשות יותר אם הממשלה תאפשר לה ותיתן לה. אבל כשאתה מדבר על אחוזי פענוח של רציחות במגזר הערבי – פחות מ-10%. כל אי-פענוח של רצח מזמין את הרצח הבא, כי אנשים יודעים שהמשטרה לא מצליחה לתפוס את הרוצח, זה אומר שאני יכול לרצוח עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אם המשטרה לא יכולה – ואני אומר לכם שהמשטרה יכולה – תכניסו את השב"כ, השב"כ יכול, תבצעו מעצרים מינהליים, מעצרי מנע – לא הרחקת מנע, מעצרי מנע – תמררו את החיים לאותם עבריינים, אל תאפשרו להם לנשום. ממשלה יכולה לעשות את זה. אבל הממשלה לא עושה כלום, זה לא מעניין אותה. לא מעניין את הממשלה. לא מעניין את השר מה שקורה במגזר הערבי. אבל הביטחון – אפס במגזר הערבי, הביטחון אפס. אזרח בתוך מדינה לא יכול להסתובב בלילה. שמעתי את הנשיא טראמפ כשהוא דיבר על וושינגטון, ואיך הוא הצליח להחזיר את הביטחון שם, והיום אנשים יכולים להסתובב בלילה. אבל בישראל לא יכולים להסתובב בלילה. ביום לא יכולים להסתובב, הרי רוצחים גם ביום וגם בלילה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה.

חמד עמאר (ישראל ביתנו):

מי שנכשל בלתת ביטחון לאזרחי ישראל, מי שנכשל בכלכלה ובניהול הכלכלה, מי שנכשל בלתת ביטחון אישי לציבור הישראלי – זה כאילו שהוא יושב באופוזיציה.

היו"ר יעקב מרגי:

נא לסיים.

חמד עמאר (ישראל ביתנו):

הגיע הזמן שנלך לבחירות, והציבור יחליט מי יוביל אותו.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה. תודה לדובר. נעבור לדובר הבא, חבר הכנסת סימון דוידסון. בבקשה, עשר דקות לרשותך, תודה רבה, אדוני.

סימון דוידסון (יש עתיד):

תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, כאזרח מדינת ישראל קודם כול כולי תפילה שצוות המשא-ומתן בראשות ראש הממשלה, שנמצא היום בניו יורק, יחזור עם בשורות שעם ישראל מצפה להן כבר שנתיים – להחזיר את החטופים, לסיים את המלחמה, ולצאת לדרך חדשה של מדינת ישראל. אנחנו צריכים להתפלל בכל הכוח כדי שהדבר הזה יקרה.

מיקי לוי (יש עתיד):

בוושינגטון, אמן.

סימון דוידסון (יש עתיד):

ואם זה לא יקרה, באמת זה יהיה עוד אחד מהדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות לראש הממשלה, שבאמת אחרי 7 באוקטובר חייב את זה – חייב את זה קודם כול למשפחות החטופים, לכל המשפחות השכולות, לכל מדינת ישראל. זה הזמן שלו לעשות קצת תיקון – קצת – מהדבר הנורא שנקרא "7 באוקטובר". אדוני היושב-ראש, המליאה הזאת מתקיימת בין ראש השנה ליום הכיפורים. אנו נמצאים כעת בעיצומם של הימים הנוראיים. במסורת היהודית אלו ימים של חשבון נפש ובקשת סליחה לכפרה. אבל לצערי הרב, הממשלה הזאת, שהיא הממשלה הכי דתית שהייתה פה אי פעם, כנראה שכחה את זה, שכחה את הימים הנוראיים, שכחה את ימי הסליחות. בעוד קצת יותר משבוע – וזה לא יאומן שאני אומר את זה – נציין שנתיים, שנתיים שלמות מאז הטבח המזעזע ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. לא יאומן ששנתיים עברו מאז 7 באוקטובר – 7 באוקטובר 2023; שנתיים שלמות שבהן הנהגת המדינה והעומד בראשה לא לוקחים אחריות. עדיין אין לקיחת אחריות של ראש ממשלת שב-7 באוקטובר היה ראש המדינה. על נושא של הקמת ועדת חקירה ממלכתית לא מוכנים לדבר, לא מוכנים לשמוע. אני באמת רוצה להבין – ויושב פה השר קיש – מה היה קורה – כי אני מכיר את השר קיש כאיש אופוזיציה, מה הוא עשה פה – מה היה קורה אם אנחנו היינו בקואליציה ב-7 באוקטובר? מה אז היה עושה השר קיש לנו כקואליציה? לא היינו יכולים לצאת מהבית, היו סוגרים אותנו עם מקלות. מה היה עושה השר קיש אם לא היינו מקימים ועדת חקירה ממלכתית בעקבות 7 באוקטובר? באמת, לא היינו יכולים לתפקד. היום, כשהם נמצאים בקואליציה, והם אשמים ונמצאים ואחראים על 7 באוקטובר – לא מוכנים אפילו לדבר על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. שנתיים שלמות שבהן חברי הממשלה נמנעים מחשבון נפש נוקב מול הציבור שהופקר, נרצח, נחטף ונלחם; שנתיים שלמות שבהן הבנים והבת שלנו נמקים בשבי האויב האכזרי, החלאות הכי גדולות של העולם, אנשי החמאס. אותה ממשלה שבמשמרת שלה קרה האסון הנוראי לא מוכנה לעמוד מול המראה ולהכות על חטא, לא מעיזה להביט בעיניים של אזרחי ישראל, ולומר: אשמנו, בגדנו, כשלנו. ואני שואל את אותם אנשי ממשלה: האם בבית הכנסת בכיפור תעמדו מול ספר התורה, מול ארון התורה, ותדפקו על החזה ותגידו: אשמנו, אשמנו, אשמנו? אני לא בטוח שזה יקרה גם ביום כיפור. בעולם מתוקן חברי הקואליציה היו קוראים בעצמם לבחירות. שלא לדבר אם זה היה ביפן, כבר כולם היו עושים חרקירי. בעולם מתוקן שרי הממשלה היו תובעים בעצמם הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הם בעצמם היו קוראים לזה. אבל הממשלה הזאת לא מתוקנת בשום צורה. במקום לעמוד לדין הבוחר, הממשלה כמנהגה נוהגת, והשרים ממשיכים להיצמד לכיסאות הרועדים שלהם. בואו נעבור קצת על משרדים של מדינת ישראל: משרד הביטחון – תגידו לי אתם, האם שר הביטחון שעמד ואמר – אני מצטט: לא עומד להיכנס שום סיוע הומניטרי לעזה – לקח אחריות, כשבפועל נכנסו מעל 2 מיליון טונות של מזון וסיוע? ואת הנתון הזה לא אני אומר, את הנתון הזה אמר בנימין נתניהו ראש הממשלה בנאום באו"ם – 2 מיליון. האם שר הביטחון ביקש סליחה כשבמהלך המלחמה הזו חמאס התעשר מכל משאיות הסיוע? האם שמענו ממנו איזה צער או חרטה? וכל זה בזמן שחטופינו גוועים ברעב בשבי תחת מחבלים אכזריים ומפוטמים באוכל. משרד האוצר שלנו, אני רוצה לשאול אתכם: האם שר האוצר, שאמר שחשב להתפטר לאחר 7 באוקטובר – זה עבר לו מהר מאוד – ביקש סליחה מאזרחי ישראל כשבסוף הוא נשאר בתפקיד שלו? או שבסוף התהפך כשאמר ברשת ב', ואני מצטט: הטבח של 7 באוקטובר לא קשור אליי בכלל. האם סמוטריץ' ביקש סליחה מהמגזר שלו, שיוצא בהמוניו למילואים, כשבינתיים הוא עצמו אחד מעמודי התווך של ממשלת ההשתמטות? האם סמוטריץ' כואב את הצער של אזרחי ישראל, שבמצבם הכלכלי הרע מתקשים לסגור את החודש? לא שמעתי חרטה פעם אחת. משרד החוץ המדהים שלנו, שעושה עבודה נהדרת – אנחנו רואים כמה אנחנו מקובלים בעולם. האם גדעון סער עושה התבודדות על כך שבמשמרת שלו מדינת ישראל חווה בידוד בין-לאומי? האם הוא חש אחריות קטנה, פיצקל'ה, על כך שיותר ויותר מדינות מכירות במדינה פלסטינית? על כך שמאשימים אותנו ברצח עם? אותנו מאשימים ברצח עם, כאשר מי שבאמת חווה רצח עם זה אנחנו ב-7 באוקטובר. על כך שבקרב ההסברה של מדינת ישראל אנחנו חווים הפסד צורב, והנרטיב הפלסטיני השקרי שולט במדיה. היום, בבוקר זה, נערך דיון בוועדת החוץ והביטחון, בניהולו של חבר הכנסת קינלי. דיברנו על נושא הבידוד של מדינת ישראל באקדמיה, בספורט, בתרבות וכן הלאה. מי לא הגיע לדיון, אדוני היושב-ראש? אני יודע כמה לך, כשר, היה חשוב להיות חלק מכל הדיונים בכנסת, לא היית מוותר על זה. לדיון שהיה על הבידוד של מדינת ישראל ולא הגיע נציג של משרד החוץ. נציג של משרד החוץ לא הגיע. אין בושה גדולה מזו. בנושא התחבורה שלנו, השרה שבמשמרת שלה בשנת 2024 נהרגו הכי הרבה אנשים בכבישים מאז 2007 – האם היא חשה כאבי בטן? האם זה קצת מפריע לה? או שבעיות בכבישים כלל לא נוגעות לשרה המעופפת, כי היא זזה ומתניידת רק בטיסות? עכשיו למדה ממנה, קופי-פייסט, השרה סילמן, שטסה לכנס על חשבון מדינת ישראל עם הצוות שלה, ובכלל לא יכלה להשתתף בו, כי הוא נערך בחג; השרה – שנמצאת פה, בבית הזה, כשרה במדינת ישראל, כי שיקרה, רימתה והונתה את כנסת ישראל, והפרס שקיבלה הוא להיות שרה. ביטחון הפנים שלנו, חברים – בראשות המשרד שלכם בממשלה הזאת יושב השר בן גביר. אתמול בכנסת ישראל בבוקר, בחטף, נערך דיון בוועדה לביטחון לאומי בנושא עונש מוות למחבלים. אחרי שראש הממשלה נגד, אחרי שהמל"ל נגד, אחרי שכל היועצים נגד, אחרי שהסבירו לו שזה לא חוקי ולא יעבור, הוא עשה דיון על הראש של ראש הממשלה, פה בכנסת ישראל. אבל אני אספר לכם עוד משהו, חברים. מי יושב בראש הוועדה? חבר הכנסת מטעמו של בן גביר. השר הוא בן גביר ובוועדה יושב חבר הכנסת מטעמו. זה הביזיון הכי גדול של כנסת ישראל. הרי זה התפקיד שלנו, של חברי הכנסת – לבקר את המשרד. איך אתה יכול לבקר את המשרד אם השר הוא הבוס שלך? ורואים את זה בעולם. האם מספר הרציחות בחברה הערבית, שבשנתיים האחרונות עלתה בצורה דרסטית, בכלל מזיזה לשר? מה עשה בן גביר בשנת 2024 כדי למנוע רצח של 230 אזרחיות ואזרחים בחברה הערבית? 230. האם אכפת לו בכלל? האם זה מזיז לו? האם אכפת לו שכמות הפענוחים עומדת על 15% בלבד? אני אגיד לכם מה מעניין אותו: טיקטוק, פייסבוק, אינסטגרם, לראות את עצמו בכל מקום, רק תקשורתית. תודה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה לדובר. נעבור לדובר הבא, חבר הכנסת משה טור פז. אחריו – יבגני סובה. בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך.

משה טור פז (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לקרוא לך ודרכך לחברי וחברות הכנסת, בבקשה, אל תשמעו, האזינו. למה האזינו? כי השבת מיד אחרי יום הדין, יום הכיפורים, אנחנו נקרא בתורה: "האזינו השמיים ואדבֵּרה ותשמע הארץ אִמְרֵי פי". לעומת זאת, אדוני היושב-ראש, אתה בטח זוכר שבספר ישעיהו כתוב אחרת: "שמעו שמים והאזיני ארץ". עכשיו מה ההבדל? אומרים חז"ל שההבדל הוא מידת הקרבה: מי שקרוב מאזין, ומי שרחוק הוא רק שומע. למה ההבדל? כי אצל משה רבנו השמיים מאזינים, אז משה אומר: האזינו השמיים. לעומת זאת, אצל ישעיהו שהוא לא באותה דרגה, הוא יכול לומר: שמעו שמיים, כי זה יותר רחוק. אז "שמעו שמים והאזיני ארץ כי פי ה' דיבר, בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי", כי הבנים שגידלתי ורוממתי פשעו בי. זה מה שקורה כשלא מקשיבים לתוכחות, כשסוגרים אוזניים מפני ביקורת, כשפושעים, כשמאשימים את כולם, אז הם מתרחקים מהאזנה ונשמרת רק שמיעה. מי שקרוב מאזין. אדוני היושב-ראש, האזנה זו פעולה אקטיבית, נדרשים גם רצון וגם קירבה. מי שמתרחק או שבוחר להתרחק, בוחר להרחיק את עצמו, המילים עוברות לידו, הוא לא מאזין, הוא רק שומע. האזנה זו מחויבות. אדוני היושב-ראש, אני יודע שכשר הרבה חודשים לא היית פה, אז אני מספר לך משהו, שתדע: בבית הזה אין מספיק האזנה. שומעים. שומעים מרחוק, אבל האזנה, חסרה האזנה. אתן לך דוגמה.

היו"ר יעקב מרגי:

אני חושב שבכלל החברה, קצת חסרה לה האזנה.

משה טור פז (יש עתיד):

נכון, נכון. ואני אתן לך דוגמה כואבת. שנתיים שמשפחות החטופים ומשפחות השכול זועקות פה בוועדות, זועקות ברחובות, ויש אנשים שהפכו להיות אלופים בשמיעה מרחוק, שומעים אזעקות, שומעים מפונים, שומעים מצוקה, שומעים את יוקר המחיה, שומעים את זעקת המורים, שומעים את קריסת המילואים, שומעים את החרם הבין-לאומי, שומעים באוזן אחת וזה יוצא מהאוזן השנייה, כי אם באמת היו מאזינים – אם באמת מאזינים, אז חייבים לפעול, וזה כבר קשה. נמשיך עם ישעיהו.

היו"ר יעקב מרגי:

כל עוד אתה לא עובר לירמיהו, זה בסדר.

משה טור פז (יש עתיד):

חכה, נגיע גם לירמיהו. כשישעיהו אומר: "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי" – אתה יודע מה הנמשל גם אז וגם בימינו? הנהגה לא אוהבת ביקורת, הנהגה שונאת שמבקרים אותה, ככה זה. מי הייתה האופוזיציה של תקופת התנ"ך? לא אנחנו, לא אני, לא סימון דוידסון, לא יאיר לפיד. האופוזיציה של ימי התנ"ך הם הנביאים. הנביאים עמדו והתריעו על כל מה שדורש תיקון, כי ביקורת זה לא סתם לכיף; זה לא משהו לא בסדר, זה כי צריך לשנות את המצב הקיים. נחש מה, אדוני היושב-ראש? אז לא הקשיבו לנביאים וגם היום לא מקשיבים, לא מאזינים לאזהרות, לא מבית, לא מחוץ, כי ההנהגה היהודית, ואולי זו דרכן של הנהגות, לא אוהבת ביקורת. מי שרוצה את כל התנ"ך על רגל אחת – קיש, שמעתי שאתה רוצה שילמדו יותר תנ"ך, אז הינה, שיעור קצר בתנ"ך – כל הנביאים בתנ"ך, כולם מביעים ביקורת, ובאופן עקיב ההנהגה שחוטאת מסרבת להקשיב, גם עכשיו. בוא נתחיל. אליהו הנביא, איך קרא לו השלטון?

היו"ר יעקב מרגי:

יש יוצא מן הכלל. דוד שמע - - -

משה טור פז (יש עתיד):

יש יוצאים. כן, אחרי שנתן הנביא עשה לו - - -

היו"ר יעקב מרגי:

הוא שמע לו.

משה טור פז (יש עתיד):

הוא שמע לו בסוף. מה עשו לאליהו הנביא, אתה שומע, קיש? שיעור תנ"ך. לאליהו הנביא קראו עוכר ישראל. איך אוהבים את הכינוי הזה בערוץ 14. אז מה הוא עשה? הוא נאלץ לברוח.

מיקי לוי (יש עתיד):

גם בכנסת - - -

משה טור פז (יש עתיד):

גם בכנסת אוהבים. כי מי שמעז לומר את האמת, כמו אליהו הנביא, לצעוק על ההרס, לצעוק על השחיתות, מקבל מנציגי הקואליציה ומערוץ 14 את הכינוי עוכר ישראל. איזה כיף להיות אליהו הנביא. מה עשו לעובדיהו? עובדיהו היה שר צבא אחאב. הגמרא אומרת, הוא עובדיהו, הוא עובדיה הנביא. רדפו אותו עד חורמה כי הוא החביא 100 נביאים במערה. אז מה קורה היום למי שמבקר את הממשלה? אומרים שהוא פוגע בחוסן הלאומי. אדוני היושב-ראש, אמרת ירמיהו – מה עשו לירמיהו הנביא? אתה יודע, מיקי לוי, מה עשו לו? זרקו אותו לבור בחצר המטרה. בלשוננו, שמו אותו בצינוק. היום זורקים מפגינים למעצר כי הם מקריאים את שמות החטופים, רחמנא לצלן, מול בתי שרים. אבל אף אחד לא רוצה להאזין ולא לשמוע את הקולות, אז זורקים למעצר – כמו את ירמיהו. ואנשי מקצוע מהמערכת הביטחונית נאלצים להסתתר ולומר את האמת, כי לא בא לממשלה לשמוע, אז מה הם אומרים? גורם בכיר, כדי שלא יכפישו אותם. שמעתי אפילו על הרמטכ"ל, שהוא נאלץ לכתוב לראש הממשלה מכתב סודי, סודי, על חוסר התכלית של התמרון בעזה וסיכון החטופים. אתה יודע מי הרביעי? ישעיהו, ישעיהו הנביא. גם אותו לא רצו לשמוע, כמו שלא רוצים לשמוע את היועצים המשפטיים, ולא את הכלכלנים, ולא את הרמטכ"לים לשעבר ובהווה. אז לא מקשיבים ולא מאזינים, לא לכוהנים, לא לאותות האזהרה, לא לנביאים, עד שמגיע החורבן. כשמגיע הצונאמי ואפשר לומר "אמרנו לכם" – מה לעשות, זה כבר מאוחר מדי. אדוני היושב-ראש, זה לא רק שיעור בתנ"ך, זה לא רק שיעור בהיסטוריה, זו המציאות גם היום. הרי אתם, הממשלה, לא הקשבתם כשאמרנו לכם שהמערכת המדינית מתרסקת. קיבלנו בידוד בין-לאומי חסר תקדים. היום, כמו שציין חבר כנסת דוידסון, עסקנו בזה בוועדת המשנה ליחסי חוץ והסברה. בידוד בין-לאומי חסר תקדים, והוא היה בר-מניעה. גם לא הקשבתם כשחיילי מילואים זעקו על העומס – כבר הם מונים עשרות מתאבדים – והלומי קרב שזועקים מול הכנסת אבל קולם לא נשמע. לא הקשבתם כשהתרענו שכספים פוליטיים חונקים את מערכות הבריאות והחינוך. אמרנו לכם, 2 מיליארד שקלים במלחמה, של כסף קואליציוני, זה יהרוס את המערכת. אז מה התעוררנו? ההישגים גם תחת קיש בהתרסקות: אין מורים בכיתות, ואם יש, אז יש להם דופק ונשימה, לא מורים מקצועיים; חסרות מיטות אשפוז. אבל גם היום, כדי להצביע בעד התקציב או להימנע, חברי כנסת מסוימים בסיעת יהדות התורה מבקשים עוד כסף למערכת החינוך שלהם, אחרי שנתיים של לחימה ואחרי שנתיים של השתמטות. ואתה יודע מה, אדוני היושב-ראש? בח' בתשרי לפני שנתיים עמד ראש האופוזיציה וכינס מסיבת עיתונאים. באמת לא הבנו מה עובר עליו – אנחנו, חבריו לסיעה: מה זה מסיבת עיתונאים? ח' בתשרי תשפ"ד, מחר לפני שנתיים, והוא אמר: אני רואה את החומר המודיעיני, יש סכנה אמיתית שאויבינו ינצלו את החולשה שלנו. עומד יו"ר האופוזיציה, אבל בערוץ 14 גיחכו, ובממשלה אמרו שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר, והמלחמה פרצה. וכמו אז, גם היום. איזה כיף זה להאשים את המבקרים. הרבה יותר קל לומר שהם נגד ישראל. כמו שעשו לנביאים, כך אתם עושים היום. על זה אנחנו נעמוד עוד יומיים ונאמר: על חטא שחטאנו לפניך בחוזק יד. ישראל בבידוד מדיני חסר תקדים, אבל הממשלה עסוקה בלהסביר לכולם איך כולם אשמים חוץ ממנה. לא לנביאים הקשבתם, לא למומחים, גם לא לעם. רק שומעים, לא מאזינים. אדוני היושב-ראש, הלוואי שיקוים בנו השבוע המשך הפרק מישעיהו שאנחנו משתמשים בו ביום הכיפורים: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו; אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו". שערי תשובה לא ננעלו. הלוואי שניתקן, הלוואי שתכלה שנה וקללותיה. תודה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה לדובר. הדובר הבא – חבר הכנסת יבגני סובה. בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. בבקשה.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

אדוני היושב בראש, קודם כול אני מברך אותך. חזרת לכהן כסגן – היית סגן, היית שר. אני חושב שאתה בין האנשים הבודדים בבית הזה שיודעים מה זה ממלכתיות – אני מדבר על הקואליציה – אז אני תמיד מכבד אותך, ואתה יודע את היחס האישי כלפיך.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה. הדדי.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

אז אני מאחל לך באמת הצלחה בתפקיד סגן היושב-ראש. גם אני מבצע את התפקיד הזה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, התכנסנו כאן היום, ומה אנחנו רואים לקראת יום הכיפורים, לקראת הביקור החשוב והפגישה החשובה של ראש הממשלה? אנחנו רואים אולם ריק. אנשי קואליציה אפילו לא טרחו להגיע לדיון. אני תמיד אומר, כבדו את הכנסת. עזבו את האופוזיציה – כבדו את הכנסת. כל דיון בכנסת צריך לכבד, לשבת. על זה אתם מקבלים משכורת, זו העבודה שלכם. אתם אפילו לא מסוגלים לשמוע את הדברים. פשוט באים, על אוטומט מצביעים, ומתפזרים. אני רוצה להתייחס לכמה דברים, גם שנאמרו כאן וגם מה שהולך לקרות היום. כל ביקור של ראש ממשלת ישראל בארצות הברית, לא משנה מאיזו מפלגה, מגדירים אותו כביקור היסטורי. כל פעם מצפים למשהו גדול שאמור לקרות מהביקור הזה. אני חושב שהיום, לקראת הפגישה של נתניהו והנשיא טראמפ, הדבר היחיד שצריך לעמוד נגד עיניו של נתניהו, ראש ממשלת 7 באוקטובר, זה האינטרס הלאומי. לא האינטרס המפלגתי, לא האינטרס של הקואליציה – האינטרס הלאומי של מדינת ישראל. ואני חושב ובטוח שחלק מחבריי יסכימו איתי שהאינטרס הלאומי היום הוא קודם כל החזרת החטופים. בלי החזרת החטופים גם לא נוכל להכריע את חמאס, בלי החזרת החטופים לא נוכל לשקם את החברה הישראלית אחרי 7 באוקטובר, ובלי החזרת החטופים לא נוכל לחזור למסלול. אני כבר לא מדבר על הקמת ועדת חקירה, כמובן גם בחירות שיבואו מתישהו, ולחזור לשפיות בכל ההיבטים. אני מדגיש, בכל ההיבטים. אנחנו לא מנותקים. אני מאוד מקווה – הייתי רוצה לקוות – שגם חברי הקואליציה לא מנותקים. אבל כשאני מסתכל על התמונות שמגיעות בימים האחרונים מהביקור ההיסטורי, שעומד ראש ממשלת 7 באוקטובר, לצידו עומדת השרה להגנת הסביבה – אין לי מושג מה היא עושה בניו יורק, דרך אגב, אולי היא מנקה את הסביבה של ראש הממשלה מהזיהומים שכל הזמן קורים שם - - -

מיקי לוי (יש עתיד):

היא צריכה לשבת ליד אשתו.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

כן. וזורק שם לחם ומחייך ושולחן מלא. אני שואל את עצמי, ואני בעיקר שואל את חברי הקואליציה: אתם השתגעתם? זו התמונה שמועברת מניו יורק לכאן, לישראל. זה מה שאתם רוצים? שכך אתם תיראו שם? זה ניתוק מוחלט. מה זה הדבר הזה?

מיקי לוי (יש עתיד):

חשיבות הטיש.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

לא. מילא היית יושב עם הצוות המצומצם שלך, מצלמים אותך כיצד אתה יושב עם המשקפיים ומתייעץ לקראת הפגישה החשובה, רושם כל מיני הערות, כמו שאתה יודע לעשות כאן, אדוני ראש ממשלת 7 באוקטובר, כאן באולם הזה עם ספר של צ'רצ'יל, אז איכשהו הייתי מבין. אבל התמונה הזאת שכולכם מחייכים ואתה זורק שם לחם? עזוב את הקטע שאותי לימדו מגיל צעיר שאסור לזרוק לחם, אבל למה ככה? למה? זה השיא של הניתוק שלכם? אני אמרתי ואני אחזור על זה כאן, אין שום קשר בין המשך המלחמה בעזה לבין המאבק בטרור. שנים, עשרות שנים, מדינת ישראל נלחמת בטרור ואף אחד לא אמר לנו איך להילחם, ולא שאלנו אף אחד אף פעם איך להילחם בטרור. אני מזכיר לחבריי בקואליציה שמבצע חומת מגן, שהתחיל בחודש מרץ 2002, נמשך חודש וחצי, אבל המאבק בטרור ביהודה ושומרון נמשך זה 23 שנה, ואף אחד לא החרים אותנו בעולם בגלל שצה"ל פעל בג'נין, ברמאללה, בשכם ובחברון, כי ידענו לנווט את המאבק עם כל הסיבוכים הבין-לאומיים. ורק הממשלה הזאת, שהתחילה את המלחמה הכי צודקת ב-7 באוקטובר, הביאה את מדינת ישראל לחרם הכי גדול בהיסטוריה שלה, והחרם הוא לא על הקואליציה, החרם על כל המדינה ועל עם ישראל. נראה לכם שישראלי ממוצע היום שרוצה לבקר בכל מדינה בעולם, לא משנה איזו, נראה לכם שהוא צריך להגיד למי הוא מצביע? אם הוא מהאופוזיציה, אז מה, לא יחרימו אותו? יושב פה שר תורן, שר החינוך, אני מאוד מקווה שהסביבה הקרובה – שהיא לא מזוהמת, דרך אגב. לא מזוהמת, אני מדגיש את זה – יודעת לעדכן אותו על מצבה העגום של מדינת ישראל בתחום האקדמיה בעולם. מאות אנשים עוזבים את המדינה, אלפים חוששים לעתידם האקדמי, והיום אין כמעט מוסד אקדמי במדינת ישראל שלא זועק את הזעקה על החרם הבין-לאומי. אין אחד כזה בארץ שלא נתקל בחרם בגלל המלחמה המתמשכת בעזה. אם אתם במלחמה אז תתנהגו כמו במלחמה. חות'ים ממשיכים לירות עלינו, ואצלם יש חשמל. אז אתם במלחמה או לא במלחמה? מה אכפת לי – אתם כל הזמן מדברים בראווה על הפעילות של חיל האוויר. מצוין, אבל למה עדיין יש להם חשמל, מים וגז וכל התשתיות? אם מדינת ישראל במלחמה נגד החות'ים – שהם ירגישו מה זה מלחמה. אתם לא יודעים לנהל את המלחמה, אתם כשלתם בניהול המלחמה, ואתם גם לא יודעים לעמוד ביעדי המלחמה. אתם, הממשלה, לא השגתם את יעדי המלחמה במשך שנתיים. אז אם אתם לא יודעים לנהל את המלחמה, תשימו את המפתחות על השולחן, נלך לבחירות, נבחר ממשלה ציונית נורמלית ולא ממשלה שמתעסקת בזריקת לחם ושמלות באירוע בניו יורק, ואני מקווה מאוד שאנחנו נחזור לשפיות. כי ממשלה ציונית אמיתית תדאג לעשות המון דברים, מה שאתם לא מסוגלים לעשות במשך שלוש שנים, מאז שנבחרתם. אני כבר לא מדבר על הבעיות הכלכליות, אני כבר לא מדבר על הבעיות החברתיות, אני כבר לא מדבר על עתידה של המדינה. לפני שבוע יצא לי להיות בשבת תרבות, האוכלוסייה די מבוגרת, אנשים שחצו כבר את גיל 80, אפילו 85, אלה שהקימו את המדינה. השאלות של האנשים בשבת תרבות היו על עתידה של המדינה, מה יהיה פה בעוד 15, 20, 25 שנה. נדהמתי. אני מאחל אריכות ימים לכל בן אדם שמגיע לשבת תרבות, אבל סביר להניח שהאנשים האלה כבר לא יחיו בעוד 20, 25 שנה – מה לעשות, הטבע עושה את שלו. אבל זה מה שמדאיג את האנשים האלה. אנשים שהקימו את המדינה, שנלחמו עבור המדינה הזאת, שואלים את עצמם היום מה יהיה עם הנכדים שלהם, איזה עתיד מצפה לנכדים שלהם בעוד 20 שנה. אני שאלתי אותם – אני לא יודע איזה עתיד מצפה להם בעוד חצי שנה, כשאתם עדיין תהיו איתנו. באמת, אני מדבר עכשיו מהלב, לא מהפתק. אני לא רשמתי דברים, רק נקודות קצרות, ואני מדבר מהלב. אני באמת מאחל הצלחה היום לנתניהו. אני לא מאחל הצלחה בגלל שהוא חושב על הפוליטיקה, ואני יודע שהוא חושב על הפוליטיקה, אני מאחל לו הצלחה כראש ממשלת ישראל, כי זאת המדינה שלי. אין לי מדינה אחרת. עליתי למדינה הזאת כשהייתי בן 17. זאת המדינה שלי, כאן למדתי, כאן שירתי בצה"ל, כאן הקמתי משפחה, כאן נולדו ילדיי. ואני לא רוצה לשמוע מחבריי, אחרי 28 שנה שאני חי במדינה הזאת, שהם בודקים את כל האופציות, כולל קנדה, אוסטרליה, ארצות הברית. ואלה לא אנשים שחסר להם משהו, אדוני היושב-ראש. אלה אנשים שמרוויחים הרבה יותר מחברי הכנסת והשרים. אלה אנשים שיש להם דירות טובות, שיש להם משכורת יפה, שיש להם מכוניות טובות, והם אומרים לי: אנחנו מחפשים אופציות בחו"ל. ואני נחרד בליבי. לכן אני מאחל לנתניהו היום לחזור עם העסקה, להחזיר את החטופים, לסיים את המלחמה – גם למען החיילים, שכל העומס כבר קשה להם. ואני רואה מה מרגישות האימהות של החיילים. תסיים את המלחמה, ותדע דבר אחד – ובזה אני מסיים – את המאבק נגד הטרור נדע להמשיך, ולא נשאל אף אחד בעולם. אף אחד לא ילמד אותנו להילחם בטרור. אבל את המלחמה לצורך מלחמה עליך להפסיק, ולהחזיר את החטופים.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה לדובר. נעבור לדוברת הבאה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. בבקשה, גברתי, עשר דקות עומדות לרשותך.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

תודה רבה, כבוד היושב-ראש. האמת, אני לא יודעת אם לברך אותך על זה שאתה יושב-ראש - -

היו"ר יעקב מרגי:

מה שתחליטי.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

- - או שהייתי רוצה לראות אותך שר. אבל אז, כשר, לא הייתי רוצה לראות אותך בממשלה הזו.

היו"ר יעקב מרגי:

לא משנה, תברכי. תברכי.

גלעד קריב (העבודה):

השר לביטחון לאומי.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

כן.

מיקי לוי (יש עתיד):

אולי יהיה ביטחון.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

לא, לא הייתי רוצה את הממשלה הזו, אז הייתי מברכת על זה שיצא. אבל בינתיים אני מברכת שתעשה כל עבודה שאתה עושה בצורה טובה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

תודה לך. בשבוע שעבר, כ-12 מדינות חדשות בעולם, בעלות משקל רציני, הכירו במדינת פלסטין וקראו לסיום המלחמה הארורה בעזה, ההשמדה, ההרעבה והטרנספר. אומנם ההכרה לא משנה מיידית את המציאות ביום-יום, וגם אינה מפסיקה את המלחמה, אבל בטוח שההכרה הזאת, ההכרה עצמה, מסמלת שינוי עמוק ורציני בתודעה הבין-לאומית ובמאזני הכוחות הפוליטיים, והיא מסמלת נקיטת עמדה שיכולה להביא לצעדים משני מציאות. העולם כבר יודע, אחרי שנתיים, שהמלחמה הזו היא הנוראה מכל המלחמות שהכרנו במאה האחרונה. הכאב של העזתים בלתי נסבל, והכאב של משפחות החטופים הוא גם כן בלתי נסבל. אבל התמונות שניסתה ממשלת נתניהו להסתיר מסתובבות בעולם, ויוצאות לעולם יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, והן קשות יותר ויותר. ההכרה במדינת פלסטין היא הכרה בזכות העם הפלסטיני למימוש זכותו להגדרה עצמית. היא הכרה בחוות הדעת של בית המשפט הבין-לאומי לצדק, שאמר שהכיבוש הישראלי בשטחים – בגדה המערבית וגם בעזה – אינו חוקי. לפני חודשים, בחודש יולי, החליטה הכנסת הזו שהיא מתנגדת, ברוב של 68 חברי כנסת, למדינה פלסטינית. גם חלק מאלה שלא הצביעו כמתנגדים להחלטה עצמה, הם בעצם גם כן מתנגדים להכרה במדינה הפלסטינית ולא רוצים בקיומה. העולם כולו הולך בכיוון אחד, כנראה, והכנסת והממשלה הולכות בכיוון אחר, ומתנגדות לכל פתרון מדיני מוצע להוצאת שני העמים ממעגל הדמים והאלימות. ואחר כך ראש הממשלה בנימין נתניהו מתלונן על בידוד, ומחליט שהוא רוצה להפוך את המדינה להיות סופר-ספרטה. האם הוא באותו רגע הבין ממש את מה שהוא אומר, או כהרגלו, רצה איזושהי הצהרה פומבית כזו שתהדהד? אחר כך הוא התחיל להבין שגם להיות סופר-ספרטה זה להגיד שהוא נלחם בכל העולם, שהוא מסתגר עוד יותר מאשר הוא מסתגר, שהוא גורם נזק לאזרחי המדינה במקום לפאר ולדאוג להם. והוא מדבר על ניתוק ועל זה – לא, הוא בעצם מדבר על בידוד, וכולם – ראיתי גם חברי כנסת שעלו ודיברו על בידוד. כנראה העניין הוא לא בידוד, אלא ניתוק מהמציאות. ניתוק מהבנת השינויים המתחוללים. אחרי שנתיים של מלחמה נתניהו עדיין חושב שלעמוד מול אולם שהתרוקן ברגע שהוא עלה לדוכן – האנשים יצאו, המשלחות יצאו מהאולם, והוא חיפש למי לדבר. והייתה כמובן אישתו מולו, והוא לא מצא מי שמקשיב יותר משרה, כנראה. הוא הסתכל ודיבר והוציא כל מיני גימיקים ותעלולים ופעלולים, והוא התפתל והתאמץ, אבל לא עזר לו. ההתקרבנות לא עזרה. ההתחכמויות לא עזרו. שום דבר לא סייע לו, כי כבר אי-אפשר לשקר כל הזמן לכל העולם, וגם אי-אפשר להסתיר את האמת. חברים, אחד אחרי השני מתחילים לדבר על הסברה לקויה. בערבית אומרים: (אומרת בערבית: מה תעשה ספרית לפנים מכוערות?) מה ספרית יכולה לעשות למי - - -

היו"ר יעקב מרגי:

אל תמשיכי.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

אז בעצם, אי-אפשר למצוא איזושהי הסברה שתסביר את המציאות המעוותת שהממשלה הזאת מובילה. אי-אפשר להסביר לעולם בהסברה ש-66,000 עזתים סתם נהרגו, נרצחו. אי-אפשר להסביר ש-18,000 ילדים גם כן נהרגו במלחמה הזאת, ועוד יותר אי-אפשר להסביר למה מסרבים כל פעם לעסקה שיכולה להחזיר את החטופים הביתה. העולם כבר מבין מה שהרבה מהציבור במדינת ישראל הבין, שהמלחמה הזאת לא קשורה בהחזרת החטופים – להפך, המלחמה הזאת נועדה כדי להקריב את החטופים, והיא ממשיכה ומקריבה לא רק את העזתים, אלא בעיקר מקריבה את החטופים ואת המשפחות שלהם. אני מאוד מקווה שהיום תהיה איזושהי בשורה, שבה סוף-סוף בנימין נתניהו יגיד כן לעסקה שתחזיר את החטופים ותפסיק את המלחמה. אפשר אחר כך להתדיין על העסקה הזו, אפשר לדבר על תוכנית טראמפ – ושלא תבינו, אני רואה את הסכנות הטמונות בסעיפים שם, אבל עצם העובדה שהיא כן תצא, זה דבר שכולם מחכים לו. ואז, תאמינו לי, ההסברה תהיה קלה יותר. אי-אפשר להתכחש לעובדות ולחשוב שהעניין הוא רק לסדר איזשהו נאום, כמה שהאנגלית תהיה רהוטה. אנחנו היום צריכים לדבר ולהתדיין על תקציב המדינה. תשמעו, זה כבר מגוחך להתדיין פעם שמינית על תקציב מדינה בתוך שלוש שנים. פעם זה היה אירוע. אני, בעשר השנים שאני חברת כנסת, בכל פעם שהיה תקציב, זה היה אירוע בתוך הכנסת, היו דיונים רציניים, היו התרוצצויות כדי לנסות להביא כמה שיותר טוב לאזרחים. התקציב הזה הפך לתקציב שמתאים את עצמו לגחמות של הקואליציה ולתוכניות המלחמה של מי שעומד בראשה. ולצערי הרב, סמוטריץ', לפני שהוא צונח מתחת לאחוז החסימה, הוא מושך את כולם מתחת לקו העוני. סמוטריץ' חושב שהוא עם התקציב הזה, שמקדיש יותר ויותר להתנחלויות, בונה לעצמו את הסולם שיקפיץ אותו מעל אחוז החסימה, בכך שאולי כל תנועת ההתנחלויות תתמוך בו. ובצד השני השר הפשיסט מתדפק על דלתות באום אל-פחם, מחלק צווי הריסה שהם לא חוקיים, צווי הריסה שאין עליהם חתימה.

היו"ר יעקב מרגי:

הוא בעצמו?

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

הוא בעצמו. בן גביר הלך, דפק בדלתות, נכנס לבתים עם כוח משטרתי מתוגבר וחילק צווי הריסה שהם לא חוקיים, אין עליהם חתימה. חלק מהבתים הם מאושרים וחוקיים. יש כאלה שמיתממים ואומרים: הוא פשוט רצה סרטון לטיקטוק. אני אומרת לכם, הוא רצה אש בוערת. הוא חשב שאם הוא יגיע בצורה כזאת, אום אל-פחם תעוט עליו, ואז הוא יוכל להיכנס בכוח.

היו"ר יעקב מרגי:

משפט סיום, גברתי.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

אני לצערי הרב אומרת, שהפירומן הזה, הגיע הזמן – לא אגיד: שיתחיל לטפל בדברים שהוא צריך לטפל בהם, אלא שיעוף לנו מהעיניים, אם כבר שרים מתפטרים.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה לדוברת. אני מזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת גלעד קריב. בבקשה, אדוני.

רם בן ברק (יש עתיד):

תן לו רק חמש דקות.

היו"ר יעקב מרגי:

חמש ממך ודקה ממני. שש דקות לרשותך.

גלעד קריב (העבודה):

עאידה, תישארי, יקירתי.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

אני נשארת. מה, אני אפספס נאום שלך?

גלעד קריב (העבודה):

אדוני היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת, מכובדי השר וסרלאוף, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". במילים העתיקות האלה תיפתח בעוד יומיים תפילת כל נדרי. ספק גדול אם יהיו הרבה חברי קואליציה שלא יטרחו להתייצב בבתי הכנסת למעמד הקדוש, שאתם הרי הקואליציה הכי יראת שמיים שקמה למדינת ישראל. ואנחנו, בשמו של ציבור ישראלי ענק, אומרים לכם היום: אתם העבריינים שאיתם מתפלל הקהל – עברייני ההפקרה הבלתי-נתפסת של אחינו החטופים; עברייני ההנצחה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל; עברייני האדישות לחיי אדם בכבישים, ברחובות היישובים הערביים, בבתי הנשים הנרצחות; עברייני השחיתות השלטונית; עברייני הפצת השנאה וההסתה; עברייני הפניית העורף לציבור המשרת. אנחנו מתפללים איתכם, אבל אנחנו גם נודרים נדר, שלא יתבטל, לעשות הכול על מנת להחליף אתכם, על מנת להחליף את ממשלת ההפקרה והזדון שלכם מן הארץ. איננו יודעים עדיין איזו בשורה, אם בכלל, תצא הערב מבירת ארצות הברית. אנו יודעים היטב שרוב ברור בציבור הישראלי מצפה לבשורת חיים של החזרת החטופים וסיום המלחמה, אבל אנחנו גם יודעים שכל מהלך שיותנע הערב בכיוון הזה, יכול היה לצאת אל הדרך כבר לפני חודשים רבים. גרירת הרגליים, שלוותה באין-ספור ספינים ושקרים, עלתה בחיי חטופים ובחייהם של חיילים, וגם היא מצטרפת אל רשימת חטאיו הארוכה של בנימין נתניהו, שאתם, חברי וחברות הממשלה והקואליציה, שימשתם להם כסייענים וכמבצעים בצוותא. בבוקר יום הכיפורים נקרא בנבואתו של ישעיהו: "הכזה יהיה צום אבחרהו - - - הלזה תקרא צום ויום רצון לה'. הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים". מה שווים כל הציוצים שלכם מאמירת הסליחות בכותל המערבי, או התמונות שלכם בקברו של הרבי מלובביץ', זכרו לברכה, כשמשפחות החטופים מסולקות מאותו מקום רק כדי שזעקתם לא תפריע לתפילתה הקדושה של שרה נתניהו? בכיכר החטופים הייתם צריכים לומר סליחות. במאהל המשפחות ברחוב עזה. וכשם שנקרא בבוקר יום הכיפורים בנבואתו של ישעיהו, כך בשעות אחר הצוהריים נקרא את סיפורו של הנביא יונה, הנביא העברי שנשלח אל בירת אשור, נינווה. בעיצומו של היום הקדוש ביותר לעם היהודי אנו קוראים בנבואה שמזכירה את קדושת חייהם של כל בני האדם ואת בשורת המוסר הנבואי שהנחיל העם היהודי לאנושות, זה שקובע שבצד מידת הדין חייבת להימצא מידת הרחמים – המידה שמורה לנו שתמיד ישנם גם חפים מפשע, ושמוות, רעב ואימה של ילדים ותינוקות אינם יכולים להיות זרים למצפוננו, גם אם הילדים והתינוקות הם של העם האחר. הפכתם את הנקמה מרגש אנושי זמני לנוכח תמונות הזוועה של טבח שמחת תורה, לאבן הראשה של המדיניות שלכם. זיהמתם את האולפנים, לרבות בימים האחרונים, בקריאות לפשעי מלחמה. העליתם בוקר וערב ציוצים שמתאימים לדפי הטוויטר של האויבים שלנו, לא לדפי הטוויטר של נבחרי מדינת הלאום של העם היהודי למוד התלאות. נתתם לשוליים הקיצוניים להפוך לדרך המלך. כרתם ברית עם כוחות האופל של החברה הישראלית. הצדקתם פוגרומים בבתי כנסת, פריצה לבסיסי צה"ל והכאת חיילים, התעמרות בתושבים פלסטינים ביהודה ושומרון עד כדי שפיכות דמים והצתת אוהלים של משפחות שכולות. בסדר הווידוי ביום הכיפורים אנחנו אומרים שאין אנו אומרים "צדיקים אנחנו ולא חטאנו". אבל אצלכם אין בעולם ל"ו צדיקים אלא ס"ח צדיקים, קואליציה של צדיקים שאין להם אחריות לשום דבר. אדוני היושב-ראש, לפני שנה עמדתי כאן על הדוכן הזה והזכרתי דבר שאתה יודע היטב: שתקיעת השופר של מוצאי יום הכיפורים אינה מצווה אלא מנהג, זכר לתקיעת השופר של שנת היובל, תקיעה של דרור וחירות, תקיעה של שיבת כל אדם לנחלתו, לאדמתו ולמשפחתו. שנה עברה וקולות השופר לא הביאו לנפילת חומות האדישות, ההפקרה והזחיחות של הממשלה. אנחנו דורשים מכם ומראש הממשלה להשמיע לאלתר את תקיעת פדיון השבויים, את תרועת הסיום של המלחמה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה.

גלעד קריב (העבודה):

צר לי – אדוני, עוד רגע – שהדבר נוגד את תקנון הכנסת אבל הקואליציה והממשלה ממשיכות להפר את התקנון של החברה הישראלית. את חומות ההפקרה, השר וסרלאוף, צריך להפיל, ואת תקיעת החירות למען האחים שלנו יש להשמיע בכל מקום.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה, תודה לדובר. אני מבקש שתפסיק. אני מזמין את הדוברת הבאה, חברת הכנסת אפרת רייטן מרום. אתה יודע, כל קו שנחצה – הוא לא חוזר אחורה.

גלעד קריב (העבודה):

הקו שנחצה הוא ההפקרה.

היו"ר יעקב מרגי:

כל קו שנחצה לא חוזר אחורה, וחבל.

גלעד קריב (העבודה):

הקו שנחצה הוא ההפקרה.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

- - - הלוואי שחוצים קווים כאלה - - -

היו"ר יעקב מרגי:

חברת הכנסת אפרת רייטן, בבקשה, עשר דקות לרשותך.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

תודה רבה. סכיזופרן, סכיזופרן זה אדם שלוקה במחלת נפש כרונית ופסיכוטית שמאופיינת בפגיעה בתפיסת המציאות. "סכיזופרנית", ככה קרא לי אתמול בן גביר כשישבתי איתו בוועדה לביטחון לאומי, כשהוא עשה את כל ההצגה הקרקסית, האנרכיסטית שלו, כשהוא עשה קמפיין ציני ופוליטי על הגב של החטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס כמעט שנתיים ימים, 48 שנחטפו כשהוא השר לביטחון לאומי, כשהוא הצביע פעם אחר פעם נגד עסקאות, כשהוא מתגאה שהוא מסכל, וגם עושה עכשיו הכול כדי לטרפד. בן גביר, זה האיש והבטחות הסרק שהפקיר את הביטחון של כולנו, שגרר למטה, מטה, על פי ערכי עולמו הגזעניים, את משטרת ישראל לאיבוד דרכה הממלכתית ואמון הציבור; אותו פרחח שההבטחה היחידה שהצליח למלא הייתה שהוא הגיע לסמל של רבין והצליח להגיע גם אליו. אתמול הוא ישב בכורסה שלו בנינוחות, מילא לו את הכורסה. בוועדה לידו, שלוחו, יושב-ראש הוועדה פוגל, עושה דברו. הם המומחים הגדולים. כל היועצים, אנשי המקצוע, כולם הושלכו הצידה. תפיסת "אני ואפסי עוד" מילאה את האולם, יהירות ואטימות, ממש חוסר לב וחוסר שכל. ועשו דווקא, דווקא לביבי. דווקא נקיים עכשיו דיון בהצעת חוק עונש מוות למחבלים. דווקא עכשיו, נגד. כי פופוליזם וילדותיות וקליקבייט זה מה שעובד בשנת בחירות, למרות עמדה ברורה ומובהקת של כל הגורמים המקצועיים, של מתאם השבויים והנעדרים שהגיע במיוחד לכנסת, שהתריע והזהיר שמדובר בדיון שבעצם קיומו מסכן את חייהם ומצבם של החטופים. אם זה לא היה מספיק, הוא החליט לצפצף על כל חוק וסדר, ובניגוד לכללים הוא פשוט ביצע מחטף עם הצבעה פסולה. אז איך אמרה ההגדרה? סכיזופרן – סכיזופרן זה אדם שיש לו בעיה קשה בתפיסת המציאות. מאוד יכול להיות שאם היה איזשהו רופא שמאבחן את כל הקואליציה, הוא היה מאבחן שכולה, בעצם, לוקה באותה תסמונת. זה לא מקרה בודד. אחרת למה שיושב-ראש הוועדה, ועדת החוץ והביטחון, יחליט שאני חוגגת את אזהרות הרמטכ"ל בקשר לכניסה לעיר עזה. חוגגת, כן? מילה שמשתמשים בה, בדרך כלל, לציון שמחה וכיף והנאה. כשהרמטכ"ל מזהיר שלוחמי צה"ל חוזרים לאותם המקומות ללא תכלית מדינית, שישראל מסרבת למצוא תחליף לחמאס ברצועה, שכל פעולה צבאית חייבת השלמה מדינית, ושהפעולות המבצעיות מסכנות את החטופים, וכשהבן שלו נלחם בעזה – אני שייכת לאותה קבוצת הורים שמחכה להודעות "הכול תקין" שלוש פעמים ביום – וכשאנחנו נטפל שנים ארוכות מאוד בהשלכות המלחמה על הנפש של בני משפחתי, אני חוגגת. שמעתם נכון. אני חוגגת כי אני באופוזיציה. אז לשיטתם, אני חוגגת. כמה תהום אפלה יש בראש שלהם? איזו תפיסת עולם מעוותת וצינית מנחה אותם? אולי סביר שבכלל צריך ביטוי אחר כדי להגדיר אותם. הכול מתחיל ונגמר בביטוי אחר שנקרא השלכה. השלכה – מנגנון הגנה אישי שמשמש אדם כדי להשליך את הצדדים השליליים שלו, באישיות שלו, על העולם שמחוצה לו, ליחס את כל השליליות שלו לזולת ולהימנע מהכרה בתכונות ובדחפים השליליים שלו. אז אני אומרת לכם, חבריי לאופוזיציה, כל הביטויים שהם מטיחים בנו זו פשוט מראה שחורה. בכנסת הזאת אנחנו רואים קואליציה אנרכיסטית של פחד, קואליציה שמעדיפה שלטון על פני מוסר, וכוחניות על פני חמלה, ושליטה על פני שותפות. ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים פה, שנראות באמת כבר כמו מאה שנים של בדידות, התעמרות וניסיונות דיכוי, צריך להגיד באופן ברור: תסתכלו עלינו: כל ניסיון להשפיל הפך אותנו לעקשנים יותר, וכל דחייה – לנחושים יותר, וכל שתיקה – לרועמים יותר. גם כשסגרתם עלינו את המיקרופונים וגידפתם ודחפתם ואפילו כשקראתם לנו אויבים, כאילו אנחנו לא חלק מהעם הזה, שכחתם דבר אחד: זרעים שקוברים אותם באדמה, הם פשוט צומחים. לכן זה הדבר היחיד שנדרש מכולנו לעשות עכשיו, להאמין, להרים את הראש ולהילחם. אנחנו בשנת בחירות. תודה רבה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה לדוברת. אני מזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. עשר דקות לרשותך, בבקשה.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת, באחד הדיונים בוועדת החוץ והביטחון הגיעה יעל אדר, אימו של תמיר אדר, חבר כיתת הכוננות בניר עוז שיצא ב-7 באוקטובר להילחם במחבלים, נרצח, נחטף לעזה וגופתו עדיין שם. אנחנו יושבים הרבה בוועדה ושומעים את הכאב של בני המשפחות של החטופים. אבל אני מודה, ואנחנו יודעים, שבאמת עיקר הבעיה היא של ממשלת החורבן, זאת שהביאה אותנו לשם, זאת שהייתה ממשלה ב-7 באוקטובר וזאת שיכלה להביא את החטופים ולסיים את המלחמה כבר קודם. אבל יש משפט אחד שאני מודה שלקחתי אותו גם באופן אישי, כסוג של מראה. היא אמרה שם: אתם מרוקנים אותנו מהערכים שלנו. ואני חושב שהמשפט הזה הוא צו על כל אחד מאיתנו, אבל הוא צו לראות מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהמדינה הזאת באמת לא תתרוקן מהערכים שלה, מהערכים הכי בסיסיים. ואדוני היושב-ראש, אתה יודע, אנחנו משתדלים לשמור פה על כל מיני חוקים שלא משנה מתי נקבעו, ונגיד לא מדברים באופן אישי, והשאלה היא עד מתי. למה – כשאתה רואה ששום דבר לא עוזר, כשהממשלה ממשיכה להתנהג, כשהחטופים ממשיכים להיות שם, כשהממשלה ממשיכה לקדם חוק השתמטות כשחלק גדול מהשרים שלה, מחברי הכנסת, בכלל לא מבינים על מה אנחנו מדברים, כי הילדים שלהם לא שם – אז למה שלא תשים את האצבע על כל אחד ותגיד: תגיד, אתה לא מתבייש? אין לך גבולות? והשר וסרלאוף שעומד שם – כשהוא רואה את השוחד, את הגנבה, והוא לובש כמוני כיפה וציצית, הוא לא יודע שיש עוד כמה דברים בתורה שלנו שהוא לא יכול לשתוק ליד זה? אם ציטטו פה קודם את הנביא ישעיהו – אדוני, אתה מכיר את זה – מהפרק הראשון של שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, על ריב אלמנה ועל יתום – והם שותקים. הם רואים את השוחד, הם רואים את גנבת השלמונים מהציבור. אדוני, למה אני אומר את הדברים האלה? בגלל שאני החלטתי שאני באמת לא בסדר, שיחסית אני שותק. אז אני לא אשתוק – ואדבר. אז לפעמים אתה מדבר על ביבי, שפעם היה לי כבוד גדול אליו, עד שהוא – אין לו כבוד למוסדות הכי בסיסיים של המדינה, לא לבתי המשפט, לא לרמטכ"לים, לא ליועצת המשפטית, לא לראש השב"כ – לא לכלום. כשהוא יחזור להיות נתניהו שאני הכרתי כשנכנסתי לכאן, אז גם לי יחזור הכבוד אליו. אבל עד אז יש לי כמה הצעות בשבילו. נדבר רגע על דוגמה אישית: שמעתי שההסבר לרמקולים זה שבתוך שטחנו זה לא מסכן חיילים. דרך אגב, זה רעיון לדעתי מגבול קוריאה. אתה יודע, שם היו רמקולים, הוא כבר מדבר על ספרטה.

היו"ר יעקב מרגי:

גם בין סין לטיוואן.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

גם בין סין לטיוואן. יש לו דוגמאות טובות לרמקולים. סין, דרום קוריאה, צפון קוריאה, בגבולות ההם. יש כאלה שחושבים שהוא באמת רצה לדבר לחמאס; לחמאס לא מדברים באנגלית. ויש כאלה שאומרים שהוא רצה שהחטופים שלנו ישמעו; לחטופים שלנו אפשר לדבר כל יום – גם להביא אותם, אבל גם לשים רמקולים. תגיד, אתה לא מתבייש, ראש הממשלה, לנצל את החיילים שנמצאים שם בצווי 8 כבר 400 ימים כדי להכריח אותם להאזין לעוד נאום שלך בניו יורק? גם הנאומים האלה כבר נהיו חלק מהתירוץ לעוד סופי שבוע ולעוד מסעדות. אבל אני אגיד לך, אם זה לא מסוכן, ראש הממשלה – לא שומעים אותנו – אולי תביא איזה ילד ממיאמי שיעמוד על המגדלים הלא-מסוכנים? רצית ספרטה – אתה יודע מה עושים בספרטה למי שמשתמט. זה מקום לא מסוכן? נראה אותך, תביא ילד אחד שלך למגדל אחד על הגבול, לא בתוכו. להגיד לכם מה יקרה? המלחמה תסתיים תוך יום. בגלל שאם ילד אחד של נתניהו היה איפה שהילדים שלנו, הקבינט האמיתי של המדינה הזאת היה עושה לו טרור בבית. היה עושה לו טרור בבית, והמלחמה הייתה נגמרת. אבל מה עם הדוגמה האישית? זה מעניין מישהו, דוגמה אישית? איך כל אלה שותקים? מה הם חושבים, שאנחנו עיוורים? והאמת, גם איך אנחנו שתקנו? הרי מ-7 באוקטובר יכולנו להגיד לו, איפה הילדים שלך, מאיפה מכונות הרעל שלך. אבל אני אמשיך גם בפעמים הבאות. יש לו שרים שמתנהגים כמו "אָכול וְשתו כי מחר נמות", נוסעים לעולם עם חשבונות של מאות אלפי דולרים, כאילו יש להם מה לעשות שם. ואני אומר לך את האמת – אתם יודעים מה, נתחיל היום באחת שכבר יש לה תעודות של שוחד. אולי הייתי צריך להתחיל לדבר דווקא בחבר שלי, בניר ברקת, שאני לא יודע מה קרה לו. לא חסר לו כסף ולא מבין את הנסיעות, את השוחד שהוא נותן לעיתונאים שהוא לוקח איתו, את המועדונים שהוא יושב בהם על חשבון – מה הוא צריך? למה הוא עושה את זה? אני אומר לך האמת, זה לא מי שהכרנו. אבל בואו נלך שנייה אחת, כאילו לא מדברים אישי. סילמן – אנחנו יודעים שהיא לוקחת שוחד ואולי גם נותנת. עזוב את המשרד שלה שמתפרק, שכל מי שעובד איתה חצי שעה מבין מה זה. חוץ מזה שנתניהו נתן לה שוחד, אז היא צריכה לבוא ולהצטלם איתם בניו יורק בראש השנה, דרך אגב. מה זו הנסיעה הזו? בלו"ז לוועדה שמתקיימת בראש השנה, שהיא לא הולכת בגלל שהיא עאלק דתייה. על זה היא פירקה ממשלה, כאילו על חמץ. כאילו אנחנו עיוורים, לא ראינו איך היא מתנהגת פה. הרי אנחנו כבר מכירים את תעודת האמינות שלה, נכון? תסתכלו על התלונות שלה במשטרה, מה יוצא מהן, על עלילות הדברים שהיא שמה לאנשים, בגללה חלקם לפחות במעצר, מבלים יום, ליל – ובית המשפט אומר: מה קרה פה? אבל מה זה, מה קרה? מי שיש לה בדנ"א שוחד ושקר, אין לזה גבול. אבל איפה אתם? אתם רואים את זה. למה אף אחד מהקואליציה הזאת לא אומר ללוקחת השוחד סילמן – שאתם קוראים לה שרה ואני לא – אין לך גבולות? מה, את מנסה לחקות את מירי רגב? את לא מוכרחה. את לא מוכרחה.

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

את מאי גולן.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

ותסתכל, ראש הממשלה לא מכיר. אמרת "מאי גולן" – הוא לא שמע, הוא לא יודע על מה מדובר, לא אמרו לו. אלה דברים שלא נעימים לי, אדוני היושב-ראש, אני אומר לך את האמת. הייתי מעדיף לא להגיד אותם, לא בגלל שהייתי מעדיף שהם לא יקרו. גם כשהם קרו, הייתי מעדיף לא לומר אותם. אבל אין לנו ברירה, בגלל שזאת הממשלה שהציבור שלה, שאני חי בתוכו, וחלק מאלה שהצביעו ואולי גם חלק שיצביעו להם, כאילו מתעלמים. חושבים שאם יש לנו עוד מאחז או עוד פנטזיה של ריבונות על יהודה ושומרון, אז הכול שווה – גם השוחד, גם השלמונים וגם העלמת העין. אדוני היושב-ראש, אנחנו מכירים. אתה יודע כמה קשה לי לדבר ככה, אבל אני גם יודע לא לגרום לך יותר מדי נזק - -

היו"ר יעקב מרגי:

תודה, אדוני.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

- - כמה אתה יודע שאני צודק. תודה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה לדובר. אני מזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת רם בן ברק. בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך.

רם בן ברק (יש עתיד):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, ממשלת כישלון נכבדה, ראש ממשלת הכישלון והחידלון ומקים המדינה הפלסטינית בנימין נתניהו. שנתיים – שנתיים ימים, ועוד לא הצלחת למגר את החמאס; שנתיים ימים, והצבא החזק במזרח התיכון ואולי בעולם כולו, שמורכב מהחיילים הכי טובים בעולם, שבאו מכל קצות הארץ למלחמה הצודקת הזאת, ובפיקודו של הקבינט הכושל הזה לא הצליחו לסיים את המלחמה, להחזיר את החטופים ולנצח את חמאס. כבר שנתיים ימים כישלון מהדהד, כישלון שיהיה צרוב אצלנו לעד. אנחנו נמצאים בעיצומו של קרב בכיבוש העיר עזה, אותה עיר שהיינו בה בנובמבר 2023. מי אפשר לרוצחי החמאס ולנוח'בות לחזור לעזה כדי שנילחם בהם שנית? מי אפשר את זה, לכל הרוחות? אתה, נתניהו, אתה וממשלת הכישלון שלך. נכשלת לחלוטין. אני שואל, מי אפשר למחבלים שנמצאים היום בעיר עזה לחמוק עם משפחות החמאס לאזור המוגן? מה המדיניות שלך, להעביר אותם ממקום למקום ובכל פעם להילחם בהם במקום אחר?

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

רם בן ברק (יש עתיד):

עוד אחד.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

מי שיישאר זה הסרבנים.

היו"ר יבגני סובה:

תשב במקום. הערות קטנות מתקבלות.

רם בן ברק (יש עתיד):

תן לי להגיד לך, אבל הסרבנים יושבים בצד שלך באולם, ולא בצד שלי באולם.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

הם אמרו בפירוש שהם יודעים שהם פוגעים בביטחון המדינה.

רם בן ברק (יש עתיד):

אין לכם מושג, לא לך ולא לקבינט שלך, איך מנהלים מלחמה ואיך מנצחים מלחמה. אתה, נתניהו – כישלון מוחלט. אתה לא מר ביטחון, כמו שאתה אוהב שיחשבו עליך, אתה מר חוסר ביטחון. ידע כל אזרח במדינת ישראל שלחסל את החמאס ולהחזיר את החטופים יכולנו תוך שישה עד תשעה חודשים. החיילים שלנו, המפקדים שלנו, הלוחמות שלנו, ידעו לעשות את העבודה. קבלת ההחלטות השגויה של הקבינט הכושל שלך, של הממשלה העלק-ימין מלא על מלא שלך, גרמה לזה לקרות. אתה, מר אבי המדינה הפלסטינית, אתה שזלזלת בחמאסניקים עם כפכפים, אתה כבר שנתיים בהחלטות שכולן שגויות, לא מצליח לסיים את המלחמה בניצחון, כי אתה פשוט כישלון, כישלון מהלך. תשע שנים עברו מאז שהחלטת להקים את ביביסטאן. ולמי שלא הבין, ביביסטאן – מדינת חמאס במימון קטרי ובדחיפה ביביסטית. כן, זה אתה, נתניהו, אבי המדינה הפלסטינית. זה אתה ששלחת שליחים וביקשת מהקטרים לממן את חמאס ולהקים את מדינת ביביסטאן. כישלון מוחלט, אם עוד לא הבנת את זה. אני אזכיר לך שוב שאתה, נתניהו, כישלון מוחלט. הכספים האלה שמימנו את הנוח'בות, קנו את הנשק, חפרו את המנהרות – אתה, נתניהו, דאגת שיקבלו את הכספים האלה. אתה, נתניהו, בנית את ביביסטאן החמאסית. כישלון רודף כישלון. ב-7 באוקטובר כולם היו בעדנו. הנשק והתחמושת זרמו כמים למדינת ישראל. מדינות פתחו מחסני חירום על מנת לעזור לנו במלחמה. הציעו לנו בריתות אזוריות כנגד האסלאם הקיצוני וכנגד איראן. ומה אתה בחרת לעשות, ביבי? בחרת להיות חלק מהכהניזם. בחרת בקואליציה שלך, הימין מלא על מלא עאלק, כזה שלא מסוגל לנהל מלחמה כמו שצריך. בחרת בו, ולא בעתיד טוב יותר למדינת ישראל. למה? כי אתה לא מנהיג ולא נעליים, אתה כישלון מהלך. בערוץ 14 שלך מהדהדים שצבא מצרים מתחזק, ושמטרתו להילחם בישראל. אז תספר להם, נתניהו, תספר להם מי דאג שיהיו להם הצוללות הטובות בעולם; מי מאחורי גבה של מערכת הביטחון מכר צוללות גרמניות חדישות לצבא מצרים? אתה. אתה, המנהיג הלא כל כך דגול, מסתבר. אתה מחזק את האויב ומחליש את מדינת ישראל, או כמו שאומרת ועדת גרוניס: מסכן את ביטחון המדינה בהתנהלות שלך. אתה פשוט כישלון מהדהד של עאלק מנהיג. חבריי חברי הכנסת, חבריי מהקואליציה, האם כבר בירכתם את נתניהו על העזרה שלו והדחיפה שלו בהקמת המדינה הפלסטינית, או שאתם עדיין קונים את השקרים שלו על סיפוח? מה שמדהים באיש הזה – שהוא משקר את כולם. לא אכפת לו אם השקר הוא עבור מועצת יש"ע או חבורת הביביסטים שמקיפה אותו, או לכל עם ישראל. הוא משקר כי הוא שקרן. לא ארחיק לכת כמו סמוטריץ' ואגיד שקרן בן שקרן, כי אני לא בטוח שאביו היה שקרן. הכסף לשיקום הצפון מתעכב ומתעכב, רבים עם ראשי המועצות על כל שקל. עם ניר עוז, שאיבדה רבע מתושביה, עדיין לא נחתם הסכם שיקום, אבל אתה, נתניהו, אתה היית מוכן להקציב 20 מיליארד שקלים להקמת עיר הומניטרית בעזה. 10% מזה היו פותרים את הבעיה של שיקום הדרום, ועוד 10% מזה היו פותרים את שיקום הצפון. אבל אתה כרגיל מעדיף להשקיע בחמאס. ספר את זה, אבי המדינה הפלסטינית, ספר את זה לבוחרים שלך בשדרות, באופקים ובנתיבות. ספר להם שאתה מעדיף עיר הומניטרית בעזה על פני שיקום הדרום והצפון, ערים שהבנים והבנות שלהן, הגיבורים והגיבורות שלהן, לחמו בהן ב-7 באוקטובר, ומאז ועד היום בגלל המחדל שאתה אחראי עליו – אתה, נתניהו, אבי המדינה הפלסטינית – אתה דאגת שהחרדים ימשיכו להשתמט, ימשיכו לקבל כסף על השתמטות. אתה יודע, מר כישלון, שאילולא המדיניות שלך, שהייתה פוטרת אותם משירות, צבא ההגנה לישראל היה יכול להיות היום עם עוד – תקשיבו טוב – 250,000 חיילים בסדיר ובמילואים. ספר את זה, מר כישלון, ספר את זה למג"דים שלא היו יום אחד בבית במהלך כל החג.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

די כבר.

רם בן ברק (יש עתיד):

אתה בממשלת הימין מלא על מלא שלך, אתם שפחדתם להזיז אוהל של חיזבאללה שהוקם בתוך השטח הטריטוריאלי של מדינת ישראל ואפשרת במשך שנים לאלפי מחבלי רדואן להיות מטרים ספורים מהיישובים שלנו, אתה וממשלת הימין מלא על מלא שלך – אתם הססניים, פחדנים ולא יודעים לנהל מלחמות. כישלון כבר אמרנו? והכי נורא, שבשביל יעני להראות שאתה גיבור היום, גדול – אתה מורה על תקיפה במטוסים של וילה בקטר, מדינה שאיננה במצב מלחמה איתנו. זה לא ישכיח מאיתנו את הכישלון שלך והפחדנות שלך באי-הורדה של אוהל עם מחבלים שהוקם בשטחנו. נאום הספרטה שלך, מר כישלון – גם שם נכשלת. ספרטה היא עיר-מדינה שנכחדה.

מיקי לוי (יש עתיד):

סופר-ספרטה.

רם בן ברק (יש עתיד):

אתה רוצה שנהיה מדינה נכחדת כמו ספרטה? לשם אתה מוביל אותנו? מה, שכחת מה זה להיות יהודי? חסרות לנו דוגמאות מהעוז היהודי, שהיית צריך להביא לנו דוגמאות מהיוונים? לסיכום, מר כישלון וכל ממשלת הכישלון שלך, אנחנו בעשרת ימי תשובה ובסיבוב סליחות, ואנחנו כמה ימים לפני 7 באוקטובר. אתה וכל ממשלת הכישלון, ממשלת ההרס והחורבן, צריכים לבקש סליחה מעם ישראל ומהעם היהודי כולו, צריכים לבקש סליחה מעם של גיבורים שיש לו ממשלה כושלת, מלא על מלא – מלא על מלא כישלון. תבקשו סליחה על זה שהפרתם את מורשת צה"ל, שלא מפקירים פצועים בשטח ובוודאי לא חטופים; תבקשו סליחה על חטופינו שנמקים ומורעבים במחילות חשוכות, וסדרת הכישלונות שלכם לא החזירה אותם הביתה; תבקשו סליחה שאחרי שנתיים לא הצלחתם לסיים את המלחמה ולחסל את חמאס; תבקשו סליחה על זה שהמדיניות הכושלת שלכם והיכולות הכושלות שלכם הביאו עלינו את 7 באוקטובר; ותבקשו סליחה על זה שאפשרתם למנהיג כל כך כושל להנהיג אתכם, וכמו עיוורים אתם הולכים אחריו בלי מחשבה, בלי מוסר – פשוט עדר של קרנפים. ממשלת ימין מלא על מלא על מלא שכל-כולה כישלון מלא. תודה רבה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה לחבר הכנסת רם בן ברק. אני מזמין את חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי. בבקשה, גברתי.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

אדוני היו"ר, צריך לציין שזה שנה לחיסולו של חסן נסראללה, ממש ב-27 בחודש.

היו"ר יעקב מרגי:

תגיש הצעה לסדר-יום.

מיקי לוי (יש עתיד):

תגיד תודה למוסד.

היו"ר יעקב מרגי:

עשר דקות, בבקשה.

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על המעמד המכובד שאדוני נמצא בו. חבריי חברי הכנסת, 724 ימים נוראים ו-48 חטופים וחטופה אחת עדיין בשבי, בגיהינום. המלחמה האין-סופית הזאת גבתה יותר מדי קורבנות וגם מסכנת את חיי החטופים. לא בכדי כתב הרמטכ"ל מכתב מיוחד לראש הממשלה, ובו הוא כותב: הלוחמים חוזרים לאותם מקומות בלי תכלית. אין השלמה מדינית. הוא קורא למהלך מדיני. חבריי, לא קל להיות ישראלי. יש הרבה אתגרים שישראל והישראלים מתמודדים איתם ביום-יום – טרור, אנטישמיות, חרמות, יוקר מחיה גואה, אלימות, פרוטקשן ברחובות, שחיתות ציבורית ועוד ועוד. תוך פחות משלוש שנים ממשלת החורבן הצליחה להפוך אותנו לספרטה; פגעה ביצוא לאירופה, פגעה ביצוא לכל העולם. מסלקים את ישראל מפיפ"א, אולי מדיחים אותנו מהאירוויזיון, חרמות. מהמלחמה הכי צודקת בהיסטוריה שלנו התדרדרנו לקטסטרופה מדינית. ישראל מבודדת ובודדה. מדינות העולם מקיאות אותנו מקרבן. ממשלת 7 באוקטובר – ורק היא – האחראית לכך שמעל 140 מדינות בעולם מכירות במדינה פלסטינית. וראש ממשלת ישראל, האב המייסד של המדינה הפלסטינית, מתנהג כאילו זה לא קורה. הוא פשוט מנותק מהמציאות, טומן את הראש בחול. במקום לנהוג באחריות רבה לחיי החטופים, ראש הממשלה מורה על הגברת המערכה הצבאית בעזה. ככה פשוט, מסכן את חייהם. זה לא רק אני אומרת, זה נאמר על ידי כל כך הרבה גורמי ביטחון שלנו. נכון, בכירי חמאס הם בני מוות ומגיע להם לסיים את חייהם, אבל אסור, אסור היה לו לנהוג ביהירות ובפזיזות ולתקוף מדינה שפועלת לתיווך, מדינה שלפי ראש הממשלה עצמו מורכבת אבל אינה מדינת אויב. ביום שישי – הצגה מביכה באו"ם; נאום רצוף שטיקים שהעולם כבר ראה ושבע ב-17 שנות שלטונו של השליט העליון נתניהו. קיוויתי שנאום נתניהו יהיה ממלכתי, כזה שיושיט יד לשלום, שיקרא לשיקום הגשרים בין ישראל לבין אומות העולם. אבל במקום, צפינו במופע מביך, מלא גימיקים, מחוות תיאטרליות שחוקות ולא משכנעות. נתניהו נאם מול אולם ריק, בודד. בפתח נאומו עזבו את האולם 77 מדינות, וביניהן גם מדינות ידידותיות, חברות שלנו. נשארה לו להקת מעודדות למחוא כפיים. זו לא תקרית דיפלומטית קטנה או איזה חוסר נימוס; עזיבתם המתריסה של נציגי המדינות היא עדות לעומק הקרע שנוצר בין ישראל לעולם, ויותר מכול – מסר חמור לאובדן אמון מוחלט בראש ממשלת ישראל. ישראל נתפסת בתור שחקן פרוע וחסר מעצורים. אפילו נשיא ארגנטינה, חבר של ישראל, דחה את הבקשה לביקור בארגנטינה. אפילו טראמפ, החבר הנאמן והטוב ביותר של מדינת ישראל, התלונן שנתניהו הוא שמטרפד שוב ושוב כל מתווה לשחרור חטופים או סיום המלחמה. לכן אולי הוא הזדרז להצהיר שמדינת ישראל לא תספח את יהודה ושומרון, ובעצם הוא מנהל את האירוע, הוא נכנס לאירוע, הוא המנהיג שלנו. היי, שמתם לב שטראמפ אפילו התראיין לעריץ טלוויזיה ישראלי, בעוד נתניהו פשוט לא סופר אותנו, לא מדבר איתנו? ואותו נתניהו, שמוצא זמן להיפגש בארצות הברית עם הבייס וראשי מועצת יש"ע, הוא לא מוצא, לא מוצא כמה דקות של חמלה להיפגש עם ההורים של מתן אנגרסט. התביישתי. ועוד גימיק עצוב של נתניהו. ראש הממשלה ביקש להציב רמקולים רבי-עוצמה, שישמעו מה יש לו לומר גם בעזה – פקודה, ספק חוקית, שמסכנת חיילים ללא שום ייעוד מבצעי. כולנו יודעים איפה עוד משתמשים ברמקולים. כן, בצפון קוריאה. כל כך מגלומני, כמה מנותק מהמציאות. ממשלת 7 באוקטובר מפקירה את החטופים כבר 724 ימים. להגיד לחטופים מעל בימת האו"ם שלא שכחת אותם אלה מילות סרק. סרק. סרק. ואם, נתניהו, אתה תחזור מארצות הברית בלי מתווה לשחרור חטופים, אזי גם נסיעתך הייתה סרק. סרק. סרק. לא קל להיות ישראלי. הרבה בעיות שישראלים מתמודדים איתם ביום-יום: יוקר מחיה גואה, אלימות ופרוטקשן ברחובות, שחיתות ציבורית, מערכת חינוך קורסת, תשתיות עולם שלישי ועוד ועוד. מעבר למחדלים המדיניים, תוך פחות משלוש שנים ממשלת החורבן הצליחה להשחית כל חלקה טובה. אזרחי ישראל כבר לא חיים בכבוד, כבר לא מתפרנסים בכבוד. מר קלקלה – כן, בק' – ומר חוסר ביטחון הפך את ישראל למדינה ענייה יותר ובטוחה פחות. לממשלת הביזה יש 31 משרדי ממשלה, 39 שרים וחמישה סגני שרים. הממשלה הכי מנופחת בהיסטוריה של מדינת ישראל. שרי הממשלה בוזזים את כספי המיסים, לוקחים לכיס, נוסעים בעולם, משלמים ליהלומים, מתכננים לרכוש דירת פנטהאוז בריביירה בעזה. לא קל להיות ישראלי. 913 חללים ומשפחות הצטרפו למשפחת השכול האין-סופי, מעל 17,000 פצועים במלחמה העקובה והארורה הזו, ולפחות 30,000 פגועי נפש. אלפי משפחות עדיין עקורות מבתיהן, פשוט נשכחות על ידי הממשלה. 19 אזרחים נרצחו ו-118 נפצעו בפיגועי טרור. 331 אזרחים נהרגו בתאונות דרכים. 37 נשים נרצחו השנה בישראל. מעל 150 אזרחים ערבים נרצחו מאז תחילת השנה. וממשלת 7 באוקטובר, ממשלת ימין מלא על מלא, לא עשתה מאום מלבד לספר סיפורי מעשיות על היועמ"שית והרשות השופטת. ישראל עברה תהליך מסוכן של השחתה והרעלה. ממשלת נתניהו והקיצוניים גוררים אותנו לתהום. מדינה ללא איזונים ובלמים, מדינה של משתמטים, מדינה מושחתת וקנאית. והיום אנחנו כאן בהצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים. שוב פותחים את התקציב. פשוט זלזול בקופת המדינה, בקופה הציבורית, בקודש-הקודשים. ודי לראות את כמות החקירות והריח הרע הנודף מטוהר המידות של חלק משרי הממשלה כדי להבין שמדינת ישראל מנוהלת באופן מסוכן, באופן רשלני וחובבני, בדרך להפוך אותנו למדינת עולם שלישי, נחשלת, קיצונית, מושחתת, אלימה. אוי לנו שראש הממשלה לא מפטר לאלתר את אותם שרים סוררים. לא קל להיות ישראלי, אבל יש הזדמנות לשינוי. אנחנו כפסע מהשינוי. בחודשים הקרובים אנחנו ניצבים בפני אתגר היסטורי – לסיים את ימיה הנוראים של ממשלת 7 באוקטובר. אנחנו נתקן, אנחנו נקום, אנחנו נקים ממשלה שתחולל שינוי אמיתי. מדינת ישראל תהיה מדינה מודרנית, תהיה מדינה מתקדמת, נקייה משחיתות; מדינה מצליחה, מדינה חזקה, שהילדים שלנו יבחרו וירצו לחיות בה; מדינה שתעדיף מילואימניקים על פני משתמטים; מדינה שתבחר בגיוס לכולם על פני השתמטות המונית; מדינה שאזרחיה, יהודים ובני מיעוטים, חיים בה בביטחון; מדינה שתשגשג כלכלית; מדינה יהודית דמוקרטית וליברלית; מדינה שהעולם כולו ירצה לחבק וליהנות מאורה. תודה רבה, אדוני.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה לדוברת. אני מזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת רון כץ. בבקשה, אדוני. עשר דקות עומדות לרשותך.

רון כץ (יש עתיד):

תדע לך שאתה גורם לי נחת מזה שאתה יושב פה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה.

רון כץ (יש עתיד):

למה זה? עדיין לא סיימו את השיפוץ?

היו"ר יעקב מרגי:

עדיין פגרה.

רון כץ (יש עתיד):

אוקיי, בסדר גמור. טוב, כל שלוש השנים האלו הן פגרה, מרגי. אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר – יש פה שר? יש פה שר – וכמובן יו"ר ועדת הבריאות יוני מישרקי, טוב לראות אותך שוב. צריך להזכיר כל פעם שהוא נמצא באולם, אדוני היו"ר. זה הסיכום בינינו. אנחנו נכנסים ליום כיפור, שמגיע אלינו ממש בימים הקרובים, ואני חושב שזאת הזדמנות טובה גם לדבר אל מי שיושב פה – מטאפורית כמובן, כי אף אחד לא יושב פה – וגם אל הציבור שצופה בנו. אני חושב שאלו ימים שבאמת כל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו, אחריות על הדברים שהוא עשה במהלך השנה, ולעשות איזשהו חשבון נפש. אני חושב שזה היה נכון אם המנהיגים של המדינה היו עומדים פה ועושים חשבון נפש מול עם ישראל. בסופו של דבר עברה שנה וצריך להסביר לעם ישראל מה קרה בשנה הזו, לאן הגענו, וכל אחד צריך לקחת את האחריות שלו. הייתי מצפה מראש הממשלה לעמוד ממש פה ולבקש סליחה מעם ישראל, ולקחת אחריות על חלקו במה שקרה לעם ישראל בשנה האחרונה – במקרה שלו, בשנתיים האחרונות. הוא היה צריך לעמוד פה וקודם כול לבקש סליחה ממשפחות החטופים, לפנות אליהם ולומר להם שהוא מצטער שהוא לא הצליח במשך שנתיים להחזיר את הבנים והבנות למדינת ישראל, שהוא נכנע ללחצים של השרים הגאונים שלו שמתרברבים כל פעם מחדש שבזכותם נפלה העסקה. אז הייתי מצפה שהוא יבוא לפה ויגיד את זה. והייתי מצפה שהוא יעמוד מול המפונים ויתנצל על זה שהם לא מקבלים את המענקים שמגיעים להם, על זה שהם לא מקבלים את מערכת החינוך שמגיעה להם, על זה שהם לא מקבלים תנאים בסיסיים במדינת ישראל, ועדיין אחרי שנתיים צריכים להילחם על חוק תקומה. ראשי מועצות ואזורים מתקשרים אלינו ואומרים: חייבים עזרה מול הקואליציה, כי האוצר אומר שאין כסף. אין כסף, חברים. אבל למי יש כסף? יש כסף עכשיו למפלגות של הסיעות החרדיות, שברגעים אלו ממש, בחדרים האחוריים, עושים משא ומתן אם להצביע בעד או נגד תוספת לתקציב הביטחון, כי עדיין לא העבירו להם את הכסף, כי לא העבירו להם כסף לג'ובים שהם צריכים, לבזבוזים שלהם. לא העבירו כסף. למי עוד צריך להגיד סליחה בעם ישראל? צריך להגיד סליחה ללוחמים שלנו, שלמעלה משנתיים מסכנים את חייהם, נפצעים. אתה יודע, אדוני היו"ר, היום דיברתי עם גיסי, הוא רב-סרן בשריון. הוא אמר לי: תקשיב, אני מגייס היום מילואים עוד פעם, בפעם החמישית, לסבב החמישי, ויש לי 100% גיוס, 100% גיוס כי הם באים בשבילי, כי אנחנו צוות, כי אם אחד לא יבוא, אז הוא דופק את השני. ואני רוצה לשאול אותך, עצם העובדה שציבור שלם לא מגיע לקחת חלק, לא בסדיר ולא במילואים – לא עוברת לכם לרגע המחשבה שאתם דופקים את אחים שלכם? איך יכול להיות שרק בציבור שלנו יש את המושג הזה, שאם אני לא אבוא למילואים אני אדפוק את חבר שלי? למה בציבור האחר אין את המושג הזה בכלל? זה לא קיים, לא קיימת בכלל המחשבה להגיד: אם אני לא אבוא לשירות סדיר, אז אני דופק אדם אחר – אדם אחר, יהודי אחר, ישראלי אחר – שצריך לעשות במקומי. עכשיו, המתמטיקה פשוטה: על כל חייל סדיר אחד שמתגייס, על כל לוחם סדיר אחד שמתגייס, אפשר לשחרר חמישה אנשי מילואים. חמישה אנשי מילואים יכולים להיות עם המשפחות שלהם, עם הילדים שלהם בחגים, לעזור לעצמם, לעזור לעסקים שלהם, לחזור לעבודות שלהם. האנשים האלה במשך שנתיים נלחמים. תתארו לעצמכם רגע מה היה קורה לכם אם היו אומרים לכם עכשיו ששנתיים אתם מתנתקים מהבית, אתם יוצאים ממקומות העבודה שלכם, אתם עוזבים הכול והולכים לחזית. למישהו פה זה נראה נורמלי שאוכלוסייה אחרת הייתה עומדת, מסתכלת על זה ואומרת: אחלה, תשמרו על עצמכם, אולי נתפלל בשבילכם?

קריאה:

- - - לא אולי - - -

רון כץ (יש עתיד):

לא אולי, נתפלל בשבילכם. עכשיו אני אומר, איך יכול להיות יהודי – איך יכול להיות יהודי שאומר: נתפלל בשבילכם? תיכנסו מתחת לאלונקה, תבואו לשרת, תבואו, תהיו עם כולם. אין סיבה שאחד יעשה שנתיים מילואים והשני יתפלל בשבילו. ואני מעריך מאוד תפילות. אני חושב שזה דבר חשוב, אני חושב שצריך לעשות את זה, אבל צריך לעשות את זה יחד עם הרובה ביד. צריך לעשות את זה כל בוקר כשמניחים תפילין, במדים. לא קורה כלום, תשאלו את חטיבת החשמונאים, הם עושים את זה יופי. תשאלו את הנח"ל החרדי, הם עושים את זה יופי. עזבו, אל תשאלו אותם. תשאלו חילונים כמוני, שמניחים תפילין כל יום, שעושים קידוש, שמקדשים גם את הדת וגם את הצבא. גם תורמים למדינה וגם מאמינים. לא קרה כלום. לא קרה כלום. המונופול של אנשים מסוימים, שהם חושבים שהם לוקחים על הדת, חייב להישבר. אי-אפשר להמשיך עם זה. אי-אפשר שאחרי שנתיים של לחימה, אחרי 1,000 נופלים ואלפי פצועים עדיין הכול ייראה אותו דבר, כאילו לא קרה כלום, כאילו אתם אומרים לעצמכם: אנחנו חיים בעולם משלנו. בניתם חומה ואתם לא רואים מה קורה בעם. אז אני רוצה לומר לכם מה קורה בעם, לכו תסתובבו בבתי החולים, תבקרו פצועים, תלכו לגדודים, תעשו על האש לחיילים. עליזה פה? עליזה פה. אל תלכו רחוק מדי, תשאלו את הבת של עליזה בראשי כמה הצבא צריך עזרה, כמה הצבא צריך תרומות, כמה הצבא מתחנן ללוחמים. מה עוד צריך לעשות בבית הזה? מה הרמטכ"ל, ראש אכ"א, מה הצבא צריך לעשות בשביל שתבואו ותגידו: אוקיי, הבנו. הבנו, אתם לא מסתדרים. אתם לא מסתדרים כי אנחנו בלחימה עצימה של למעלה משנתיים ביותר מדי גזרות, אז איך אפשר לבוא ולעזור? גם את זה אתם לא אומרים. אתם מתעלמים לחלוטין מאוכלוסייה שלמה שנשחקת בשביל עוד יום בכיסא; בשביל עוד רגע אחד – שמה אתם עושים פה? מה הבאתם על עם ישראל בשנה האחרונה? כלכלה שמתרסקת, יחסי חוץ שלא יכולים לסבול אותנו באף מקום בעולם. אנחנו כבר לא יכולים ללכת בעולם ולהגיד שאנחנו מישראל, כי זה מסוכן. מה הבאתם לעם ישראל? במה תרמתם? בלעשות קידוש, לזרוק מוציא באוויר ולהגיד: אוה, המלך זרק חתיכת לחם? ואם כבר אנחנו מדברים על המלך שזרק חתיכת לחם, אפשר לשאול את השרה להגנת הסביבה איך הולכים לכנס בעלות של 300,000 שקל ולא נכנסים לכנס? איך עושים דבר כזה? אתם יודעים, אני באתי מרשות מקומית. ברשות מקומית, כשאתה עושה פדיחה כזאת יש דבר שנקרא חיוב אישי. אתה משלם על הטעות שלך. לא יכול להיות שמדינת ישראל - - -

מיקי לוי (יש עתיד):

היא ידעה.

רון כץ (יש עתיד):

ברור. לא יכול להיות שמדינת ישראל תשלם 300,000 שקל עבור נסיעה, צוות, פמליה, מאבטחים כדי להגיע לכנס שהוא באמת כנס חשוב – ואז הכנס מתקיים בחג, אז לא הולכים אליו. אז מה עושים, הולכים לקניות? מה עושים? איך אבדה הבושה בבית הזה? אבדה הבושה של כולכם בבית הזה. פעם היו מתביישים לעשות דברים כאלה, היום מצטלמים כשעושים דברים כאלה. פעם כשהיו קורים דברים כאלה, היו דואגים להסתיר את זה, לא היו מדברים על זה. היום – לא קרה כלום. כסף של אבא שלהם, מיקי.

מיקי לוי (יש עתיד):

ולא עושים סוף שבוע. מה זה הסופ"ש הזה?

רון כץ (יש עתיד):

מה זה סוף שבוע? יעשו גם שבועיים, כי אין ביקורת פה. כי מחלקת הדגים הקפואים לא יגידו כלום, למה שיגידו? נעשה סופ"שים בחו"ל, נטייל בעולם. אם מישהו היה מוציא כמה כסף עלו המסעות הבזבזניים של ראש הממשלה ושריו, הוא לא היה מאמין. זה היה סוגר את הגירעון של מערכת החינוך; זה היה נותן כסף לשפץ בחזרה את סורוקה. אבל במקום לשפץ את סורוקה מטיל איראני שפגע בו, אנחנו נקים בית חולים הומניטרי בעזה. אנחנו נפתח שוב את השערים ונכניס שוב סיוע הומניטרי, ואז יבואו סמוטריץ' ובן גביר, והינה גם וסרלאוף נמצא פה, ויצעקו ויגידו: זה לא יהיה, חייבים לסיים את המשימה. אבל אף אחד לא סופר אותם. אני מצטער להגיד לך את זה, השר וסרלאוף, כי אתה שר טוב: אף אחד לא סופר אתכם. אז לפחות ביום כיפור תבואו לפה, תגידו: סליחה, חטאנו, פשענו. עם ישראל יסלח לכם, רק תלכו.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה.

רון כץ (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני.

היו"ר ניסים ואטורי:

חברת הכנסת מיכל שיר סגמן. את מופיעה לי באפור, כאילו את לא בכנסת.

מיכל שיר סגמן (יש עתיד):

זה לא בסדר, כי אני כן. ודווקא בשלט אני כן. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, זמן של חשבון נפש – לא חשבון נפש של סיסמאות, של סרטונים או של כותרות, חשבון נפש אמיתי של מדינה שמביטה לעצמה בעיניים ושואלת איך היא רוצה להיראות בעוד שנה, בעוד עשור, בעוד דור. המצב לא פשוט. מאז 1948 יש רוב אוטומטי נגד ישראל. זאת עובדה. אבל צריך הרבה מאוד כישרון, או הרבה חוסר כישרון, כדי לגרום לכך שגם המיעוט הדמוקרטי המערבי, בעלות הברית שלנו, יתחילו לראות אותנו כמי שסטה מהדרך. צריך מאמץ מתמשך של טעויות כדי להגיע למצב שבו כמעט בכל מדינה מערבית שאוהדת אותנו יותר ויותר אנשים רואים אותנו באופן מעוות כנאצים, ואת הפלסטינים, שראשיהם ותומכיהם אנטישמים מכחישי שואה, הם רואים באופן מעוות לא פחות כקורבנות. זו כבר לא חובבנות, זו גם לא חובבנות פושעת. זו מדיניות שהופכת להיות נזק אסטרטגי קבוע. ראינו את זה באו"ם, בנאום של ראש הממשלה מול אולם ריק. זו לא הייתה סתם תמונה מביכה, זו המחשה של מציאות שבה בעלי בריתנו – לא אויבינו, אלא בעלי בריתנו – מובילים מהלך שמטרתו להביא מעל לראשנו לסיום המלחמה בתנאים שרובם מוכתבים לנו מראש, בעוד אנחנו נראים כאילו אין לנו תוכנית בכלל ליום שאחרי. אחרי ניסיון רצח העם שנעשה לנו ב-7 באוקטובר, מצאנו את עצמנו מואשמים באופן שקרי ברצח עם, לא על ידי הרוב האוטומטי שתמיד נגדנו אלא על ידי בעלות בריתנו; כן, על ידי החברים שלנו. וזאת תוצאה של הנהגה שמעדיפה תעמולה על פני אסטרטגיה, סיסמה על פני מדיניות, הישרדות פוליטית על פני שרידות לאומית. ראש הממשלה צ'רצ'יל נתניהו הפך את אבו מאזן, מכחיש השואה, להרצל חוזה מדינת פלסטין. זו לא הערת שוליים, זו הפרעה אסטרטגית. כשמי שהיה אמור להסביר את המציאות מזיז את מרכז הכובד ומשאיר אותנו בלי נרטיב עובד, אז נוצר ואקום, ובוואקום הזה האויבים שלנו כותבים את הסיפור עלינו, ובעלות הברית שלנו קונות את הסיפור הזה. כך מאשימים אותנו, הקורבנות של 7 באוקטובר, ברצח עם. זו לא גזרת גורל, זו תוצאה. אני לא מסתכלת רק על העבר. עם המצב שנתניהו הוביל אותנו אליו אנחנו צריכים לחיות עם זה ולהתקדם הלאה. העולם לא הולך לאהוב אותנו בקרוב. אפשר לחיות עם זה. זה יהיה קשה, זה ידרוש משמעת, זה יכאב, אבל זה אפשרי. זה לא עניין של הסברה, אבל זה מחייב שינוי פנימי, זה מחייב שינוי תרבותי, זה מחייב שינוי של סדרי העדיפויות. וזו סכנת חיים לא לעשות את זה. אנחנו חייבים להפוך מחדש להיות חברה שמקדשת מצוינות. מצוינות היא לא פוסט עם תמונה של הצלחה של יוזמה ישראלית מפעם; מצוינות היא תקציב, היא רגולציה, היא חינוך והיא סטנדרט הכי גבוה שרק אפשר. היא מדיניות שמפסיקה להתרפק על תוצרים של השקעות עבר, ומתחילה להשקיע עכשיו בעתיד. היא בחירה להפסיק להסיט משאבים לסקטורים לא יצרניים רק בגלל שהם סחטניים פוליטית, וכן להתחיל לממן את מי שמייצר ערך. זו לא אידיאולוגיה – זו שורת רווח לאומית. אנחנו צריכים להפוך להיות לאומה שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לוותר על הטכנולוגיה שלה, על הידע שלה, על התובנות שלה. ולא מתוך חיבה אלא מתוך אינטרס הכי צר שרק יש. עולם שלא אוהב אותנו עדיין יצטרך אותנו, גם אם נהיה לא נחמדים, אבל כן נהיה חיוניים. מי שחושב שזאת הסברה, טועה; זה תוצר של חינוך, של מחקר, של פיתוח, של עבודה קשה במעבדות, בכיתות, במפעלים ובהייטק. וזאת החלטה, לא סרטון תעמולה. ואנחנו חייבים לדבר אמת על חלוקת הנטל. שוויון בנטל הוא לא רק שירות צבאי, הוא גם נשיאה שווה בנטל הפרנסה, בנטל המיסים, בנטל הייצור. מי שמסוגל לתרום ולא רוצה – שלא יהיה פה. הדלת פתוחה, ובהצלחה לקבל קצבאות והקלות מהעולם שכל כך אוהב אותנו עכשיו. מי שלא רוצה ללמוד, לא רוצה לעבוד, לא רוצה לשרת – יקבל הרבה פחות. אגב, לא כעונש, זה לא כנגד אף מגזר; זה בעד המדינה. זה גם לא מאבק של ימין ושמאל. זו שאלה פשוטה: האם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים כעם חופשי בארצו, כן או לא. צריך לשים את שרידות העם לפני שרידות מפלגה כזו או אחרת, את העתיד לפני הקואליציה, ואת הערך לפני הסטיקר. ואם נחזור לחוץ, נבין שגם שם המתמטיקה היא די פשוטה. בעלות הברית שלנו לא הפכו להיות אנטישמיות בן לילה, הן פשוט הפסיקו להאמין שיש לנו כיוון. כי כשאין כיוון העולם כותב אותו עבורך. כשההנהגה רואה בעולם קהל לסרטונים במקום שותפים לתוכנית, התוצאה היא אולם ריק באו"ם ומסמך מדיני שמתקדם בלעדיך. כשיש תוכנית אמיתית – אפילו מי שלא אוהב אותך מקשיב. וכשאין כזו – אפילו מי שאוהב אותך מתעייף. בין ראש השנה ליום הכיפורים אנחנו נמדדים לא במילים אלא בתיקון. התיקון שלנו מתחיל בהודאה באמת: ממשלת ישראל וראשיה כשלו באסטרטגיה ובסדרי העדיפויות. התיקון נמשך גם בהחלטות קשות: קיצוץ הוצאות לא יצרניות, העברת משאבים לחינוך, לבריאות, לתשתיות, לחדשנות; אכיפה קשוחה נגד העלמת מס ונגד סחטנות תקציבית. עמידה על כך שמי שמגן, מי שעובד, מי שמשלם – מקבל. ומי שלא – לא יקבל. ייתנו – יקבלו. לא ייתנו – לא יקבלו. ככה פשוט. אם נעשה את זה, נשרוד ונשגשג, גם אם העולם לא ימחא לנו כפיים. אם לא נעשה את זה, גם כפיים לא יישארו. זה המבחן. זה הזמן. זו הבחירה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אין לנו מותרות של עוד עונה של תירוצים. יש לנו חובה של דור. נחליף הסברה במדיניות, נחליף סיסמאות במעשים, נחליף פלגנות בציונות ובממלכתיות. נחליף ממשלת מגזרים בממשלת ישראלים. ונחזיר את ישראל למקום שבו גם מי שלא אוהב אותנו – מכבד אותנו, צריך אותנו, ומבין, בעיקר, שאנחנו כאן כדי להישאר. תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חבר הכנסת יאסר חוג'יראת. עשר דקות לרשותך, בבקשה.

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תודה, כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אתחיל את הנאום שלי בנקודות אור לטובת החברה הערבית, (אומר בערבית: נקודות של תקווה ואופטימיות לבני החברה הערבית שלנו. אתמול,) אתמול נערך טקס פרס החינוך, ולשמחתי בעצם בכל חלוקת הפרסים היו זוכים בחברה הערבית. אם אנחנו נתחיל ברמת היישובים – אני שמח לברך את עיריית אום אל-פחם על הזכייה בפרס החינוך לשנת הלימודים תשפ"ה. אני רוצה לברך באופן אישי את מנהל אגף החינוך, ד"ר מחמוד זוהדי, חבר שלי לשעבר בלימודים, ואת ד"ר סמיר מחאמיד, ראש העיר. כמובן את כל האגף וכל מי שעמל והביא את ההישג הזה. ברור שזה לא הישג מתוך שנה אחת אלא הישג של עמל רב, של מספר שנים שהביאו להישג הזה, ואני מאחל לעוד ועוד יישוביים ערבים שיזכו בפרס הזה, פרס הישוב המצטיין בחינוך. אני גם גאה ושמח לברך את בתי הספר המצטיינים, (אומר בערבית: בתי הספר המצטיינים,) בית הספר מושירפה, בית הספר היסודי מושירפה (אומר בערבית: בהנהלת המורה רמי רופייעה,) בית ספר אורט אבו תלול, (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: התיכון בוואחת אל-סלאם בהנהלת ראג' אל-כרם. כמובן אנחנו מברכים את המנהלים על ההישג הזה, וגם את כל צוות ההוראה בבתי הספר האלה על ההישג הזה. אנחנו מאחלים בעזרת השם לכל בתי הספר שלנו להיות בתי ספר מצטיינים, עם הישגים, ואנו תמיד מתגאים בכאלה. נברך גפ את המנהלים המצטיינים המובילים, מנהלים מצטיינים, המורה חאתם אבו קווידר, מנהל בית ספר וואחת אל-סלאם היסודי בנגב, והמורה רמי בדארנה, מנהל בית ספר אל-בסמה לחינוך המיוחד בירושלים. אנחנו מברכים את כל אלה על ההישג הזה, אנחנו גאים בכל הזוכים והזוכות, ומאחלים בעזרת השם לכל בתי הספר שלנו בחברה הערבית, לכל המועצות המקומיות שלנו ללכת בדרכם של אלו, ושיהיו בפסגה, ושיהיו בעלי הישגים ותמיד מצטיינים, לא רק בתחום החינוך וההוראה אלא בכל תחומי החיים.) כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לא מזמן בני דודינו היהודים חגגו את ראש השנה. אנחנו נאחל להם שתהיה השנה הזאת של תשפ"ו שנה יותר טובה. אני רוצה להסתכל אחורה ולנסות לסכם את ההישגים של הממשלה בחברה הערבית בשנת תשפ"ה. בשורה התחתונה היה כישלון שצועק לשמיים במדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים. זו הכותרת של ההישגים של הממשלה בשנת תשפ"ה. אם אנחנו נתחיל ונסתכל על ההישגים של הממשלה, אנחנו נתחיל מפשיעה ואלימות. היה שיא בפשיעה והאלימות, נכון להיום 195 נרצחים, על פי הנתונים של מרכז אמאן לחברה בטוחה. זה נתון שקיבלתי היום. בחודש האחרון, נכון להיום, נרצחו 20 אנשים. אנחנו נסכם את תשפ"ה, השנה העברית. מספר הנרצחים הוא מעל 230. ואם אנחנו שואלים את השאלות מה עשתה הממשלה או מה עשה השר לביטחון לאומי כדי להילחם בפשיעה, באלימות בחברה הערבית – התשובה היא אפס מעשים. 100% התגרויות ביישובים הערביים. השר האמון על הביטחון של כל אזרח ואזרח, ערבי כיהודי, מגיע ליישובים הערביים בשביל לחלק צווי הריסה. הוא מתגאה כשהוא מגיע עם צווי הריסה שמדביקים על הבתים. איזה תוכניות? מה עשה? מה אחוז הפיענוח של מקרי הרצח בחברה הערבית? זה שואף לאפס. אלה ההישגים בפשיעה והאלימות של הממשלה הזאת. אנחנו נדבר על עוד שיא, זה שיא בהריסות בתים. בנגב נהרסים יישובים שלמים. יש מחלוקת, מחלוקת צריך לפתור יחד עם תושבי המקום, לא מעל תושבי המקום. אין דבר כזה שמכינים תוכניות בתוך חדרים בלי לשתף את בני המקום. איזה פתרון אתה נותן כשאתה שם את בני המקום, את תושבי המקום, את תושבי הנגב בצד, ומתחיל לתכנן להם מה שאתה חושב לנכון? זו טעות שכל הזמן קיימת בממשלות ישראל. מנסים לתת פתרונות ומקימים ועדות לפתרון בעיות בחברה הערבית בלי הערבים. הערבים נשארים בצד, לא לוקחים אפילו גורמי מקצוע, ואם לוקחים אותם לפעמים זה רק בשביל הצילום, ולהגיד: הינה, יש לנו חבר בוועדה מהחברה הערבית – בלי סמכות, בלי שום דבר. ככה לא בונים אמון. ככה לא נותנים פתרונות. כדי לעשות את זה, צריך לעשות כל פתרון – בנגב, בכל מקום אחר בחברה הערבית – ביחד עם החברה הערבית. בנגב נהרסו כפרים שלמים, היו הריסות בסח'נין, היו הריסות ביישובים הבדואיים בצפון, בזרזיר, בכעביה, בכל מיני מקומות היו הריסות בתים, עם אוזן לא קשבת לתושבים ולצרכים של אותם תושבים באותו מקום. אפס תכנון – אנחנו שואלים כמה יישובים או כמה תוכניות מתאר הוכנו? כמה שכונות תוכננו ביישובים הערביים? אני אומר לכם בלי לבדוק: זה שואף לאפס. אף יישוב ערבי לא נבנה מקום המדינה, ויש צורך. שכונות כמעט לא הוקמו ברוב היישובים הערביים. אפס צמצום פערים – קיצוץ חסר תקדים בתקציבים המגיעים לחברה הערבית. והממשלה הזאת מנסה כל הזמן לייבש את תוכנית 550, תוכנית שהייתה בממשלת השינוי, שמטרתה הייתה בסך הכול צמצום פערים, אבל לצערנו אנחנו רואים בכל שנה שהממשלה הנוכחית מקצצת ומקצצת בתקציבים המגיעים לחברה הערבית שמטרתם היא צמצום פערים – לא סגירת פערים, אלא המטרה היא רק צמצום פערים. מועצות מקומיות קורסות – המדינה מפנה גב לאזרחים הערבים ומתייחסת אליהם כאויבים ולא כאזרחים שווי זכויות. בושה וחרפה. כך לא בונים עתיד. ממשלה הממשיכה במדיניות כזאת מסכנת לא רק את החברה הערבית אלא היא מסכנת גם את כל היהודים המתונים, שמעוניינים בחיים משותפים. הגיע הזמן שהממשלה הזאת תחלוף, כי כל יום נוסף שלה בשלטון הוא רק מביא נזק לכולם. תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חברת הכנסת עדי עזוז, עשר דקות לרשותך. בבקשה.

עדי עזוז (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, איך הממשלה הזאת הביאה אותנו למצב שהמליאה מכונסת היום להגדיל את גירעון תקציב המדינה בעוד 30 מיליארד שקלים? הרי הממשלה הזאת התחילה את דרכה עם עודף תקציבי חסר תקדים שהשאירה לה ממשלת השינוי, של כמעט 10 מיליארד שקלים, והיא הידרדרה לגירעון חסר תקדים, גם שפל מדיני, גם שפל כלכלי וגם שפל חברתי. בכל מקום שרק מפנים אליו את הראש, הממשלה נכשלה, והממשלה לא לוקחת אחריות על כלום. למעשה הממשלה מצאה לה פתרון, פתרון קסם לאחראית – היועצת המשפטית לממשלה. הפיגועים בגלל היועמ"שית, הפקקים בגלל היועמ"שית, יחסי החוץ בתחתית בגלל היועמ"שית, אולי אם היועמ"שית תצא ליום חופשה, נוכל כולנו ללכת לים, החטופים יחזרו, המלחמה תיגמר – אלא אם כן הכריש הלווייתני שמול חופי אשדוד, גם הוא בגלל היועמ"שית. אנחנו תחת מלחמה קשה ומתמשכת. רק אתמול באמצע הלילה מיליונים נכנסו לממ"דים, למקלטים, למי שיש; אחרים רצו ברחוב עם פיג'מות עם ילדים קטנים לתפוס מחסה ממטח טילים. החברה האזרחית בישראל מתפרקת. קיימנו דיונים פה, בוועדות של הבית הזה, ושמענו אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים שזועקות בבכי, מדם ליבן, על המחסור במטפלות ממקצועות הבריאות. אין מספיק קלינאיות תקשורת, אין מספיק מרפאות בעיסוק, אין מספיק עובדות סוציאליות, וזה לא סתם. אין מטפלות לילדי ישראל כי השכר נמוך, כמו בכל מקצועות הצווארון הוורוד. מסתבר שכשהממשלה רוצה, פתאום יש כסף, אפילו 30 מיליארד שקלים. זה מלמד אותנו שזה עניין של סדרי עדיפויות. ילדים עם צרכים מיוחדים פשוט לא מעניינים את הממשלה הזאת. בדיוק כמו בספרטה, לא מחזקים את החוליה החלשה, אלא מנתקים אותה, זורקים אותה. החזק שורד. וכידוע, חוזקה של שרשרת נקבע על פי החוליה החלשה ביותר שלה. כפני הילדים המיוחדים במדינה שלנו, ככה נראים הפנים שלנו, והפנים שלנו לא נראים משהו, הודות לממשלה. נעבור למחדל הבא. שר הטיקטוק לא מצליח או לא רוצה לטפל בו – רצח נשים. נשים במדינת ישראל מסתובבות עם מטרה על הגב. רק לפני שבועיים נאמתי פה, על הפודיום הזה, וציינתי את הסטטיסטיקה הנוראית של רצח נשים. אחת לשמונה ימים נרצחת אישה בישראל. בשבועיים האחרונים הסטטיסטיקה הזאת אפילו עלתה, בשבועיים האחרונים נרצחו שמונה נשים בישראל, ארבע בשבוע. זה ממוצע נוראי, תנו לזה רגע לחלחל. ומה המדיניות? איך מטפלים ברצח נשים? הרי זה קצת יותר מורכב מלהגיד: אין פיתות; צריך באמת לעבוד בעניין הזה. תהיתי לפני הנאום פה אם השר בכלל יודע מה השמות של הנרצחות שנרצחו במדינה הזו. השר ביקר את הילדים היתומים הרבים שנותרו? את ההורים השכולים? אלה הם שמות הנרצחות מתחילת השנה: מירן ביתן, חביבה ושדי, ופאא אבו גאנם, הודיה פדידה, ג'יג'י אלהוזייל, שריהאן משלב, ליאל קאסם אגבאריה, עאישה קבעה, כיפאח חינאווי, נדיה חינאווי, ורדה ברש, אתי כהן, ווביה צגאו גטהון, קוותר זיתאווי, דניאלה יעקובוביץ', ילנה גאלובסקי, שרה ריצ'רדסון, רוית גל נחמד, סחר אבו חג'אג', מיה כהן, אסתר כהן, איסלאם טוויל, אסתר חובב, שורוק חאלד אלהואשלה, אלנה פרדה, אביבית ליהי אריאל, נור סואלחה, רוזית ג'ורבאן, לטיפה שאהין, רים אל-שארוד ,סוזאן עבד אלקאדר, זכרן לברכה, יהי זכרן מהפכה לטיפול ברצח נשים בישראל. אז מה? איך השר שאחראי על הביטחון האישי מטפל במציאות המורכבת הזאת? הוא לא מטפל. זה גדול עליו הרי בעשר מידות. והכתובת הייתה על הקיר, ואפילו אני הזהרתי פה, על הפודיום הזה, בדיוק לפני שבועיים, לפני חגי תשרי, שהקבינט הביטחוני-חברתי צריך להתכנס לקראת חגי תשרי, כי כל מי שעובד בזה יודע שהסטטיסטיקה של חגי תשרי תמיד מחרידה. נשים תמיד מאוימות ונרצחות יותר בחגי תשרי. הממשלה שתקה, השתיקה הזאת עלתה בחיים של עוד שמונה נשים. עוד בעניין הדממה: משפחות הלומי קרב ופצועים הגיעו לבית הזה גם בשבוע שעבר, וגם הם זעקו מעומק הנשמה שלהם את הכאב ואת המצוקה שלהם ביום-יום; את הרגרסיה של הילדים שלהם, שהאבות שלהם נלחמים, שהם לא נמצאים; שלהן כנשים, כבנות זוג, כאימהות, כגרושות, כהורים בתוך מורכבות בלתי נגמרת. וגם אותם הממשלה הזו פשוט לא רואה. אתם יודעים, הרבה פעמים אומרים שפוליטיקאים צריכים עור של פיל. חברי הממשלה הזאת מצאו להם כל מיני שמות אחרים, כמו: אין כאבי בטן, לא על חיילים ולא על נשים מוכות. ולנו, לנו כבר שנתיים כואבת הבטן, למעשה הבטן שלנו מתהפכת. הממשלה הזאת איבדה את הלגיטימיות שלה מרגע שהיא פיתחה עור כל כך עבה, בלי נקבובית אחת פתוחה, כך שמצוקת העם ורצון העם יחדרו אליה. כלום פשוט לא עושה לה כאבי בטן. ובאמת, איך אפשר להוביל, איך אפשר להנהיג מבלי שיש כאבי בטן? התשובה הפשוטה היא שאי-אפשר, אי-אפשר להוביל כשלא כואבת לך הבטן. ובדיוק בגלל זה החברה שלנו מתפרקת, גם בפנים וגם בחוץ. יחסי החוץ שלנו מעולם לא היו בשפל שהם נמצאים בו היום. אנחנו באירוע שהוא לא מנוהל, עם חברי ממשלה חסרי אחריות, שמוּנעים מכפיים מהבייס ולא מטובת האזרחים, גם אם זה אומר שהחטופים שלנו יורעבו ויעונו בגלל מילים שנזרקות לחלל האוויר או דיונים שנעשים בחוסר סמכות עם הצבעות בחוסר סמכות; אבל מה, היו לייקים בטיקטוק. בכל סקר שמפורסם רוב מוחלט בציבור רוצה עסקת חטופים ואת סיום המלחמה, לממשלה הזו זה לא חודר. הרמטכ"ל בקולו אומר שהכניסה לעזה היא מלכודת מוות – לממשלה הזו זה לא חודר. מערכות הבריאות, הרווחה והחינוך בתת-ספיקה. יונתן מישרקי, יושב-ראש ועדת הבריאות, היה איתי בדיון בשבוע שעבר, הוא יודע היטב שאין ספיקה למערכת הבריאות – אבל את הממשלה זה עדיין לא מצליח לעניין. במקום להעמיק את גירעון תקציב המדינה להמשך המלחמה, הממשלה הייתה צריכה להציג היום תוכנית הבראה למדינה, תוכנית לסיום המלחמה ושיקום אינטנסיבי של החברה האזרחית. יש תג מחיר להציל נשים מרצח, יש תג מחיר להגדיל את כמות המטפלות לילדים עם צרכים מיוחדים. יש תג מחיר לטפל בהלומי הקרב, בפצועים, במילואימניקים ובבנות ובני המשפחה שלהם. יש תג מחיר כזה, כן, זה נקרא תקציב. העניין הוא שכל מי שניהל אי פעם משהו בחיים שלו יודע שתקציב בא לצד תוכנית עבודה, והבעיה שלממשלה זאת פשוט אין תוכנית עבודה. חברי הממשלה נראים כמו נערים חסרי אחריות שקיבלו צ'ק פתוח מאבא ואימא ופשוט הולכים ומתפרעים בחוץ. אתם לא ראויים לעם הזה, פשוט לא ראויים. אנחנו נתקן. תודה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חבר הכנסת רם בן ברק – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת יסמין פרידמן, עד שנטפל בזה.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

תודה. אדוני היושב-בראש, לפני שאני בכלל אתחיל לדבר, אני רוצה, מה שנקרא, לציין את ספירת סורוקה. היום 102 ימים מאז שנחת טיל בלב סורוקה, ועדיין לא הגיע שקל, שקל, לשיקום בית החולים. כל מי שגר בנגב חרד אם הוא יצטרך איזשהו טיפול. הממשלה ממשיכה בשלה, והכסף איננו. נעבור לשאר ענייני היום, ולא חסרים עניינים. אני רוצה לדבר על הכותרות של אתמול, עונש מוות למחבלים, זה רץ פה כל הזמן, ולדבר על הספין הזה, שכל כמה זמן חוזר. מפלגת עוצמה יהודית אצה-רצה בראשות השר הכושל, ולדעתי לפחות הם חשבו מה יכול לעזור כדי שאף אחד לא יזכור ולא ישים לב וידחוק הצידה את הכישלון במשרד שתחת ניהולם, שכל פרמטר בו רק הולך ועולה: בואו נעשה עוד פעם איזשהו ספין, נציע חקיקות, והפעם נציע את החקיקה של עונש מוות למחבלים. נבזבז את הזמן שלהם כחברי כנסת, כשרים, נבזבז את הזמן של הוועדות, נבזבז את הזמן של עוד חברי כנסת שצריכים להגיע לדיונים. את מי זה מעניין. כמובן שמייד מצטרפים אליהם חלק ממפלגות הקואליציה, כי פופוליזם זה משהו שהוא מאוד מאוד ידוע. רק שני דברים שכחתם. 1. קיים עונש מוות בישראל, ואני רוצה למנות בפניכם את כל הדרכים שאפשר להפעיל עונש מוות אם רק רוצים. 1. כמובן, כולם יודעים, זה לא חדש, תחת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזרים, הקיים במדינת ישראל; 2. רצח תוך שימוש בנשק חם תחת תקנות ההגנה לשעת חירום; 3. בגידה בשעת מלחמה – פרק ז' לחוק העונשין. גם אותו ניתן להפעיל לעונש מוות אם רוצים; 4. החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם מבוסס עם אמנה של האו"ם, שייתכן שניתן להפעילו נגד מחבלי הנוח'בה. למה אף אחד לא בודק את זה? למה אף אחד לא עוסק בזה? אני גם אענה. אני נאלצת לענות: פופוליזם. ככל שנתקרב לבחירות וככל שנתקרב לפריימריז, זה רק ילך ויקצין. כל מיני חקיקות שאולי בכלל קיימות, כמו הרבה חוקים שדנו בהם, שהם קיימים – אבל עוד ועוד קצת פופוליזם ועוד קצת פופוליזם. הסיבה השנייה, החרדים והדתיים כנראה יתנגדו לזה, כמו שהם התנגדו לזה בעבר משיקולי מוסר – לפחות זה מה שהיה בעבר – עם הציטוט הבא: האדם נברא בצלם אלוהים, ורק צו אלוהי יכול לשלול ממנו את זכותו לחיים. יש עוד כמה ציטוטים שבהם השתמשו בעבר במפלגות החרדיות והדתיות. ועוד דבר שחשוב לשים לב אליו: ממה שאני מבינה, החקיקה מתייחסת אך ורק לטרור שבא מצד אחד; היא לא מתייחסת לטרור יהודי. ופה נשאלת שאלה מוסרית – באמת, בשיא הרצינות, האם למשל הרוצח של רוז פיזם, שהיה גם הסבא שלה, הוא יותר גרוע ממחבל או פחות גרוע ממחבל? יש פה שאלה. מישהו מסוגל לענות על זה? איפה עובר הגבול? בינתיים, בזמן שהם חוגגים על הפופוליזם בשקל, סגן השר, מבחינתי לפחות, חנמאל, נמצא בחקירה בחשד שהוא פעל להשפיע ולהוציא מידע מודיעיני חסוי מהמשטרה כדי להשפיע על חקירות של טרור יהודי. אתם מבינים את ההקשר? אז מיניתם שר שמורשע גם בתמיכה בטרור – אגב, מעניין אם זה יחול עליו.

מיקי לוי (יש עתיד):

עבירה שיש עימה קלון.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

כן – שהקיף עצמו באנשים שגם הם כנראה תומכי טרור, רק שהם לא נתפסו. ומה חשבתם שיקרה? איך חשבתם שזה ייראה? אתה יודע, כשהיינו ילדים, היינו אומרים: מה חשבתם שיצא? קולה? פשוט ככה. שמתם x ו-y – מה חשבתם שיצא ומה חשבתם שיקרה, שמיניתם אותו לשר? ובינתיים הממשלה ממשיכה עם עוד – ובאמת, אין לי מילים לתאר את הביזיון. ככה, על קצה המזלג מהחודש שחלף: משרד האוצר לא מינה אישה במשך שלוש שנים. שלוש שנים לא מצאו אישה לאף תפקיד. זה באמת נראה לכם מקרי או אג'נדה? כי לי נראה שלפחות איפה שאני מסתובבת יש כל כך הרבה נשים מוכשרות. אנחנו פוגשים אותן בדיונים, אנחנו פוגשים אותן בכנסת. אם הן לא רוצות לבוא, ואללה, את זה אני יכולה להבין, אבל שלוש שנים לא מיניתם אישה אחת במשרד האוצר? קצת תמוה. שבעה חיילים נהרגו בלחימה בעזה, חמישה אזרחים נרצחו בפיגוע ירי בירושלים, 22 אזרחים נפצעו באילת – שם בכלל אין בית חולים מתפקד, אפילו אין קרדיולוג. כמובן שכל הפצועים הגיעו לסורוקה, שלא קיבלה את הכסף כדי שיהיה שם בית חולים ראוי, עדיין אין לנו 40% ממיטות האשפוז – ואנשים שאמורים להיות באשפוז משוחררים הביתה או מופנים לבתי חולים אחרים. ארבע נשים נרצחו, כשאחת מהן מרכב חולף באמצע היום לעיני כול על ידי האקס שלה. הפשיעה בחברה הערבית משתוללת, 187 נרצחים מתחילת השנה. גם הפשיעה במגזר היהודי הולכת, עולה ומשתוללת – וברור לכם שאחד תלוי בשני. זו לא מדינה אחרת כשזה קורה במגזר הערבי, זה קורה אצלנו. עלו לכאן – בעיקר השר – איך הוא אמר? בעוצמה נדרוך קנים. אני חושבת שזה היה הוא, לא לתפוס אותי במילה. אבל הדבר היחיד שדרכתם עליו, כן – קצת משחק מילים – הוא האמון של אזרחי מדינת ישראל, שאתם בכלל מסוגלים לטפל במשהו, והעובדות מדברות בעד עצמן. אם הייתם מסוגלים לטפל במשהו, היינו רואים מעט ירידה. בפרמטר אחד אין לנו ירידה – אחד. פקקי ענק בגלל שיקולים של משרד התחבורה – סבסוד כבישים יחסית פחות עמוסים, אבל מה שנקרא מצופים ביהלומים כנראה, במקום כבישים שבאמת זקוקים לכך. כל מי שנוסע על כביש 6 לכיוון דרום יודע שכביש 6 וכביש 40 מתנקזים לאותו כביש. במקום לנסוע את זה חמש דקות, אנחנו לעיתים נתקעים שם 40 דקות. במקום שייקח מירושלים לבאר שבע שעה וחצי, זה לוקח שעתיים. כל שעות היום יש שם פקק. איפה התקצוב של הכביש הזה? הוא לא בסדר עדיפות. אבל איזה כביש זניח, שבכלל צריך לפנות עוד אוכלוסייה משם – אוכלוסייה בדואית – שזה לא הולך לקרות בשנה הקרובה – הוא מתוקצב. לא יהיו שם עבודות בשנה הקרובה. סדר עדיפות לא ברור, לא מקצועי – פשוט כאילו, באמת. כבר דובר רבות פה לפניי, אני מניחה, על נאום ראש הממשלה באנגלית סופר רהוטה, עם כל העזרים של קוסם – רמקולים, פלקטים וחידון. אבל האבסורד הבלתי מתקבל על הדעת של לסכן חיילים כדי להציב רמקולים בלב עזה? ואם כבר רמקולים – לטענתך רצית שגם החטופים ישמעו אותך – תן לאימהות שלהן לדבר. אני בטוחה שהחטופים היו מעדיפים לשמוע את האימהות שלהן ולא אותך. מה נשאר מהנאום הזה בסופו של יום? כמעט 80% ממדינות העולם הכירו במדינה פלסטינית. לדעתי, אדוני ראש הממשלה, צריך להיות לך עוד טייטל: אתה הפכת בחודש האחרון למייסד מדינת פלסטין. הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה. זה ההישג שלך. אתה המייסד החדש של מדינת פלסטין. איפה היית עם ההסברה? שנתיים לא מינית ראש מערך הסברה למדינת ישראל בזמן מלחמה, בזמן שאנחנו הכי צריכים את זה. שלי מתרוצצת בעולם כדי לעשות הסברה – איפה האנשים שלך? פיטרת את אחד המסבירים הכי טובים שהיו לנו, אלוהים יודע למה.

קריאה:

כי הוא קפלניסט. למה?

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

לא ראיתי שנגמר לנו הזמן, וחבל.

היו"ר ניסים ואטורי:

הוא נגמר קודם.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

כן. בדרך כלל אני מאוד מקפידה על הזמנים ושמה לב.

היו"ר ניסים ואטורי:

התפלאתי, בגלל זה לא הפרעתי לך.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

נכון. אני רק אוסיף משפט, ברשותך, אוקיי?

היו"ר ניסים ואטורי:

משפט? זה נראה לי ארבעה דפים בערך.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

לא, אני לא אסיים, אני מוסיפה משפט. לצערי, כולנו נשלם את המחיר על היהירות, על החלטות שמבוססות אך ורק על הישרדות פוליטית. תודה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה. חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי. את בתור? היא כבר דיברה. תתקנו לי את הרשימה. מיקי עכשיו? חבר הכנסת מיקי, בבקשה. מי לאחר מכן? מירב דיברה? תעברו בסיעה על הרשימה במחשב, בבקשה, ותגידו לי. תודה.

מיקי לוי (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כדי להזכיר לבית הזה אני אפתח כפי שאני פותח, כדרכי, את כל ישיבות הוועדה לביקורת המדינה. היום 724 ימים למלחמה הארורה הזו, לטבח הנוראי. 912 חללי צה"ל, זכרם לברכה. 969 אזרחים שנרצחו על ידי מפלצות החמאס, 78 חללי משטרת ישראל ושירות ביטחון כללי, 48 חטופים וחטופה אחת עדיין במנהרות החמאס. והממשלה הזו, וראש הממשלה הזה מסרבים לקבל אחריות. כולם אשמים חוץ מהם. לא ועדת חקירה ממלכתית, לא הרצון להוציא אל הפועל את הפסקת המלחמה הארורה הזו, ולהחזיר את חטופינו הביתה. שנתיים, שנתיים חלפו, ופתאום, אדוני ראש הממשלה, קיבלת החלטה להציב רמקולים כדי לדבר אל תושבי עזה. הנאום שלך באו"ם מאוד מאוד חשוב לתושבי עזה. האנגלית הרהוטה שלך, יש לציין – תגיד, כמה תושבי עזה מבינים את האנגלית הרהוטה שלך? כמה? וככה בדרך אגב גם פנית על אחינו החטופים "לא שכחנו אתכם". באמת? אדוני ראש הממשלה, על מי אתה עובד? שנתיים שכחת אותם. שנתיים סדר העדיפויות שלך: קודם כול המלחמה, הקרסת החמאס, ורק אחר כך החזרת החטופים. כמה שרי ממשלה שלך אמרו: הם לא כל כך חשובים, לא יקרה כלום אם לא נחזיר אותם. וכל פעם מחדש נבהלת ופחדת מסמוטריץ' ומבן גביר, וחזרת בך מכל שלוש האפשרויות או ההזדמנויות שהיו לך כדי להחזיר אותם. לא החמצת שום הזדמנות לא להחזיר אותם. איך אמרת? ספרטה. סופר-ספרטה. הנתון המזעזע, שבממשלה שלכם התוצר לנפש נסוג לאחור, יש רק משמעות אחת לעניין הזה – ירידה ברמת החיים של אזרחי ישראל. ממשלת נצח תהפוך את ישראל למדינה ענייה יותר. ספרטה, סופר-ספרטה? תגיד, אדוני ראש הממשלה, מבנו של היסטוריון היינו מצפים לקצת יותר. אם היית עושה גוגל, לא יותר מזה, היית מבין שספרטה חיה בתוך עצמה אחרי מלחמתה באתונה. בני חיל היו, אבל היא לא הצליחה לספק את הצרכים הבסיסיים שלה וקרסה אל תוך עצמה לאט-לאט. אזרחיה עזבו, נטשו אותה, ולבסוף קרסה גם כלכלית וגם צבאית ונבלעה על ידי אתונה. זה העתיד שאתה מאחל לאזרחי מדינת ישראל? סופר-ספרטה? תגיד, אתה רציני? גוגל, רק תעשה גוגל. בנו של היסטוריון. המשק הישראלי לא יכול לקיים את עצמו. כמו כל משק מתקדם בעולם, יש יחסי גומלין כלכליים, תרבותיים, מדעיים. הבאת אותנו, אדוני ראש הממשלה, כמצורעים בעיני העולם. אנחנו מוחרמים, אדוני. אי-אפשר לקיים במדינת ישראל משק אוטרקי, אנחנו מוחרמים, מוקצים בכל העולם. אירופה מוצפת בדגלי פלסטין ושלטים "מהנהר עד הירדן", האנטישמיות הגוברת, חוסר ההסברה – הפלסטינים מנצחים אותנו בכל מערך הסברתי. ואתה אשם. אדוני ראש הממשלה, אזרחי מדינת ישראל צריכים להגיד לך תודה רבה, במו ידיך הקמת את מדינת פלסטין. במו ידיך הקמת את המדינה הפלסטינית. הבאת 150 מדינות להצביע בעד הקמת מדינה פלסטינית. קיבלת, אדוני ראש הממשלה, סימן מובהק לכך שאנחנו מוקצים. נאומך באו"ם נערך מול אולם ריק, ואלה שהיו קמו ועזבו. מחיאות הכפיים היו רק של המשלחת הישראלית ושל ידידינו האמריקאים. הקסם פג, אדוני ראש הממשלה. הקסם פג, אדוני ראש הממשלה, לא מר ביטחון, לא מר כלכלה. פג הקסם, אדוני ראש הממשלה, הגיע הזמן לרדת מהבמה וללכת הביתה. וזה יקרה, אתה תלך הביתה. תודה לך, אדוני ראש הממשלה, כי במו ידיך הקמת את מדינת פלסטין. אתה ורק אתה הקמת את המדינה הפלסטינית. 600 מיליון – לא בטוח אם זה שקלים או דולרים – רכישות בעולם מהתעשיות הצבאיות המפוארות בוטלו. לא, אתה לא לוקח את מדינת ישראל על מזבח ההישרדות שלך. לאן אתה לוקח אותנו? הישרדות פוליטית. פג הקסם, פג הקסם. אמרו עליך כי אתה מר כלכלה – לא עוד, כי פג הקסם; אמרו עליך כי אתה שר קלקלה, עם שתי קו"פים, הטעות במקור; שר הכלכלה שלך אמר כי מדינת ישראל נמצאת – לא יודע, כי מדינת ישראל נמצאת במקום השני במדינות ה-OECD ביוקר המחיה. מדינת ישראל יקרה בממוצע במוצרי צריכה בסיסיים בין 30% ל-73%. מדינת הסטרטאפ ניישן, לא עוד השקעות חיצוניות שיורדות, אין כסף לפיתוח, ומדינת ישראל נסוגה לאחור. הסטרטאפ, שאחראי על 48% מהיצוא של מדינת ישראל, בירידה. היצוא ירד, המוחות הטובים ביותר בורחים מהמדינה, יחסי התרבות עם מדינות העולם נפגעים, קשרים מכל סוג שהוא – הכול הולך לאיבוד, ושר האוצר שלך מדושן עונג. גם אתה שותף לפגיעה הכלכלית, שר האוצר. כנראה שהתוצר לנפש ירד השנה ל-43,000 דולר לנפש, ירידה של כ-10,000 דולר. זה אומר שרמת החיים במדינת ישראל ירדה. והדובדבן בקצפת של שר האוצר, גאון: נדל"ן בעזה בוננזה. תקנו. אם זה בוננזה, תקנו. לא יאומן כי יסופר. אתה רציני? כמה שטויות אפשר להגיד? שכחתם שכאשר היינו בעזה אוטובוסים התפוצצו, חדירה של מחבלים ליישובים, רצח והרג. כל יום בממוצע כ-20 אירועי טרור. אדוני ראש הממשלה, סמוטריץ' ובן גביר אוחזים אותך בגרונך, וכשתשלם את המחיר תצטרך לעשות חשבון נפש. אדוני ראש הממשלה, אנחנו עומדים בפני יום הכיפורים, אני אומר לך, אתה צריך לבקש סליחה ומחילה מאזרחי מדינת ישראל, מתושבי מדינת ישראל, מתושביה היהודים של מדינת ישראל, מהורי החטופים, ממשפחות החטופים, ממשפחות הנופלים. תבקש סליחה, כי אתה אשם. השר הליצן אלוף הטיק-טוק בן גביר, השר שאיבד את השליטה על ביטחון מדינת ישראל, השר שחירב את המשטרה, עבריין מורשע בעבירה שיש עימה קלון, זה השר המופקד על ביטחוננו. לאחרונה החלה המשטרה לעצור פעילי מחאה אשר מגיעים לבתי אישים ומקריאים את שמות החטופים – בשעות המותרות, אגב, אדוני היושב-ראש, המותרות להקמת רעש. חבריי השוטרים, המעצר אינו חוקי. אסור לכם לעצור את אותם פעילים. המקסימום שאתם יכולים זה להרחיק אותם מבית האישיות בהוראה כתובה של מפקד המחוז, וגם על הוראה זו ניתן לערער. אני אומר לכם, יש לכם שר מורשע בעבירה שיש עימה קלון. הוא לא הבוס שלכם. הבוס שלכם הוא החוק. אדוני ראש הממשלה, אני פונה אליך פעם נוספת: לך, תניח פתק בכותל, בקש מחילה מעם ישראל, ממדינת ישראל, ממשפחות החטופים ומשפחות הנופלים. תודה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חברת הכנסת דבי ביטון, עשר דקות לרשותך, בבקשה.

דבי ביטון (יש עתיד):

אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, מדינת ישראל מתמודדת היום עם אחת התקופות הקשות בתולדותיה, ביטחונית, חברתית וכלכלית, והאמת חייבת להיאמר – זה לא קרה ביום אחד, זה לא אסון טבע, זה מחדל מתמשך. במקום להציג חזון, ראינו קואליציה שמחלקת ג'ובים, מתעסקת בח"כים ושרים מושחתים ומלחמות אגו. בזמן שחיילים וחיילות בחזית מסכנים את חייהם, כאן בקריית הלאום בירושלים מנהלים מלחמות פנימיות. בזמן שהמשפחות בעוטף עזה נאנקות, הממשלה משחקת בכאילו. אנחנו בעיצומה של מלחמה שלא בחרנו בה, אבל הדרך שבה היא מתנהלת הופכת אותה למלחמה שאין לה אופק. במקום אסטרטגיה ברורה – יש כותרות, במקום אחריות – יש ספינים. ובינתיים הציבור משלם את המחיר: קריסה כלכלית, חוסר אמון ושבר חברתי שלא זכור כמותו. שואלים אותי לפעמים: מה ההבדל בין נאום יפה באנגלית של ראש הממשלה לבין המציאות? ההבדל הוא שמילים לא עוצרות טילים, כותרות לא מביאות ביטחון, וטריקים תקשורתיים לא מצילים משפחות. כולנו שמענו את נאומך, אדוני ראש הממשלה, נאום שהיה אמור להיות רגע של עוצמה לאומית – עם כלביא – רגע של חיבור לאזרחי מדינת ישראל, לעם ולעולם. אבל מה קיבלנו? מצגת, מופע, גימיקים. במקום להביא תמונות של הזוועות, במקום להשמיע את העדויות של הניצולים, במקום לומר בשמם של החטופים – קיבלנו מלמול מנומנם באורך של 41 דקות שממנו יצאו 77 מדינות. עם ישראל אינו חלש. אנו עם של גבורה, עם של מסירות, עם שהקים מדינה מאפר, עם ששרד את כל מי שניסה להשמיד אותו. והעם הזה מצפה למנהיגות אמיתית. מגיעה לנו מנהיגות אמיתית, והיא עוד תגיע – מנהיגות שלא מחפשת כותרת אלא מביאה תוצאה, מנהיגות שלא נרדמת על הבמה, אלא מזדקפת ואומרת: נחזיר את כל החטופים כולם, חיים וחללים, נבנה ביטחון לדרום ולצפון, נשאף לשלום אמיתי, לביטחוננו ולשלום ילדינו. זה מה שהעולם המערבי – שמתמודד בכישלון רב עם האסלאם הקיצוני, שגם עבורם ישראל נלחמת בחיסול מפלצות החמאס – היה צריך לשמוע. זה מה שמשפחות הנופלים היו צריכים לשמוע. זה מה שכל אזרח ואזרחית בישראל היו צריכים לשמוע. זה לא קרה. במקום גבורה קיבלנו הצגה, במקום קול צלול קיבלנו מלמול מנומנם, במקום חיבור לעם קיבלנו ניתוק. ואני אומרת לך מכאן, אדוני ראש הממשלה, אנחנו לא נחריש, אנחנו לא נוותר, אנחנו נמשיך להילחם למען החטופים, נמשיך להילחם למען המשפחות, ונמשיך להילחם למען הביטחון והעתיד של כולנו. העם שלנו ראוי ליותר, ראוי למנהיגות של אמת. לא עוד מופעים, לא עוד ברקודים, לא עוד נאומים מנומנמים. כן לעוצמה, כן לאחריות, כן למחויבות אמיתית לעתיד. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לשתף אותך. 7 באוקטובר בערך עוד שבועיים, אבל, לצערי, את חג הסוכות אני אצטרך לחגוג בהרכב חסר, כי בתי, ילדיה ומשפחתה, לא רוצים להיות ב-7 באוקטובר כאן, לא רוצים לזכור את היום הנורא הזה, את היום שבנס – בנס הם חיים. לפני כמה דקות שוחחתי איתה ואמרתי לה: וואו, כמה יהיה קשה לשבת בסוכה, ושוב אתם לא נמצאים. והיא אמרה את המשפט הנכון: אימא, לאן נחזור? אימא, אנחנו רוצים לחזור לבית שלנו, לכפר עזה, שנוכל לחגוג, אבל איך אפשר לחזור אם אין אופק, אם לא יודעים לאן? אני רוצה לקרוא מכאן לראש הממשלה: אל תחזור בלי עסקה, אל תחזור בלי הפסקת מלחמה. אל תחזור, שב לך שם בניו יורק, בוושינגטון, איפה שאתה ממש אוהב. אל תגיע לכאן אם אתה לא תביא עסקת חטופים – שהחטופים שלנו יהיו כאן בסוכות. הגיע הזמן למשפחות, הגיע הזמן שהחללים שלנו יהיו בקבורה נאותה. ודי, די, העם הזה הרוס, גמור, ורק בשם הפוליטיקה, בשם הפוליטיקה אתה בוחר לקבל החלטות. תסתכל באיזו היסטריה, באיזו היסטריה אתה נמצא, 21 נקודות – אני למדתי עליהן מהתקשורת, אני לא יכולה לומר לך, אבל בהנחה שזה מה שצריך להיות, כן, זה נקודות חשובות ומהלכים חשובים. והכי חשוב זו אותה נקודה שרושמת 48 חטופים תוך יומיים, וכן להפסקת המלחמה. גם אני, אדוני ראש הממשלה, בחרתי בחודש האחרון להיות פחות בסביבה הטבעית שלי. אתה יודע למה? כי אי-אפשר לישון, כי אי-אפשר לישון, אי-אפשר להיות בבית, בביתי, בשדרות. אני יכולה לומר, באמת, בהגינות, שאני שמחה, שמחה שמפרקים שם בניינים שמסכנים אותנו. אבל מצד שני, אתה צריך להבין שהלב שלנו, התחושות שלנו, הנפש שלנו, עוד ב-7 באוקטובר. ואנחנו עושים את הכול כדי להילחם, כי אנחנו רוצים להישאר בעיר שלנו. שאף אחד לא ישלה את עצמו לרגע – אנחנו לא נפנה, אנחנו נישאר בקיבוצים ובמושבים, בעוטף עזה, בגאון ובגאווה. אבל אתה תעשה משהו למען העם. אתה לא יכול להיות עסוק רק בעצמך. מה זה המופע המביך הזה של הנאום שלך? לא יכולת להרים תמונות זוועה ולהגיד מה תעשו – כמו המורה תרצה בווי? מה זה השאלון האמריקאי, כאילו אנחנו באיזה בחינות לשכה? באמת, מה רצית להביע פה? אני ציפיתי שתעמוד ותגיד: אנחנו חזקים, ואנחנו רוצים להחזיר את החטופים, ונעשה את הכול שהמלחמה תיפסק, ונביא שלום לאזורנו. ובמקום זה, מה עשית? באמת, מה עשית? מילא כבר התבלבלת כמה פעמים. מחזיק את הפלקט הדבילי הזה עם איזה טוש – וי, וי. לך תלמד הוראה אם זה מה שמעניין אותך. אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, רוצים ביטחון, רוצים שלום, רוצים שתכה על חטא על מה שעשית. אנחנו בפתחו של יום הכיפורים. במעמד הזה אני רוצה לבקש סליחה, סליחה מכם, החטופים, שעוד לא הצלחנו להשיב את כולכם. סליחה, משפחות יקרות. סליחה, משפחות שכולות. סליחה, עם ישראל, שעוד לא הצלחנו להפיל את הממשלה הגרועה הזו, אבל אנחנו יכולים לתת לכם תקווה. אנחנו נפיל, אנחנו נתקן, ואני בטוחה שנמשיך להיות עם כלביא, אבל במשמעותו האמיתית. ולסיום, אדוני, אני רוצה שוב לשלוח מכאן חיבוק לחטופים. הבדיחה הזו עם הרמקולים – שאלוהים ישמור. הילדים שלנו בצבא – אני לא אפרט – אבל אני צריכה לישון בלילה. אני צריכה לישון בלילה ולא לפחד שעלול לקרות משהו לבת שלי או לחיילים שלה או מעבר. ואדוני ראש הממשלה, כל המופעים – ואנחנו יודעים שלמדת דרמה ומופע מול מצלמה – זה לא מתאים. מדינת ישראל רוצה שקט, מדינת ישראל רוצה שלום, מדינת ישראל רוצה את החטופים. אנחנו רוצים להמשיך להיות אחים ואחיות במדינה הזו. די לשנאה, די לקרע, די לשבר. זה הזמן, אדוני ראש הממשלה, לך לכותל, ואל תכניס פתק אחד, תכניס 48 פתקים, עכשיו, סליחות לכולם. ותבקש סליחה, כי אני לא בטוחה שההוא שם – שזרקת לחם ככה ביום שישי – יסלח לך. אבל בהנחה שכן, לך תבקש סליחה, קח אחריות, תניח את המפתחות ותגיד: עשיתי די נזק, אני מתנצל, אני הולך. תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

חברת הכנסת מירב כהן.

מירב כהן (יש עתיד):

כנסת נכבדה, אני רוצה לפתוח במשהו ששווה להתעכב עליו, שדווח השבוע במהדורות החדשות. הביאו ציטוט מפגישה, הקלטות מפגישה עם נתן אשל. נתן אשל היה ראש הסגל של ראש הממשלה. הוא כבר לא בתפקיד הזה, הוא רק מקורב. אתם יודעים למה? כי הוא נתפס כשהוא מצלם נשים מתחת לחצאיות שלהן. מה שאני מספרת הוא אמיתי. אלה האנשים שביבי הביא עלינו, זו הסביבה שסובבת אותו, אנשים שדוחפים את הסלולרי שלהם מתחת לשולחן כדי לצלם תחתונים של נשים. בכל מקרה, אותו נתן אשל צוטט כך, הוא אמר למשפחה של חיילת שנרצחה ב-7 באוקטובר כך: בקלפי הציבור שוכח, "שוכח על האסון שקרה לו. הוא שוכח הרבה דברים כי יש סיבות שמושרשות בתוך הדם שלו, כמו פגיעה בעדות המזרח". תראו איזה זלזול אצל ראש הממשלה וסביבתו בעדות המזרח, איזו התנשאות. הנחת העבודה שלהם, אשכרה, זה שאנשים – למרות שהלכו היקירים שלהם, למרות שהילד בעזה והם לא ישנים בלילות, למרות שיקר פה ברמות של טירוף, למרות שהחיים שלנו הפכו לגיהינום – ברגע שיזכירו להם שהם מזרחים הם ישכחו הכול. כאילו נוקשים שלוש פעמים על איזה בקבוק, מוציאים את השד העדתי, ואנשים שוכחים הכול. ראש הממשלה והסביבה שלו מתייחסים למזרחים כאילו זה ציבור פתי שאפשר להפנט אותו, כאילו אומרים להם: תיזהרו, תכף יבואו האשכנזים, והם שוכחים הכול. בושה שככה אתם מתנשאים על ציבור שלם במדינת ישראל. אני מתחייבת שאנחנו נעשה הכול כדי שאף אחד לא ישכח במדינת ישראל את הגיהינום שאתם מעבירים אותנו. לא, חס וחלילה, כדי לנקום במישהו, לא. כדי לשקם, כדי להציל את המדינה שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים ואתם הורסים אותה לנגד עינינו. אני מתחננת לציבור, אני מתחננת לאחיי ואחיותיי המזרחים, אל תיתנו לשנאת החינם הזו לפלג בינינו. אין בזה שום אמת. יש לנו ראש ממשלה וסביבה ומכונה שלמה סביבו שרק מחרחרים ריב על כלום. אנחנו אחים. אנחנו אוהבים אחד את השני. אחיי ואחיותיי המזרחים, מה שאתם מרגישים איננו גשם, זה משהו אחר. אני כמובן רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להתייחס לדבר הכי חשוב – שאנחנו כאומה פספסנו כבר הרבה מאוד הזדמנויות לעשות עסקה ולהחזיר את החטופים והחטופה מעזה. אני מתפללת, באמת מתפללת, יום-יום, שעה-שעה, שלא נפספס גם את העת הזו. ייתכן שלא יהיו לנו עוד הזדמנויות. ולא תהיה ברכה לעם שמפקיר את הילדים שלו בעזה. אנחנו צריכים לזכור את זה, ועם שלם מצפה. ולמען המטרה הקדושה הזו גם אנחנו כאופוזיציה ניתן כל רשת ביטחון אפשרית, כי זה מעל הכול, זו קדושת החיים. אז אני מקווה, אמן, שיהיו לנו קצת בשורות שאפשר להשתקם מהן. ממשלת 7 באוקטובר ובעיקר ראש הממשלה, הם בעצם ניסו, ועדיין מנסים, למתג את המלחמה הזו בתור מלחמת העצמאות השנייה, מלחמת בראשית. היו רגעים בשנתיים האחרונות שגם ניסו להשוות את המלחמה הזו למלחמת 67', ששת הימים. אבל בואו רגע נגיד את האמת, המלחמה הזו התחילה כמו מלחמת יום כיפור, עם מחדל היסטורי, עם טבח בקנה מידה באמת תנ"כי, עם אין-ספור חללים, והיא ממשיכה כבר זמן רב כמו מלחמת לבנון הראשונה. איפה רואים את זה? איפה הדמיון? רואים את זה בהונאה של הציבור, בהבדל בין מטרות המלחמה המוצהרות ובין מה שבשטח באמת שולחים את הצבא לעשות; בשקרים, שלפיהם הלחימה נועדה להחזיר את החטופים ולמוטט את חמאס, בעוד בדיעבד מתגלה שהתמונה היא לגמרי אחרת וחברי הקבינט בכלל רוצים ליישב מחדש את גוש קטיף. והפחד הגדול הוא שבסוף אנחנו נמצא את עצמנו מתבוססים בחול העזתי, שכל כך התאמצנו לצאת ממנו, כמו שהתבוססנו שנים רבות בבוץ הלבנוני, במשך ח"י שנים של מוות, של הותר לפרסום אחרי הותר לפרסום, של הון עתק שנשפך על שהות במדינת אויב ומעבר לגבולות הארץ, גם כסף, אבל בעיקר הרבה מאוד דם שנשפך. בניגוד לבגין, שבאמת כאב את מחיר המלחמה, המלחמה המתמשכת והמדממת הזו, ושכל חלל שנפל באמת שרט את נשמתו וצרב את ליבו, עד שבסוף הוא אמר – אינני יכול עוד, אינני יכול עוד למלא את התפקיד הזה. אני מעריכה שנתניהו לעולם לא יגיד איני יכול עוד. הוא לא יגיד את זה. מדובר בטיפוס אחר לגמרי. נתניהו לא יגיד את זה, כי, האמת, אין לו מצפון ואין לו מוסר. אנחנו רואים את זה. יש לו רק מטרה אחת לנגד עיניו – הישרדות אישית, הישרדות פוליטית, הישרדות משפטית. אגב, זה דבר מטורף, אבל יש כאלה שמעריכים את זה. יש כאלה שאומרים שהוא פוליטיקאי מושחז וכך צריך. אני מהקבוצה שחושבת שמנהיג צריך להיות קודם כול בן אדם עם ערכים ומוסר. בכל מקרה, הוא לא יבוא ויגיד איני יכול עוד, ולכן עם ישראל יהיה חייב להיות זה שמקיא אותו ואת ממשלת 7 באוקטובר החוצה, ממשלת ההשתמטות של גולדקנופ ודרעי, ממשלת השחיתות של מאי גולן ונתניהו, ממשלת הבוננזה הנד"לנית בעזה – אנשים תלושים, לא מחוברים למציאות – של סמוטריץ' ובן גביר. רוצים בוננזה נדל"נית איפה שמתחת לאדמה – היקירים שלנו. למי אכפת מהבוננזה הזו? תביאו את החיים, וגם את המתים – לקבורה. בבחירות לכנסת אנחנו נהיה חייבים לשלוח הביתה את כל אלה שכשלו, ושעד היום – זה מדהים – עדיין מסרבים לקחת אחריות, עדיין מסרבים להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי להציל את הנפשות הבאות, כדי שלא ימותו פה עוד אנשים, כדי שנתקן את הליקויים. זאת תהיה חייבת להיות הדחה מוחלטת מהנהגת המדינה. מי שהביאו את כולנו אל סף תהום, ולא רק הביאו אותנו לסף תהום, אלא גם לחצו על הגז כשאנחנו במדרון, לא יכולים להיות יותר עם הידיים על ההגה. יש לנו רק מדינה אחת, ואנחנו נציל אותה –. גם מהאויבים שמבקשים לחסל אותנו מבחוץ, אבל גם מההנהגה הפנימית הכושלת שהפכה אותנו לכל כך חלשים, ובגלל זה היה נוח לתקוף אותנו. יש הרבה לקחים להפיק. זו ממשלה שעם כניסתה לכהונה הביאה את מדינת ישראל לקרע פנימי אדיר, לחולשה אדירה, והכרישים שסביבנו מריחים דם היטב, הם ידעו בדיוק מתי לתקוף. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לדמם שוב, ולכן אנחנו קודם כול נצטרך להוקיע אותם החוצה, לבנות מחדש, לעשות ממשלה רחבה שבה חברים אנשים עם דעות שונות. נייצר מחנה משותף של אנשים מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, אבל מה שמשותף לכולם זה שהם אוהבים את המדינה, והם יבואו לקבל החלטות למען עם ישראל ולא למען עצמם, למען כלל הציבור ולא למען בייס פוליטי כזה או אחר. ממשלה עניינית, ממשלה עם תוכניות עבודה. אנחנו נעבוד הכי קשה שאפשר כי הבחירות הקרובות הן בחירות גורליות, שיכריעו לאן המדינה הזו הולכת, אם היא תמשיך להיות דמוקרטיה משגשגת או שהיא תהיה מדינת הלכה, ללא דמוקרטיה, שכל אחד מאיתנו יתקשה מאוד לגדל בה את ילדיו. אנחנו אוהבים את מדינת ישראל, ונעשה הכול כדי להציל אותה. תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חבר הכנסת ינון אזולאי – אינו נוכח. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי.

טטיאנה מזרסקי (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום 724 ימים לטבח 7 באוקטובר, ועדיין 48 חטופים, ביניהם אישה אחת, ענבר היימן, מוחזקים בשבי החמאס בעזה. כבר מ-8 באוקטובר אמרנו ביש עתיד בצורה ברורה: אם יידרש רוב כדי לאשר עסקה להשבת החטופים, אנחנו ניתן רשת ביטחון. זה נכון גם היום. ראש הממשלה לשעבר, יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד, אמר זאת כאן, אמר זאת מול הציבור בישראל ומול מנהיגים בעולם. אבל במקום לקדם עסקה כוללת, במקום להילחם על הדבר היהודי ביותר, על חיי אדם, ראש הממשלה בוחר להיכנע פעם אחר פעם לשותפים הקואליציוניים הקיצוניים שיש לו; שותפים שאמונתם הקיצונית והדרך חסרת האחריות שבה הם מתבטאים פוגעות אנושות בכל סיכוי לעסקה, פוגעות בשלום החטופים ובביטחון של מדינת ישראל. בזמן שיש צד אחד שיעשה הכול כדי להחזיר את האזרחים שלנו הביתה, ראש הממשלה וסביבתו וממשלת ישראל עושים את ההפך המוחלט. מחוץ למטה האו"ם בניו יורק נאמה אילנה גריצ'ווסקי, בוגרת תכנית נעל"ה – נוער עולה לפני הורים – ששוחררה משבי חמאס בנובמבר 2023. היא פנתה לראש הממשלה, ואני רוצה לצטט אותה: "נתניהו, פגשתי אותך בניר עוז, הבטחת לי שתחזיר את מתן, הבטחת לי שתחזיר את דוד קוניו, את איתן הורן ואת כל החטופים והחטופה. הבטת לי בעיניים, אמרת בקולך שתחזיר את כולם. שיקרת לנו. טרפדת את העסקה של ויטקוף. יכולנו כבר לקבל את כולם בבית. במקום זה, עוד חיילים גיבורים נופלים, חטופים עלולים להירצח ואת החללים נאבד לנצח". נתניהו לא מסתכל בעיניים של המשפחות, לא נותן להן תקווה אלא מתרחק מהן. וראינו את זה שוב גם היום בניו יורק. שורדת השבי, אותה אילנה גריצ'ווסקי, בת זוגו של מתן צנגאוקר, חגי אנגרסט, אביו של החייל החטוף מתן, ודביר קופרשטיין, אחיו של בר, עמדו מחוץ לקבר של הרבי מלובביץ' וביקשו להיפגש עם רעיית ראש הממשלה, ביקשו לדבר, ביקשו רגע קטן של נוכחות אנושית. ומה קרה? המשפחות סולקו. הן נדחו. ובפנים עושים יחסי ציבור על חשבון החטופים, מפרסמים פוסטים. איזו ציניות זו. איך אפשר להתפלל לחזרתם של החטופים, ובאותה נשימה לתת למשפחות את היחס המשפיל הזה? לשמוע אותן צועקות מהשער? איך אפשר לעשות את זה? תפילה אמיתית לא נמדדת בתמונה לפייסבוק או בפוסט יפה. תפילה אמיתית מתחילה בלהסתכל למשפחות בעיניים, צריך לשבת איתן, להקשיב להן, להיות בשבילן ולא בשביל יח"צ. לשמוע את הכאב שלהן. בלי זה כל מילה היא סתם מילה. איפה הרגישות? איפה הלב? רק אתמול שמענו כי חמאס הודיע שנותק הקשר עם עמרי מירן ועם מתן אנגרסט, וזאת על רקע העמקת הפעולה הצבאית בעיר עזה. וזה ידוע שמשולבת כאן לחימה פסיכולוגית שמטרתה להשפיע עלינו, אבל ברור לכולם וגם לממשלת ישראל המתכחשת: יש סיכון ממשי לחייהם של החטופים, גם מהפעילות הזאת של כוחותינו ברצועת עזה וגם מידי המחבלים האכזרים ששומרים ומחזיקים בחטופים שלנו. ואני לא אומרת זאת רק על דעתי. אמש פורסם בכלי התקשורת כי הרמטכ"ל העביר מסמך ידני לראש הממשלה ובו אזהרות קשות, ולפיו – אני אצטט: "לוחמי צה"ל חוזרים לאותם המקומות ופועלים צבאית ללא תכלית מדינית". הרמטכ"ל מוסיף ואומר כי לכל פעולה צבאית נדרשת השלמה מדינית, וכרגע אין לה השלמה כזאת, והפעילות המבצעית מסכנת את החטופים. זו אזהרה שמשמעותה ברורה וחד-משמעית. אני רוצה לפנות אליכם, אנשי הקואליציה, מכאן, וגם לראש הממשלה. כבר ראינו מה קרה כשראש הממשלה התעלם מאזהרות של בכירי מערכת הביטחון וגם מאזהרתו של ראש הממשלה לשעבר, יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד. שבועיים לפני 7 באוקטובר לפיד קיבל עדכון ביטחוני מודיעיני מהמזכיר הצבאי של אותו ראש הממשלה נתניהו, והבין שאסון הולך לקרות. לפיד ניסה לפנות בכל דרך להזהיר את ראש הממשלה, וברגע שהבין שאין מי שיקשיב, הוא פנה לציבור בערב יום הכיפורים ואמר, ואני מצטטת: "בערב יום הכיפורים אני נאלץ להזהיר את אזרחי ישראל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לעימות אלים רב-זירתי". בהצהרה לפיד הרחיב על הפעולות שהחמאס עושה על יד הגדר בעזה ועל כל מה שעתיד להוביל למלחמה מסוג שעוד לא פגשנו. ומה קרה מאז? קרה 7 באוקטובר. ונתניהו? לא הקשיב, בדיוק כמו שלא מקשיב היום, מתעלם מאזהרות. ובינתיים הזמן נמשך, ההחלטות החשובות נדחות. לממשלת ישראל היום אין רוב, היא לא מתפקדת והיא רק רוצה למשוך זמן כמה שאפשר עד הבחירות. תמיכת המדינות הדמוקרטיות בנו ומצבנו בעולם בתקופת ממשלת השינוי, שהיו בשיא כל הזמנים – היום התמיכה הזאת הולכת ומידרדרת לבור עמוק. והחטופים עדיין שם. מדינת ישראל חייבת לעמוד מאחורי אזרחיה. אסור לה להפקיר לא אזרח ולא חייל, וממשלת ישראל צריכה להחזיר את כולם. זה הדבר החשוב והדחוף ביותר. כל דקה שעוברת בלי החלטה מדינית ישראלית אמיצה היא דקה שנגזלת מהחיים של החטופים ברצועת עזה ומזעזעת את האמון של האזרחים בבית הזה. כאימא שרואה את הכאב של המשפחות המדהימות האלו, של אימהות ואבות שעומדים מחוץ לשערים, שלא ישנים בלילה וזועקים לדרג המדיני: תעשו משהו, תחזירו לנו את כולם, אני חייבת לומר שאני פשוט מתביישת בממשלה שלנו. כך לא פועלת ממשלה ישראלית יהודית. אילו אנחנו היינו בשלטון, הדברים היו נראים אחרת. עליכם להחזיר את כולם, ואנחנו לא נעבור על כך לסדר-היום. לא נרפה עד שכולם יחזרו, כי אין דבר חשוב מזה. 724 ימים הם חיים שלמים שנעצרו, משפחות שחיות בגיהינום מתמשך, מדינה שלמה שמאבדת את האמון. החובה שלנו היא אחת: להחזיר את כולם הביתה. עכשיו.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כנסת נכבדה, שוב, ממשלת המחדל והכישלון מביאה הצעה נוספת לתקציב נוסף. כישלון אחרי כישלון, המחירים ממשיכים להאמיר, הגירעון ממשיך לעלות, והיום שמעתי אחד מהפרשנים הכלכלנים הבכירים בערוץ הכנסת אומר ששר האוצר הגרוע ביותר בהיסטוריה מבחינתו הוא בצלאל סמוטריץ' – והוא ענה אוטומטית, מייד כשנשאל, הוא לא היה צריך לחשוב. וזה ברור, הנתונים ברורים. האיש שמוציא שם רע לפשיזם, מדבר על רצועת עזה כעל בוננזה של נדל"ן. ככה חושבים פשיסטים על בני אדם, שרוצים לסלק ככה, לגרש, להשתלט על האדמות. והוא התחיל לחלק רווחים ואחוזים בינו לבין האמריקאים. מוח חולני. יש תחרות מי הכי חולני ופשיסט בממשלה הזאת. עדיין קשה לקבוע, תחרות קשה. אבל אין ספק שהוא, לדעתי, הכי משפיע על בנימין נתניהו. האיומים שלו מצליחים לסחוט את בנימין נתניהו, שהוא ראש ממשלה סחיט. ואז בסוף אומרים: אין הסברה, נכשלה ההסברה. איזה הסברה ואיזה בטיח? ישראל לא נכשלת בגלל שאין הסברה. שום דבר לא יכול להסביר את מה שעושים, את הפשעים הנוראיים, את ההצהרות של השרים, את התופעות הזוועתיות הנוראיות, את התמונות שרואים בכל מסך בעולם מרצועת עזה, של גופות מבותרות של ילדים או אוהלים שרופים – חוץ מאשר בערוצים.

טלי גוטליב (הליכוד):

לא, לא, את השקרים שלך לא תביא לפה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

חוץ מאשר בערוצים. הערוצים משקרים את הציבור ובוגדים במשימתם כעיתונות שצריכה להעביר את האמת.

טלי גוטליב (הליכוד):

תומך טרור, שקרן. אתמול אמרת שאתה רוצה להקים פה פלסטין. שקרן. שקרן. זה מה שאתה, שקרן.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ולכן חשוב לדעת, שהמדינה הזאת נהייתה מדינה מצורעת בגלל ממשלה פושעת, בגלל חברי כנסת מטומטמים.

טלי גוטליב (הליכוד):

שקרן, שקרן.

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה לא יכול להגיד כזה דבר. אחמד, אתה לא יכול להגיד "מטומטמים" על חברי כנסת. אתה לא יכול להגיד ככה, סעיף 41(ד), תבדוק את זה, אסור לך לדבר ככה על חברי כנסת.

טלי גוטליב (הליכוד):

נכון.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מותר להגיד מה שאני חושב.

היו"ר ניסים ואטורי:

אסור לך. לא, לא מה שאתה חושב. חבר כנסת יתנהג בכבוד לחברי כנסת אחרים, יקרא להם בשמם ובתפקיד. אתה לא יכול להגיד "מטומטמים" לחברי כנסת.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אגב, יש כמה דרגות, מטומטם היא לא הדרגה הגבוהה ביותר.

טלי גוטליב (הליכוד):

זה לא מצחיק אותנו, תרד מהפודיום.

היו"ר ניסים ואטורי:

אחמד, תחזור בך מהדברים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

היושב-ראש, לא הגבת לקללות שהיו פה.

היו"ר ניסים ואטורי:

איזה קללות?

טלי גוטליב (הליכוד):

אף קללה אין פה. תומך טרור. תומך טרור.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

הוא לא שומע בצד שמאל.

היו"ר ניסים ואטורי:

היא קיללה?

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני, אני אף פעם לא מקללת.

היו"ר ניסים ואטורי:

טלי, אל תפריעי לי, טוב? אני מבקש ממך, תחזור בך מהדברים, אחמד.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

איזה דברים?

היו"ר ניסים ואטורי:

תחזור בך מהדברים, מה אתה אומר "מטומטמים"?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

יש חברי כנסת שסובלים מרמה של טמטום וחוסר שכל.

היו"ר ניסים ואטורי:

אני מבקש ממך, סיים את דבריך ורד למטה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

למה?

היו"ר ניסים ואטורי:

כי אתה לא אומר "מטומטמים" לחברי כנסת, זה לא מקובל.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

רמה נמוכה של IQ, זה בסדר? יש כאלה שסובלים מרמה נמוכה של IQ.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא, לא. אתה תתנצל על מה שאמרת על חברי הכנסת.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

על מה להתנצל?

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה לא אומר לחברי כנסת "מטומטמים". אתה מבין, גם לך אני לא קורא, אני מאוד מתנגד לתזה שלך, ואני אף פעם לא קראתי לך "מטומטם".

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

יכול להיות שאתה לא חושב שאני מטומטם.

היו"ר ניסים ואטורי:

אני לא יודע.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה תומך טרור.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

היא כל הזמן אומרת לי "תומך טרור", ואתה שותק.

היו"ר ניסים ואטורי:

"תומך טרור" אפשר להגיד. אסור להגיד קללה - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

מותר להגיד "תומך טרור".

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אסור להגיד.

טלי גוטליב (הליכוד):

לא נכון.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אסור להגיד, הינה יושב-ראש כנסת.

היו"ר ניסים ואטורי:

יושב-ראש לשעבר. פאסה, זהו, יש שלטון חדש בישראל, אחמד, welcome - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מה קשור שלטון חדש?

טלי גוטליב (הליכוד):

אסור להגיד "מחבל", מותר להגיד "תומך טרור", זו פסיקה של ועדת האתיקה.

מיקי לוי (יש עתיד):

לא נכון, אסור להגיד.

היו"ר ניסים ואטורי:

אל תפריעי לי רגע. סעיף 41(ד) אומר: "חבר כנסת ידבר במליאת הכנסת בצורה הולמת, בלשון מקובלת ובאופן השומר על כבוד הכנסת, ולא יעשה במליאה מעשה שיש בו פגיעה בכבוד הכנסת, בכבוד אחד מחבריה או בסדר דיוניה". אתה פגעת בחברים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אז במקום "מטומטם" אני אומר "סובלים מרמה לא נאותה של IQ", אוקיי? זה מותר.

היו"ר ניסים ואטורי:

אחמד, אני מבקש שתרד, אתה תרד עכשיו. אתה תרד, אל תתחכם איתי.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אתה טועה.

היו"ר ניסים ואטורי:

אני לא טועה. אתה תרד או שתתנצל.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אבל אמרתי, במקום "מטומטם" אני אומר - - -

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה מסמן על טלי גוטליב ואתה אומר לה כל מיני דברים כאלה, אתה רומז את הדבר הזה עליה, יכול להיות. אני מבקש שתסיים את דבריך.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

לא, אני לא חושב שהיא מטומטמת, דווקא היא. היא, יש לה תכונות אחרות.

טלי גוטליב (הליכוד):

אל תגיד את השם שלי בפה שלך.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מי שאומר שצריך – הינה, אני אומר לך - - -

היו"ר ניסים ואטורי:

אחמד, תודה רבה. אבקש לרדת, תירגע, ייתנו לך את חמש הדקות שלך בסוף. אבקש לרדת, תודה רבה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

לא, לא. מי שאומר, שהוא לא רוצה לראות ערבים בארץ, אני לא אומר עליו "מטומטם", אני אומר שהוא פשיסט, זה הכול, לא מטומטם.

טלי גוטליב (הליכוד):

אמרו לך לרדת, אמרו לך לרדת.

היו"ר ניסים ואטורי:

אני מבקש להוריד אותו מהדוכן.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

לא, אני ארד לבד. אני ארד לבד.

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה לא תגיד לי "פשיסט". תרד למטה, בבקשה. תרד עכשיו למטה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אתה לא פשיסט, אתה גזען.

היו"ר ניסים ואטורי:

הינה, בבקשה: אתה גזען ואתה פשיסט – אתה לא תקרא לי ככה.

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני היו"ר, הוא העלה ריאיון שלו שבו הוא מדבר על הצלע השלישית, על ערביי ישראל והקמת מדינה פלסטינית. יש לו בני משפחה שהידים.

היו"ר ניסים ואטורי:

חברת הכנסת טלי גוטליב, קריאה ראשונה. חברת הכנסת טלי גוטליב, די, את מפריעה לי. את רואה - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני גאה בבני המשפחה שלי - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה גאה בשהידים - - -

היו"ר ניסים ואטורי:

טלי, אני מסתדר.

טלי גוטליב (הליכוד):

צא מפה. צא מפה - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מותר להגיד "פשיסט", אז מה.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא ליושב-ראש הישיבה, ועוד שנייה אחת אתה גם תמצא את עצמך בחוץ.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

איך ידעת שאני מדבר עליך?

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה אמרת, אני יודע בדיוק מה אמרת.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כי אמרת שאתה לא רוצה ערבים במדינה, צריך - - -

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה לא שומע, אתה כנראה לא שומע ולא יודע עברית מספיק.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני יודע יותר טוב ממך, זה בטוח. עברית אני יודע יותר טוב ממך.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא דיברתי על ערביי ישראל, תאמין לי, הרבה תומכים בי, גם בצפון. נכנסתי לכנסת בזכותם, תודה רבה. תהיה רגוע.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה כנראה מתבייש במה שאמרת. תחזור בך.

היו"ר ניסים ואטורי:

אני לא מתבייש. לך תשמע את השידור. אתם לא מבינים עברית, כנראה. יש לכם בעיות בהבנה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לא, אנחנו מבינים יותר טוב ממך.

טלי גוטליב (הליכוד):

היו"ר ניסים ואטורי:

אני מכיר הרבה ערבים שמבינים עברית, כנראה שלכם יש בעיה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לך יש בעיה.

היו"ר ניסים ואטורי:

נגמר הדיון. ווליד טאהא, תירגע, טוב? לך יש בעיה, תירגע, בסדר?

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לך יש בעיה, אתה משתולל על כולם, רק על מי שמפריע לך, אתה לא משתולל.

היו"ר ניסים ואטורי:

ווליד טאהא, קריאה ראשונה. איך אחמד טיבי אמר פעם? אתה זוכר איזה חבר כנסת - -

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לא, לא זוכר.

היו"ר ניסים ואטורי:

- - שעמד פה על הדוכן: אני הריבון, אני יושב פה, אני מחליט. אתה בקריאה ראשונה, ווליד טאהא.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מגיע למדינת ישראל שאתה תהיה הריבון שלה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מגיע לישראל ריבון כמוך. מגיע לישראל ריבון כמוך.

היו"ר ניסים ואטורי:

קריאה שנייה, ווליד טאהא.

טלי גוטליב (הליכוד):

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

למה, מה אמרתי?

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה לא תדבר אליי ככה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה מפנה אליי דברים, אני עונה לך.

היו"ר ניסים ואטורי:

חבר הכנסת סמיר בן סעיד, חמש דקות לרשותך, בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אגב, לדעתי, כל מה שאתה עושה, אתה לא חוזר לכנסת, אתה לא מרצה אותם.

היו"ר ניסים ואטורי:

אם אחמד טיבי אומר שאני לא אחזור לכנסת, אני עכשיו רגוע, כי יכול להיות שיש לי סיכוי טוב לחזור לכנסת, אתה יודע?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אין לך סיכוי.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה יודע שזה הכלל שדרכו אתה חוזר, להתנקם בחברי כנסת ערבים?

היו"ר ניסים ואטורי:

לא. אמרתי שאם אחמד טיבי אומר שאני לא איכנס לכנסת, כנראה שאני איכנס. טוב, נגמר הדיון בינינו, זו זכות הדיבור של חבר שלך.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היא עשר דקות מפריעה לך, לא נתת לה הערה אחת.

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה בקריאה שנייה. היא קיבלה קריאה ראשונה, אתה בקריאה שנייה. תיזהר, עוד מילה אחת ואתה יוצא החוצה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני עולה לנאום.

טלי גוטליב (הליכוד):

בכיין ומלשן.

היו"ר ניסים ואטורי:

אל תפריע, בבקשה. אל תפריע לי.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה מאיים?

היו"ר ניסים ואטורי:

בטח.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מאיים?

היו"ר ניסים ואטורי:

אם אתה מפריע לי לקיום הישיבה, תצא החוצה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - - ישיבה, לא - - -

היו"ר ניסים ואטורי:

ווליד טאהא, קריאה שלישית, להוציא אותו החוצה.

טלי גוטליב (הליכוד):

להתראות.

היו"ר ניסים ואטורי:

תגיד לי, יום כזה, אתם עושים פיליבסטר, אתם רוצים לקבל קריאה שלישית ולצאת? בבקשה, צא.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה לא מתבייש.

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה לא מתבייש.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הינה, אני יוצא. אני בכלל לא צריך לשבת ולשמוע אותו. תתחלף. כשאני אבוא לדבר, תתחלף.

טלי גוטליב (הליכוד):

- - - פשוט לא בכנסת ישראל, אפשר בכנסת אחרת, בעזה, כל - - -

היו"ר ניסים ואטורי:

חברת הכנסת טלי גוטליב, בשביל האיזון, אני מבקש, אל תפריעי לי.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה לא תנהל את הישיבה כשאני מדבר - - -

היו"ר ניסים ואטורי:

צא החוצה, תודה. חבר הכנסת סמיר בן סעיד, חמש דקות לרשותך, בבקשה.

סמיר בן סעיד (חד"ש-תע"ל):

תודה לך. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום מציינים את היום ה-724 למלחמה בעזה. בעוד שמונה ימים, אדוני היושב-ראש, נשלים שנתיים. האם לא מספיק בהריגת ילדים ועקירת תושבים? אבל אני אומר לכם, מה שקורה נגד הפלסטינים בעזה, קורה גם בחברה הערבית, אך בשתי צורות. הראשונה, הפשיעה הגואה, שהגיעה לרמות חסרות תקדים – 188 קורבנות, עלייה של 7% מהשנה הקודמת. רצח רודף רצח. זה לא קורה במדינות העולם המתפתח. זה גם לא קורה בירדן, לא קורה ברשות הפלסטינית, זה לא קורה כלל. מי ייתן ואלוהים ייתן להם ביטחון תמיד. וכאן, אנחנו אחת המדינות המפותחות, זה קורה? איך? כאילו לא מספיק שיש לנו השנה 100 הרוגים בתאונות הדרכים. לגבי הצורה השנייה, אדוני היושב-ראש, היא הריסת בתים – לא שמעתי על מדינה בעולם שהורסת את בתי תושביה על ראשם. הפתרון הוא הכרה בכפרים, כי איש שנולד בכפר וחי בו הוא גם ימות בו. די להריסה, די להרג. אני אומר לשפויים: היוצרות התהפכו על התוקפן, הצילו את מה שנותר. הדרך הינה להקשיב לאחר, לדבר יחד, ושתהיה כוונה פנימית למצוא פתרונות. וכמה מילים בערבית לפני הסוף, על תופעת הפשיעה, ברשותך, אדוני היושב-ראש. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: לאנשינו המכובדים במגזר הערבי מכל הדתות והעדות, לא ייתכן שנרצח אחד את השני מדי יום. לאן הגענו? האל יתברך שמו אומר: "הישמרו להם מפני יום בו תוחזרו אל אלוהים". הנביא מוחמד אומר: הריסת אל-כעבה אבן על אבן תהיה קלה קל יותר עבור האל משפיכת דמיו של מוסלמי. ברוך יהיה זכרם של בני היישוב שלי שקייב א-סלאם, מועין קעדאן, עומר אבו ג'אמע ושלושת האחים. לפני כמה ימים,) לפני כמה ימים היה מקרה רצח חריג אצלנו בכפר, (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: מוסעב, סולימאן וסקר אל-קאדי. אני פונה למגזר הערבי שלנו: לאן אנחנו הולכים? אנחנו בתור אבות ואימהות, עלינו למלא את תפקידנו לפי דתנו הטהורה וכל הדתות , ואתם, אתם אשר עוצמים את עיניכם מכך שאנו רוצחים אחד את השני, אני אומר לכם, הגלגל יסתובב על כל תוקפן. הניסיון ההיסטורי של ילידי ארץ מראה כי הם כמעט מאבדים הכול אבל חוזרים תמיד לדרך. כדי שנוכל לעצור את הרציחות וההריסות, עלינו להתעלות כמפלגות עד לדרגת דרישות הרחוב הערבי שלנו ולהתאחד. נתאחד מתוך תוכנית ומחשבה לפני הכול. השקתי יוזמה לסובלנות ביישוב שלי שקייב א-סלאם, והמטרה שלה היא שותפות הדוקה עם כל בני היישוב שלי, ובראשם ראש המועצה קאיד אבו מעמר. אני וקבוצת עמיתים וצעירים מהנגב נציג את העניין ברמת הנגב אופן כללי.). תודה רבה לך.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חבר הכנסת ווליד טאהא – יבוא לאחר מכן. חבר הכנסת עודד פורר.

קריאה:

לא, לא, זה הסדר שלנו.

היו"ר ניסים ואטורי:

הסדר שלכם. הוא בחוץ, הוא בחוץ. תני לי מישהו אחר. מי את רוצה במקום?

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני פה. אני פה, היושב-ראש.

היו"ר ניסים ואטורי:

הוא לא. אתה לא, אתה בחוץ. מישהו אחר, בבקשה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני מבקש פה ייעוץ משפטי, צריך לבדוק את זה.

היו"ר ניסים ואטורי:

אין שום בעיה משפטית. הוא בחוץ.

קריאה:

אבל יש לנו סדר דוברים.

היו"ר ניסים ואטורי:

סדר דוברים, הוא בחוץ בגלל התנהגות. מה לעשות?

קריאה:

מתי הוא ידבר?

היו"ר ניסים ואטורי:

אין בעיה, הוא בחוץ.

טלי גוטליב (הליכוד):

רק להצבעה אפשר.

קריאה:

יש סדר דוברים.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

אתם רוצים שנמשוך את כל הדוברים? נמשוך את כל הדוברים.

קריאה:

אפשר. יש סדר דוברים.

היו"ר ניסים ואטורי:

השר עמיחי אליהו, תעלה לדוכן, בבקשה. מושכים את הדוברים, כנראה.

קריאה:

לא, אף אחד לא אמר את זה.

טלי גוטליב (הליכוד):

משכתם את כל הדוברים.

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה אמרת. אוקיי, אז תחליטו מה אתם עושים, בבקשה.

קריאה:

שנייה. עודד, תיגש ליועץ המשפטי. לכו ליועץ המשפטי. מיקי, לכו ליועץ המשפטי.

קריאה:

היו"ר ניסים ואטורי:

אתה? אתה יותר גרוע ממנו.

מיקי לוי (יש עתיד):

אבל אמרת שהוא חמש דקות בסיום. אדוני היושב בראש, אדוני היושב בראש.

היו"ר ניסים ואטורי:

אתם מושכים את הדוברים או לא מושכים את הדוברים?

מיקי לוי (יש עתיד):

לא, אתה לא עומד בסיכום שלך. אמרת לו חמש דקות בסיום. תמלא את זה, קודם כול.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

היועץ המשפטי אומר שבגלל סעיף 98 אתה צריך - - -

מיקי לוי (יש עתיד):

אבל בסדר, נגיד שהוא הלך. אבל אתה סיכמת איתו חמש דקות בסיום. אתה סיכמת, אתה - - -

אופיר כץ (הליכוד):

הבעיה שזה הורס את כל הסדר, יש להם נאומים עד 17:00 בסדרי הדיון.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

זה לא קשור, יש פה גם חוות דעת משפטית, הוא צריך להכניס אותו.

מיקי לוי (יש עתיד):

הוא חייב להכניס אותו.

היו"ר ניסים ואטורי:

- - - אומרים להחזיר, אוטומטית.

אופיר כץ (הליכוד):

לא, לא. בסדר, זה גם בהבנות בינינו לבין האופוזיציה. אם אתה יכול, מבחוץ, תכניס אותו, תן לו לדבר.

היו"ר ניסים ואטורי:

עודד, אי-אפשר להחזיר אותו מייד כשהוא יצא החוצה, בוא תדבר אתה, ואחרי זה הוא.

מיקי לוי (יש עתיד):

לא, אבל יש לך – אתה אמרת לאחמד חמש דקות בסיום. תמלא.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא, שום דבר, לא אמרתי את זה. איפה הוא?

מיקי לוי (יש עתיד):

אתה לא יכול לא לעמוד בהתחייבות שלך, אתה אמרת לו.

היו"ר ניסים ואטורי:

אני לא אמרתי. אמרתי שבסוף, אולי.

מיקי לוי (יש עתיד):

אפשר לקבל את הפרוטוקול?

היו"ר ניסים ואטורי:

מיקי, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, זה לא מעניין, אני מחליט.

אופיר כץ (הליכוד):

רגע, שנייה. זו גם בקשה שלנו כקואליציה, תכניס אותו.

מיקי לוי (יש עתיד):

תחליט מה שאתה רוצה אבל תעמוד בדברים שלך, תעמוד בדברים שלך.

היו"ר ניסים ואטורי:

ווליד, איפה הוא? תעלה לדוכן ותיזהר לעשות שטויות עוד פעם. אתה תצא החוצה ולא יעניין אותי אף אחד, שכל הכנסת תתהפך עכשיו.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה - - - אתה מאיים.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

מה זה הדיבור הזה?

היו"ר ניסים ואטורי:

ככה בא לי לדבר.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

ככה אתה מדבר, אז תלמד לדבר. מה זה? אתה בשוק?

היו"ר ניסים ואטורי:

עשר דקות.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני מוכרח לומר שההתנהלות שלך היא התנהלות לא נאותה, יושב-ראש ישיבה לא מתנהל מול חברי הכנסת כמו דיקטטור שמכניס להם דברים לפה ומתנהל איתם מתוך עמדות פוליטיות ברורות. אתה צריך להסתכל אל כל חברי הכנסת כאל שווים ולא לשפוט אותי לפי הערה, הערת ביניים, כאשר אתה כל הזמן שומע הערות ביניים ומחריש כאילו לא שמעת אותן. עיניהם של כל אזרחי המדינה, והייתי אומר עיניהם של כל אומות העולם, נישאות אל המפגש שיתקיים הערב בין נשיא ארצות הברית לבין ראש ממשלת ישראל; ראש ממשלה, ראש ממשלת ישראל, שמושל עם ממשלת מיעוט, מושל עם ממשלת מיעוט חסרת לגיטימציה – ממשלה של הליכוד בשותפות עם שתי מפלגות פשיסטיות, קיצוניות, הציונות הדתית ועוצמה פשיסטית של בן גביר - -

אושר שקלים (הליכוד):

אתם לא פשיסטים?

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - ליצן הטיקטוק והשר לביזיון לאומי.

אושר שקלים (הליכוד):

אתה רוצה לתלות את הקהילה הלהט"בית. אתם לא פשיסטים?

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ראש ממשלה שעלה לנאום מול אולם ריק.

אושר שקלים (הליכוד):

אתה רוצה לתלות את הלהט"בים - - - אתה הרבה יותר פשיסט.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ראש ממשלה שעלה לנאום מול אולם ריק.

אושר שקלים (הליכוד):

אתה פי מאה יותר פשיסט.

היו"ר ניסים ואטורי:

חבר הכנסת אושר שקלים, מה?

אושר שקלים (הליכוד):

לא, הוא רוצה לתלות את הקהילה הלהט"בית.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הקוסם התקשורתי – הקוסם התקשורתי - -

היו"ר ניסים ואטורי:

חבר הכנסת אושר שקלים, אל תפריע.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - התגלה כקוסם סרק, הוא לא קוסם ולא בטיח.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

הוא אמר: אולם ריק, אולם ריק.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הוא התגלה כאדם חלש, פחדן, מותש, שמעל ראשו מרחף תמיד האיום על שלמות ושרידות הקואליציה שלו מצד שני חבריו הפשיסטים לממשלה, סמוטריץ' את בן גביר. עיניהם של כל אזרחי המדינה ושל כל אומות העולם נישאות למפגש מתוך ציפייה אחת ויחידה: כולם רוצים בהפסקת המלחמה, כולם רוצים בהשלמת עסקה באופן מיידי. מלחמה שאין בה שום תכלית צבאית, שום תכלית צבאית; חוץ מהתכלית להשאיר אותך בקואליציה למלחמה אין שום תכלית צבאית.

אושר שקלים (הליכוד):

לחסל את הרוצחים - - -

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מלחמה שקורבנותיה הן פגיות ופעוטות וילדים ונשים - -

טלי גוטליב (הליכוד):

אתם אנסתם.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - וקשישים וחולי סרטן שאין להם מאיפה לקבל טיפול רפואי.

אושר שקלים (הליכוד):

תוריד אותו. תוריד אותו.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

וחולי דיאליזה שאין להם איפה לקבל טיפול רפואי.

קריאות:

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

נשים בהיריון שאין להן איפה לעשות מעקב היריון רפואי. מלחמה שסימן ההיכר שלה, סימן ההיכר הבולט ביותר שלה, הוא פיצוץ מגדלים ובתי מגורים - -

טלי גוטליב (הליכוד):

מפקדות טרור, מפקדות טרור.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - ולהתגאות בכך, לפרסם בשמחה שמפוצצים בתי מגורים, שמורידים מגדלים.

שר המורשת עמיחי אליהו:

אל תתעסקו איתנו. אל תתעסקו איתנו.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כל הכבוד לצבא החזק ביותר, שמוריד מגדלי מגורים.

אושר שקלים (הליכוד):

כל מי שמחבל בישראל – שייחרב.

שר המורשת עמיחי אליהו:

שייחרב ביתו, הבנת?

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מלחמה שצריכה להסתיים מייד, מייד עכשיו, כי היא מלחמה סתמית שנועדה לשלמות הקואליציה, קואליציית המיעוט של הליכוד עם בן גביר וסמוטריץ'. מדובר במלחמה סתמית, כאמור, ללא שום תכלית צבאית, מלחמת ההישרדות של ממשלת המיעוט של נתניהו, סמוטריץ' את בן גביר. אבל כדי לקבל החלטות אמיצות צריכים מנהיגים אמיצים, והיום אין במדינת ישראל מנהיגים אמיצים. יש מנהיגים שפשיסטים מחזיקים אותם בצוואר. האיום של הפשיסטים האלה מרחף על ראשו של ראש ממשלת ישראל בכל מפגש. כל ההזדמנויות להפסקת המלחמה טורפדו על ידי הפשיסטים האלה, ולא היה מנהיג שידע לקבל החלטה. כל מדינות העולם, כולל הנלהבות ביותר בתמיכה שלהן בישראל, מאסו בממשלת המיעוט של בן גביר, סמוטריץ' את נתניהו, מאסו במעשים שלה, מאסו בשיגעונות שלה, מאסו בהמשך המלחמה הסתמית שלה, מאסו לראות את הקורבנות התמימים של המלחמה שלהם. והדבר לא מסתיים במה שקורה ברצועה. מדיניות הטירוף של הפשיסטים הקיצוניים ממשיכה להתקיים גם בשטחים הפלסטיניים הכבושים. קבוצות, מליציות של מחבלים יהודים, מתנכלים באופן יום-יומי לאוכלוסייה המקומית הפלסטינית בשטחים הפלסטיניים הכבושים, פוגעים בהם, עוקרים להם את עצי הזית שלהם, מונעים מהם להגיע לשטחים החקלאיים שלהם, חוסמים אותם בכבישים, משתלטים על האדמות שלהם. בקיצור, גם הכיבוש בשטחים הפלסטיניים איננו שולט. מי ששולט שם, קבוצות מליציות של מחבלים, מתנחלים, השייכים לבן גביר וסמוטריץ' - -

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה לא תגיד "מחבלים" על מתנחלים. הוא לא יגיד "מחבלים" על מתנחלים. של נעליך, חוצפן. אתה לא תגיד.

אושר שקלים (הליכוד):

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - בחסות הצבא, בניגוד לכל דין בין-לאומי – ומבצעים שם פשעים בשם מדינת ישראל, בשם הכיבוש הישראלי מבצעים את הפשעים שלהם. אתה לא יודע לתת להם הערות? אני בקושי מדבר. אם אני לא מגביה קול אני לא מצליח לדבר.

אושר שקלים (הליכוד):

של נעליך.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תגן על הזכות שלי לדבר.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה לא תגיד "מחבלים" על מתנחלים. לא תגיד.

אושר שקלים (הליכוד):

את הסוליה שלהם אתה לא שווה. מה זה? גועל נפש - - -

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בשטחים הפלסטיניים הכבושים עתידה, בעזרת השם, לקום המדינה הפלסטינית.

אושר שקלים (הליכוד):

זה ישראל.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

המדינה הפלסטינית, שהיא גם זכות יסוד של העם הפלסטיני אבל גם אינטרס עליון של מדינת ישראל כדי להציל אותה מהפשיזם - -

שר המורשת עמיחי אליהו:

אין עם פלסטיני, חבר.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - כדי להציל אותה מהאפרטהייד שמתהווה בשטחים הפלסטינים הכבושים - -

טלי גוטליב (הליכוד):

על גופתך. על גופתך. על גופתך.

שר המורשת עמיחי אליהו:

תלמד את ההיסטוריה, אין דבר כזה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - כדי להציל אותה מהמטורפים שמושכים אותה לתהום, מושכים אותה למשטר אפרטהייד, שראינו מה עלה בגורלו בדרום אפריקה. הוא נשלח לפח הזבל של ההיסטוריה, וזה גם מה שיקרה לכם.

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני, הוא לא יעמוד כאן, הוא לא יכול להגיד.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כל הקיצוניים במדינה הזאת יישלחו לפח הזבל של ההיסטוריה.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה לא תגיד שאנחנו בזבל. הוא לא יגיד שאנחנו בזבל. רד, רד.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

והשפויים עוד יתקבלו ומדינה פלסטינית עוד תקום, גם אם תאיימי, גם אם תגיעי אליי, גם אם תנסו למנוע ממני לדבר. אני אמשיך לדבר.

טלי גוטליב (הליכוד):

לך למדינה אחרת. לך למדינה אחרת. לך למדינה אחרת.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תראה איזה ביזיון עושה לך, תראה איזה ביזיון עושה לך, תראה איזה ביזיון עושה לך, ואתה מבסוט מזה. אתה לא אומר על זה מילה. לא צריך להכביר במילים - -

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה לא תדבר על מדינת ישראל ככה. אתה נמצא במדינת ישראל.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - על אוזלת היד במלחמה לביטחון האזרחי של האזרחים, על ההשתלחות של כנופיות הפשע שמקבלות גיבוי מהשר לביזיון לאומי.

טלי גוטליב (הליכוד):

הוא לא יגיד את זה. אתה לא תגיד את זה. מטורף, תרד. רד - - -

היו"ר ניסים ואטורי:

רוצים לשמוע אותו, ואת צועקת, טלי.

טלי גוטליב (הליכוד):

עבר הזמן.

היו"ר ניסים ואטורי:

את בקריאה ראשונה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

יש הרבה מאוד סיבות לראות אתכם מסיימים. המחזה הזה מספיק כדי שתתביישו לכם.

טלי גוטליב (הליכוד):

היו"ר ניסים ואטורי:

טלי, קריאה שנייה.

טלי גוטליב (הליכוד):

למה?

אושר שקלים (הליכוד):

היו"ר ניסים ואטורי:

אושר שקלים, די.

טלי גוטליב (הליכוד):

למה קריאה שנייה?

היו"ר ניסים ואטורי:

די, אני אוציא אתכם החוצה.

טלי גוטליב (הליכוד):

למה מגיע לי קריאה שנייה?

נאור שירי (יש עתיד):

לא מגיע לך, את צודקת.

היו"ר ניסים ואטורי:

חבר הכנסת מאיר כהן.

נאור שירי (יש עתיד):

לא, לא. תוותר לה. אנחנו מתעקשים. אתה לא שמת לב, היא לא הפריעה בכלל.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה פשוט יושב בשקט, נאור, אתה לא שמת לב, הוא אמר שמדינת ישראל תלך לפח של ההיסטוריה.

נאור שירי (יש עתיד):

את אמרת שהשב"כ הם בוגדים, זה הרבה יותר גרוע - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

איך אתה יכול לשבת בשקט, איך?

היו"ר ניסים ואטורי:

את מפריעה למאיר כהן?

נאור שירי (יש עתיד):

לחיל האוויר – בוגדים, לצבא קראת בוגדים.

היו"ר ניסים ואטורי:

נאור שירי.

נאור שירי (יש עתיד):

מה?

טלי גוטליב (הליכוד):

לא, זה לא מה שאמרתי, תיזהר.

נאור שירי (יש עתיד):

זה בדיוק מה שאמרת - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

שהייתה בגידה, כן.

נאור שירי (יש עתיד):

למי אמרת?

טלי גוטליב (הליכוד):

בפירוש אמרתי.

נאור שירי (יש עתיד):

תודה רבה, אז אמרת. את צריכה לעוף מפה ולא לחזור.

טלי גוטליב (הליכוד):

לא אמרתי את זה על הטייסים ולא אמרתי על הצבא.

היו"ר ניסים ואטורי:

טלי, די.

טלי גוטליב (הליכוד):

למה הם מדברים עליי ככה?

היו"ר ניסים ואטורי:

אבל אני שומע אותך צועקת.

נאור שירי (יש עתיד):

אני יחיד, מי זה "הם"?

טלי גוטליב (הליכוד):

לא, לא, לא, נאור. לא יפה לך שקרים, ממש לא. ממש לא.

נאור שירי (יש עתיד):

אני משקר?

טלי גוטליב (הליכוד):

תיזהר, לפחות באמת. אתה לא רוצה להיכנס לרשימת נעמה לזימי שלי. חבל.

מאיר כהן (יש עתיד):

אני רוצה להתחיל, נאור.

היו"ר ניסים ואטורי:

12 דקות לרשותך.

מאיר כהן (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, לפני שאני אגיד את דבריי בנושא ההסברה הנהדרת של מדינת ישראל, בנושא המדיניות ההסברתית יוצאת הדופן שלנו, כל מערכי ההסברה של המדינה, אני רק רוצה מכאן להגיד לראש ממשלת ישראל, ביבי נתניהו: אנחנו מתפללים שתחזור עם בשורה שמחזירה את החטופים, שמפסיקה את המלחמה הזאת, שמתארת בבירור מה יהיה המחר ברצועת עזה, ושבאמת ניכנס לתהליך של ריפוי. לא תהיה בשורה טובה יותר לפני יום הכיפורים, יום הסליחות הגדול, מאשר הפסקת המלחמה והחזרת החטופים. ושבעזרת השם – ולא משנה מה הדעות שלכם, ולא משנה מאיזו מפלגה – שבעזרת השם נוכל לראות את בנינו, בנותינו, חיילינו, חטופינו, חוזרים. אז ראש הממשלה, מכאן אני אומר לך, אל תשעה לקולם של המשיחיים שאומרים לך שאין לך מנדט. יש לך גם יש לך מנדט. אני מדבר בשמו של מנהיג המפלגה שלי, יאיר. אמרנו לך, ואנחנו חוזרים ואומרים: רשת ביטחון של 24 אצבעות תהיה אצלך, בתרמיל שלך. רק תחזיר את החטופים, בעזרת השם, ותפסיק את המלחמה. נוכל לחמאס ונמגר אותו, בעזרת השם. לא יישאר ממנו זכר. אבל בראש ובראשונה שיחזרו לכאן חטופינו. חבריי, בשבוע הבא ימלאו שנתיים לטבח הנורא, הגדול ביותר שידענו מאז השואה. מאז 7 באוקטובר מדינת ישראל מתמודדת לא רק עם מערכה צבאית וביטחונית אלא גם עם מערכה הסברתית קשה מאוד. הזירה ההסברתית היא זירה שאין לזלזל בה. הפקרתה חמורה וגורמת לנזק גדול, שמוחק עבודה גדולה מאוד של הרבה מאוד שנים. תזכרו, כל אלה שמקילים ראש, לכל אלה שאומרים: אנחנו לא נתחשב בגויים – ושמעתי חבר כנסת מכובד, שאני אוהב אותו, שאומר לי, מזכיר לי: עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. אז אמרתי לו: אנחנו אומרים את זה מדי פעם, אבל אנחנו, במערך ההסברה, כן, כן צריכים להתחשב, ואסור להפקיר את זה – ושלי, את נמצאת שם, ואת יודעת. את נפגשת עם אנשים מחוץ לארץ ואת מרגישה את החיסרון הגדול. אין לנו את הפריבילגיה הזאת, טלי, ואת יודעת את זה – אין לנו את הפריבילגיה הזאת להתכנס בתוך עצמנו ולהגיד: אנחנו לא מתחשבים באף אחד. ושרים, כשראש הממשלה נמצא שם, אומרים לו: אין לך שום מנדט. אז אני חוזר – יש לך גם יש לך מנדט. שב עם טראמפ, קבל את התוכנית, תחזיר את השבויים, תפסיק את המלחמה. בעוד שהחמאס מפיץ שקרים וסרטונים ערוכים, ואנחנו נדרשים להיאבק על האמת שלנו, על המוסריות שלנו, על עצם הלגיטימציה, עכשיו רץ ברשת סרטון שלעולם לא חשבתי כמורה להיסטוריה שנראה את זה בעולם. טיול שנתי בארגנטינה, ילדים והורים באוטובוס שרים למצהלות ומחיאות כפיים שיר שאומר: אנחנו נהרוג את היהודים. ואף אחד לא מדבר מהמבוגרים שמלווים אותם. יתרה מכך, המבוגרים מוחאים כפיים. ראו לאן הגענו. ובמקום מערך הסברה ממשלתי מסודר ומאורגן, מקצועי ואפקטיבי, אנחנו רואים פיזור של סמכויות, קמפיינים שנעלמים. כל פעם אני שומע על איזה קמפיין לשעה. ואפס השקעה, אדוני היושב-ראש. תבדקו אותי. טלי, אפס השקעה. אפס השקעה בבנייה של מערך הסברה מסודר. אנחנו צריכים לספר את הסיפור שלנו ולהתעקש עליו ולנהוג בכלים של מדינה שמסבירה, שיש לה מערך חוץ. ולצערי הגדול, מי שנכנס לתוך הוואקום הזה זה אזרחים, זה עמותות, זה חברי כנסת שנוסעים מדי פעם לחו"ל, זה יושב-ראש המפלגה שלי, יאיר, שנוסע ברחבי אירופה. ושם הוא לא איש אופוזיציה. אתם צריכים לראות את הראיונות שלו. הוא מגן בחירוף נפש על מדינת ישראל וכן, גם על כל המורכבות של המדינה. מישהו אמר לי: אתם יוצאים החוצה, מבאישים את ריחנו. לא – אנחנו יוצאים החוצה, ומהרגע שאנחנו בחוץ, אנחנו הפטריוטים הגדולים ביותר. אנחנו מתווכחים בפנים, אנחנו מלקים בפנים – בחוץ יש לנו מדינה אחת. ואילו האנשים מההסברה הישראלית במשרד החוץ ושר החוץ היו מבינים את חשיבות העניין, אז היו לוקחים אנשי אופוזיציה ועמותות ושולחים אותם לחוץ לארץ – לכו תסבירו. בחוץ לארץ אנחנו לא מתווכחים עם המדינה שלנו. במקום לעשות את זה, שום דבר לא קורה. אגב, עולה סדרה, נדמה לי בעוד ארבעה ימים, טלי, שקוראים לה "אור ראשון". סדרת דרמה ישראלית, אומרים שהיא סדרה טובה שתחשוף את הסיפור של 7 באוקטובר בפני מיליוני אנשים ברחבי העולם. היא תציג את האנושיות, את השבר, את האומץ ומה שהממשלה עושה ולא עושה. יוצר הסדרה, ליאור חפץ, העביר מסר ואמר שהוא מאוד מקווה שהסדרה הזאת תהיה חלק מתהליך הריפוי של מדינת ישראל. אבל לא בגלל זה אני מזכיר אותה כאן. בגלל שראו, במקום שהממשלה תטפל בהסברה אנחנו נתלים ביוצרי אומנות שיוצרים סדרה שמציגה את האמת, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה. לא סדרת טלוויזיה צריכה להיות בקו הראשון של ההסברה שלנו; אנחנו זקוקים למערך הסברה ממשלתי, מאוחד, מקצועי, מתוקצב היטב שמדבר בשפה של העולם. אדוני שר החוץ, אירלנד, אנחנו יודעים, לא אוהבת אותנו. אבל זאת סיבה לנתק איתה יחסים דיפלומטיים? תשאיר את השגריר שם ותן לו מערך הסברה. ותגיד לשגריר: אתה הולך לכל מקום. ותן כסף ותארגן הפגנות תמיכה ותארגן דגלים, שילכו שם ושיסבירו להם שאנחנו לא נכנסים לפינה. ובמקום זה, אנחנו כמו הילד שעושה ברוגז. אין זמן לעשות ברוגז במציאות כזאת. אנחנו ברוך השם מדינה של סטרט-אפ, מדינה שיש לה כוחות נהדרים. תגייסו את כל הכוחות האלה בלי סיפור של: אתה בקואליציה או אתה באופוזיציה, אתה שלי או אתה נגדי. להקים מערך הסברה מתוקצב, מסודר, שילך ויפסיק את החרפה הזאת שבה אנחנו נמצאים. אין ראש מערך הסברה לאומי, ואף אחד לא חושב שצריך למנות. עכשיו צריך למנות אותו. להקים חדר מצב דיגיטלי שיושבים בו נציגי משרד החוץ, טלי, נציגי המל"ל, לשכת ראש הממשלה, שרים שיכולים לתרום. והוא יעבוד 24/7, לא רק חדר המצב של שר החוץ. להקים מייד מנגנון תיאום בין כל משרדי הממשלה שמדבר בקול אחד והוא נחוש ומגיע לכל פינה בעולם. לגבש נוהלי תגובה. כל מי שהיה בתפקיד ניהולי זוטר יודע שצריך לעשות את זה. שאלתי את אנשי משרד החוץ: יש לכם איזה נוהל לתגובה? הם לא הבינו על מה אני מדבר. לא הבינו על מה אני מדבר. דיברתי עם סגנית שר החוץ, שאני חייב להגיד שהיא מטיילת ועושה עבודה טובה, אבל עם כלים שאתה משתגע. אתה אומר: מדינה שנמצאת בכאוס כזה, זה מה שהיא עושה? במקום לזרוק תקציבים בוועדת הכספים ולשלוח לשם את נאור ואת ולדי שיילחמו - - -

פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

מאיר כהן (יש עתיד):

תשלחו את ולדי ונאור שיעזרו לגבש תקציבים להסברה. כי קטר, המדינה הזאת שחלק מאנשי ראש הממשלה עבדו שם, משקיעה מיליארדי דולרים. מי שיפשפש ויגרד את הקליפה הראשונה יראה את טביעות האצבע שלהם בכל אוניברסיטה באירופה ובארצות הברית. הם גדולי האויבים שלנו, טלי, כי לאט-לאט הם חודרים לתוך האוניברסיטאות. אתה מסתכל מה קורה באיטליה – לא להאמין. לא הגענו? פרסונה נון גראטה בכל מקום.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. נא לסיים.

מאיר כהן (יש עתיד):

עוד דקה וסיימתי.

היו"ר משה סולומון:

אוקיי, אני אתן לך עוד דקה.

נאור שירי (יש עתיד):

תקזז ממני.

מאיר כהן (יש עתיד):

אני אגיד, זה צריך לעניין את כולנו. צריך להבין שליד הטנק יש פעילות הסברה, להבין שהתמונות שאנחנו רואים אלה לא התמונות שרואים ברחבי העולם. והדבר החשוב ביותר – שקיפות, להכניס לכאן עיתונאים מכל העולם ולספר את הסיפור שלנו, ואת זה, לצערי, אנחנו לא עושים. אני חוזר על פתיחת הדברים: אדוני ראש הממשלה, תחזור, תאמץ את תוכנית טראמפ, תפסיק את המלחמה, תביא את החטופים, בעזרת השם. גמר חתימה טובה.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. גמר חתימה טובה. חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, בבקשה. לרשותך עשר דקות.

פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אנחנו בעיצומם של ימי החגים. יום כיפור בפתח וזה עתה ציינו את חג ראש השנה, וכולנו תפילה שהשנה החדשה שתבוא תבוא עלינו לטובה. זה שנתיים שישראל נמצאת במלחמה, וגם כשהשגרה מתעתעת ונדמה שעצימות המלחמה, מלחמת הקיום, ירדה, המציאות מלמדת אותנו שכוחות הביטחון שלנו עובדים סביב השעון, לילות כימים, דקה אחר דקה, כדי לשמור על ביטחון ישראל, על ביטחון כולנו. עשרות אלפי חיילים מחרפים נפשם ונלחמים בעזה, תוך הקרבה אישית ומשפחתית, כשרבות מהמשפחות חגגו ללא יקיריהם, הרבה מאוד ילדים חיכו לאבא או לאימא שיחזרו מהמילואים. אבל הם נשארו חג בעזה או בגבולות השונים, כשבמקביל כוחות רבים ממשיכים לפעול ביהודה ושומרון ובשטחים כדי לסכל את מזימתם הקדחתנית של בני עוולה טרוריסטים שלא נחים ומחפשים להוציא פיגועים ולרצוח ישראלים, שלצערנו בחלק מהמקרים – ולא מעט מקרים, יש לומר – הם גם מצליחים, ומחיר הדמים הוא מאוד מאוד קשה. רק בחודש האחרון נרצחו בדם קר לא מעט אנשים או נפצעו קשות – בפיגוע במעבר אלנבי, במלון צובה, בירושלים, באילת עם הכטב"מ, ואתמול בשומרון – נפילתו של סמל ראשון עינבר אברהם קב. רק בשבוע שחלף מאז ערב החג, חברת הכנסת מטי הרכבי, לצערנו נפלו שני בנים – רב סמל שחר בוזגלו, זכרו לברכה, וצ'אלצ'או שמעון דמלאש, שאתמול הייתי בניחום אבלים אצל משפחתו, ילד מקסים שלצערנו המשיך להילחם גם כשחברו הטוב ביותר מילדות נהרג, והייתה לו את האפשרות לקבל פטור, והוא בחר לא לעשות את זה והמשיך להילחם עד רגעיו האחרונים. בתוך המציאות הזאת, שהרבה פעמים נדמה לנו שיש פער בינה לבין בית הזה – אני בוחרת להזכיר את זה, כי אנחנו נמצאים במלחמה יום-יומית – בזמן שאנחנו כאן ויש לנו את הפריבילגיה לשאת נאומים מעל הדוכן, להיות בוועדות השונות ולעסוק בנושאים שהם ברומו של עולם, בלי לזלזל. אבל תזכרו שעבודת הקודש ופעילות הקודש שעושים כוחות הביטחון והחיילים שלנו הן הן הנושא שברומו של עולם. עלינו להזכיר בכל דקה ובכל שנייה, אדוני השר, שבזמן שאנחנו פה במזגנים, הם אוכלים חצץ ועפר בשביל לשמור על אזרחי מדינת ישראל ולהחזיר לכאן את הביטחון. שנתיים קשות שבהן 48 בנים ובת נמצאים בשבי החמאס; שנתיים קשות שיש לנו מעל 900 חיילים שנהרגו; שנתיים קשות, שבימים האחרונים, מאז נאומו של ראש הממשלה, יותר ויותר – לא רק ישראלים, מיליונים מרחבי העולם אבל גם ישראלים שנכנסים וצופים בסרטוני הזוועות. את זה אסור לנו לשכוח. לצד זאת, אסור לנו לשכוח גם שיש הזדמנות עכשיו שיושבת על שולחנו של ראש הממשלה להשיב את החטופים והחטופה הביתה, ולדאוג לקבל את הנקודות שמעלה הנשיא טראמפ, שהוכיח כבר שהוא ידיד של ישראל ויודע לעמוד איתן לצד מדינת ישראל. אבל לצערי, בזמן שהוא עושה את זה, אנשים מתוך הממשלה, מתוך הקואליציה, אומרים לראש ממשלה בישראל – הגענו לימים של ליקוי מאורות – אומרים לו: אין לך מנדט, אין לך מנדט עד שאין הכרעה מוחלטת. אז עברנו מניצחון מוחלט להכרעה מוחלטת. אני שואלת את השר בן גביר: את מי אתה מכריע? אתה מכריע את משפחות החטופים. את מי אתה מכריע? את החיילים שלנו, שרבים מהם הולכים כדי לחלץ את האחים והאחיות שלהם. הרי הערך שלנו, הערך שלנו אינו נובע רק מידי הזרוע או בשדה הקרב. זה חשוב. יש לנו חיילים גיבורים, ואנחנו צריכים להיות ראויים לזכרם ולהקרבתם. אבל לצד זה, כוחו של עם ישראל נבחן פנימה, ביכולת שלנו להיות שם עם אחריות לאחים ולאחיות, עם ערבות וסולידריות, כי כל ישראל ערבים זה לזה. זו לא סיסמה – כל ישראל ערבים זה לזה. אז אתה, השר בן גביר, בחרת להפקיר. אתה בוחר להפקיר, בשם מה? בשם המנדטים? אני באמת לא מצליחה להבין את זה. בשם מה? הרי אתה מוחק במחי יד את ההישגים של הצבא, של החיילים שלנו, כולל בן הזוג שלי, שנמצא – אתה מכיר אותו, אדוני היושב-ראש – מעל 400 יום כמפעיל D9, ומילואימניקים שנמצאים כולם יחד איתו, מעל גיל הגיוס. הם לא חייבים להגיע למילואים, והם נמצאים שם. והם אומרים אילו הכרעות יש ואילו הישגים. אז מי מוריד להם את הרוח? מי שמוריד להם את הרוח זה מי שאומר להם: אנחנו רחוקים מהישגים. רחוקים. כנראה כולנו מבינים. להכניע את חמאס עד אחרון החמאסניקים – צריך גם לומר את המציאות כמו שהיא: אנחנו נמשיך לרדוף אותם עד אחרון החמאסניקים, אבל כנראה אי-אפשר להכריע את האנשים בני העוולה האלה עד האחרון שבהם. אבל מה כן אפשר לעשות? אני חושבת שצריך להחזיר את החיילים הביתה, לשמור על רצועת ביטחון, ואינטרסים ביטחוניים, ועליונות ביטחונית של מדינת ישראל; ופעולה של צבא ההגנה לישראל, תוך ערבויות בין-לאומיות, אם כי עם ישראל צריך להסתמך קודם כול על עצמו. את זה אנחנו מבינים, ומי שלא מבין נמצא בבעיה. לצד זאת, אסור לנו לנתק את עצמנו מאומות העולם. והצורך ביכולת דיפלומטית ומדינית מול אומות העולם, כי הבידוד המדיני לא תורם לנו כהוא זה – הצורך לתת גיבוי ולומר לראש הממשלה: לך על מה שמונח על השולחן. טראמפ אמר שביום אחד יביאו את כל החטופים, חיים ומתים, מי לשיקום ומי לקבורה. נקבל ביטחונות, כמו שאמרתי, בין-לאומיים, תהיה לנו רצועת ביטחון מסיבית, אינטנסיבית, כי בלי ביטחון אין שום דבר. גם את זה אנחנו מבינים. יש שם פירוט של כל הנקודות. אני בטוחה גם במשא ומתן שמנהל ראש הממשלה, כולל הפגישות אתמול והפגישות שיהיו היום. הוא צריך לעמוד על כל האינטרסים שלנו. אבל זו שערורייה לעמוד לפני שרים שאמורים לגלות אחריות בסיסית, ומבזים את ראש הממשלה ואומרים לו: אין לך מנדט – בזמן שהוא נמצא ערב פגישה עם נשיא ארצות הברית. אז אנחנו מבינים, כפי שאמר בני גנץ, ואני חושבת שכך היה נכון – גם אתם, חברינו באופוזיציה – לתת את מלוא הגיבוי להשבת האחים והאחיות שלנו. יתרה מכך, יום אחרי הבחירות כולנו נצטרך לשקם את מדינת ישראל ולרפא אותה מכל הטראומות, הכאבים. כמה אנשים שילמו מחירים – קודם מניתי את האנשים שנרצחו ונפלו בקרבות. בשביל שזה יקרה כדאי מאוד – ואתה יודע מה? אני אקח את המילים שנאמרו בפרשת השבוע, בפרשת וילך. אומרים "חזק ואמץ", כדאי מאוד שנתחזק ונהיה מספיק אמיצים בשביל שתוקם כאן ממשלה, ממשלת הסכמות, שתעבוד בשביל האזרחים ולא בשביל עצמה, ולא פוליטיקאים שכל הזמן מלבים ריב ומדון בשביל לקושש עוד מנדט; ולא עוד פוליטיקאים שכל הזמן מה שמעניין אותם זה הסלפי או הסרטון או הפופוליסטיות או הכותרת, אלא כאלה שבאים כדי לטפל באלמנות, ביתומים, בשיקום כל המפונים, בשיקום כל המשפחות שחוו את הטבח והשואה. בזה אנחנו צריכים לעסוק. יש פה רוב שמסכים כמעט על הכול. יש פה רוב שמסכים על רוב הדברים, אבל אנשים נושאים את העיניים שלהם, אזרחי מדינת ישראל, ולא מקבלים מהבית הזה מזור. אז לפני יום כיפור אני אומרת שאנחנו צריכים לבקש מהם סליחה - -

היו"ר משה סולומון:

תודה.

פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

- - אבל לא רק לבקש מהם סליחה. אנחנו צריכים להתפלל שנהיה ראויים לעם הזה ושנעשה את הדבר הנכון בשנה הקרובה. תודה.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה, שנה טובה. חבר הכנסת נאור שירי, בבקשה. חבר הכנסת נאור שירי?

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אני, אני, אני.

היו"ר משה סולומון:

כבר החליפו לי פה. הינה, הוא פה. אתה אחריו. ולדימיר, אתה אחריו. שינוי תוך כדי תנועה.

נאור שירי (יש עתיד):

כן, היו שלושה שינויים תוך כדי תנועה.

היו"ר משה סולומון:

בבקשה, לרשותך שבע דקות.

נאור שירי (יש עתיד):

גם את הרמקול העברתם לימין? שימו במרכז.

היו"ר משה סולומון:

ימין זה הכי טוב שיש. ימין השם עושה חיל. תדע לך שימין השם עושה חיל.

נאור שירי (יש עתיד):

עזוב, עזוב. איך סמוטריץ' אומר? Don't get me started.

שלי טל מירון (יש עתיד):

הוא לא אומר את זה באנגלית, אל תגזים.

נאור שירי (יש עתיד):

Read my lipstick.

היו"ר משה סולומון:

האמת שלפני שאתה מתחיל, אני אעצור את הזמן.

נאור שירי (יש עתיד):

בבקשה, אדוני.

היו"ר משה סולומון:

קיבלתי הודעה לפני כמה דקות על חבר שלי, חבר לנשק, שהיה מ"מ אצלי ונפצע קשה בסוריה. אז אנחנו מאחלים רפואה שלמה ללירז צבי הלוי בן שרה יהודית. בעזרת השם שנשמע בשורות טובות, רפואה שלמה.

נאור שירי (יש עתיד):

אנחנו כמובן מצטרפים לאיחולים ורק בריאות. תראו, יש נטייה תמיד לדבר הרבה מאוד על השלילי. שמעתי במקרה כשגם אתה דיברת, ואמרת שגם כחבר ועדת הכספים יש לך ביקורת – אומנם אתה אומר אותה בנועם, בצנעה, בכל זאת, אתה חבר מפלגתו של שר האוצר וזה מובן, זה בסדר. בפעם הקודמת שעליתי דיברתי על זה שצריך להבין איך הכספים בוועדת הכספים עוברים כל כך מהר. תמיד משתמשים בביטוי "30 אלפי שקלים" ואף אחד לא מבין שזה 30 מיליארד שקל. לא משנה.

היו"ר משה סולומון:

מיליון, מיליון.

נאור שירי (יש עתיד):

לא, לא. מאות אלפים זה מיליארד ואלפים זה מיליון.

היו"ר משה סולומון:

אלפי שקלים – זה מקפיץ את זה.

נאור שירי (יש עתיד):

לא משנה, מה שנקרא, האפסים רצים.

מיקי לוי (יש עתיד):

אלפים זה מיליון.

נאור שירי (יש עתיד):

אפסים רצים.

היו"ר משה סולומון:

נאור – את האפסים הוא עוד לא ספר.

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

תרתי משמע.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

תרתי משמע.

מיקי לוי (יש עתיד):

אלפי זה מיליונים ומאות זה מיליארדים.

נאור שירי (יש עתיד):

בקיצור, בסוף כולנו משלמים על אפס כזה או אחר.

מיקי לוי (יש עתיד):

זה נכון.

נאור שירי (יש עתיד):

אני רוצה לסכום, בשביל לסבר את האוזן, לדבר על משהו חיובי. אתה אומר, עכשיו מגדילים את הגירעון ב-30 מיליארד, לא משנה, בפריסה, מעט מאוד בקיצוץ של תקציב 2026 – שכמובן דיברנו על זה שאף אחד לא באמת התחיל לעבוד עליו כי עדיין אין ראש אגף תקציבים וגם כשיהיה ראש אגף תקציבים זה לא באמת משרת אותם פוליטית – אבל אני שם את כל זה בצד. אני רוצה לסכום, באמת, רשמתי לי עכשיו מהשרוול יותר מ-25 מיליארד שקלים. שימו לב: האם תסכימו איתי, עם כל האהבה והכבוד למירון – ולא, אני לא מדבר על משה מירון הבזוי מ"השמאלנים בוגדים" – הילולת מירון התקיימה ועלתה לנו 115 מיליון שקלים, אירוע שבקושי היו בו 30 אנשים. האם אפשר בשנה קשה למדינת ישראל – בשנה הקודמת; המורשת, ישר קפצת. מה, היו יותר – לא, בשנה הקודמת.

היו"ר משה סולומון:

הוא אמון על כך, הוא מכיר.

נאור שירי (יש עתיד):

לא, לא, בסדר.

היו"ר משה סולומון:

אני רק אומר שהוא מקצוען בתחום שלו.

נאור שירי (יש עתיד):

אבל זה לא התחום שלו, אני חייב רק לומר.

היו"ר משה סולומון:

נכון, אבל אני רק אומר, במורשת. זה לא מסורת.

נאור שירי (יש עתיד):

בסדר, בסדר. אל דאגה - - -

שר המורשת עמיחי אליהו:

הוא דובר אמת.

היו"ר משה סולומון:

דובר אמת, כן.

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

זה שר אחר, יש שם כמה.

נאור שירי (יש עתיד):

אל דאגה, אנחנו נגיע גם למשרד המורשת, אני יודע שכולם על קצות אצבעותיהם. 115 מיליון שקלים שהלכו לאירוע של 30 אנשים. אני רק רוצה להזכיר לכם שמכיוון שאנחנו במלחמה, היה נכון שבאמת יצמצמו את זה. זה 115 מיליון. האם אתם מכירים את האובר המחתרתי שיש במדינה, את הדרייברים? מכירים? זו רשת. איך הם אוהבים? רשת חינוך פרטית – נעשה לנו גם רשת מוניות פרטיות. אתה מכיר את זה?

שלי טל מירון (יש עתיד):

בלי רגולציה.

נאור שירי (יש עתיד):

יש להם בוואטסאפ הכשר, בקומה הכשרה, מוניות פרטיות שאתה מזמין ואתה משלם נטו. לא משלמים מיסים, אין רגולציה, ודופקים את נהגי המוניות, שהם, לא נעים לומר, רק חברי – חבריי הליכודניקים, שלא נמצאים פה, זה לא כזה משנה, הם פקודים אצלכם. מה שנקרא – היזהרו. שם יש כ-2 מיליארד שקלים של מיסים. מיסים שהם על הרצפה מתחום פרוץ לחלוטין. 2 מיליארד. 15 מיליארד שקלים – כספים קואליציוניים. האם אתם יכולים לחשוב על עולם שבו מדינת ישראל במלחמה ואומרת: לא נבטל לגמרי, רחמנא ליצלן, נעשה פעם אחת מה שצריך ונשייך את הכספים למשרדים ונצמצם את זה? כן, בטוח. 20 מיליון שקל, ככה, מצמצום אגפים משרדיים ולייצר איזו יעילות ממשלתית שהיא לא בדומה לפלאט – כן. 80 מיליון שקל, אדוני השר, עולה המשרד שלך, ומסורת ישראל ידעה להיות הרבה לפני ותהיה גם הרבה אחרי. יכולנו להסתדר בלי? יכולנו. 45 מיליון שקלים – יכולנו להסתדר בלי המשרד של דודי אמסלם? יכולנו. זה משרד לשיתוף פעולה אזורי. אין אף אחד באזור, לא הקרוב אלינו ולא הרחוק – א. שנשאר עומד; ב. שהבית שלו לא הפך להיות מועמד לפינוי בינוי או שמא הריסות; ג. אף אחד כבר לא באמת רוצה לשתף פעולה איתנו. אבל נשים גם את זה בצד. סתם, 45 מיליון שקלים. 20 מיליון שקלים בצמצום שמונה מינהלות הזהות היהודית. לא בכל משרד צריך זהות יהודית. זה בסדר שתהיה זהות יהודית, אבל למה שמונה? למה תמיד אתם אוהבים להכפיל? ואם אתם מכפילים, אנא, בבקשה מכם, עקב הזהות היהודית, תכפילו בשבע, זה מספר טיפולוגי. למה שמונה? אומנם אבי נמני, אבל תכפילו בשבע.

היו"ר משה סולומון:

זה מהר"ל מפורש, אני חייב להגיד לך. מה שאמרת זה מהר"ל מפורש.

שר המורשת עמיחי אליהו:

מעל הטבע.

היו"ר משה סולומון:

מעל הטבע.

נאור שירי (יש עתיד):

מעל הטבע – אני משאיר ליוניקורן שלנו.

היו"ר משה סולומון:

שמונה זה מעל הטבע, ואתה כרגע ציטטת את המהר"ל.

נאור שירי (יש עתיד):

בסדר גמור, תודה רבה. אם דיברתם על מעל הטבע, אני רוצה להקדיש את זה ליוניקורן, אורית סטרוק. אולי במקום לשים אותה במשרד, באמת הייתי שולח אותה לקהילות יהודיות בעולם לגייס כספים, היא עושה את זה בצורה שאני לא ראיתי כדוגמתה, ויעידו חבריי חברי הכנסת בוועדת השרים. היא מתחילה עם תקציב של נגיד 20–30 מיליון שקלים, ועד סוף שנת הכספים היא מגיעה ל-800 מיליון שקלים. זה לא יתואר. כמה כסף יש במדינה הזו. אם לא הייתה לי בעיה עם אייל גולן גם הייתי שר עכשיו את השיר "שקלים, שקלים עלינו נופלים", רק שאף אחד לא מביא את זה לאזרחים. זה כמו שהבורסה - - -

שלי טל מירון (יש עתיד):

תלוי למי.

היו"ר משה סולומון:

נאור, אני יכול להפריע לך שנייה? תקשיב. כתוב: על ארץ זבת חלב ודבש, וזה בדיוק מה שאמרת הרגע. זה הכול מסורת במורשת היהודית.

נאור שירי (יש עתיד):

למה אני צריך לשלם על המסורת היהודית – תגיד, אברהם אבינו פתח משרד למסורת ישראל?

שר המורשת עמיחי אליהו:

כן.

היו"ר משה סולומון:

לא.

נאור שירי (יש עתיד):

לא, הוא לא. הוא לא. הוא לא. דוד, שלמה המלך - -

היו"ר משה סולומון:

נאור, אני אוסיף לך.

נאור שירי (יש עתיד):

- - קהלת, לא יודע, כלב בן יפונה, יהושע בן נון – האם היה להם משרד למסורת ישראל? האם הם עשו את הדיפרנציאליות ואמרו: לא מספיק רק מסורת ישראל, צריך גם משרד לירושלים?

היו"ר משה סולומון:

נאור, על אברהם כתוב - - -

נאור שירי (יש עתיד):

דוד המלך, שכבש את ירושלים ועשה את מדינת ישראל אימפריה – הוא לא פתח משרד לענייני ירושלים. אבל אתם חייבים משרדים. אתם חייבים משרדים. אם אין משרדים, אין אפשרות להניע את המדינה. אתם בלי משרד, עד שלא סידרתם פה כיסאות לכולם – אתם הרי לא יכולים לשבת ביחד, בגלל זה אתם טסים לחו"ל כל כך הרבה. אם באים כל השרים – אני רוצה לומר לעובדי ועובדות הכנסת – א. תודה; ב. אתם יודעים למה הם כל הזמן בחו"ל; אם הם באים כולם ביחד, הם לא יכולים לשבת פה, כי הכול צפוף. הם לא יכולים פיזית לשבת.

שר המורשת עמיחי אליהו:

גם הנורבגים.

נאור שירי (יש עתיד):

עזוב, בסדר. אני אמרתי וציינתי, יש פה לפחות 25 מיליארד שקלים שיכלו בעבודה – באמת מה שנקרא מלמעלה של הלמעלה, בלי שום עבודת התייעלות ועבודה מסודרת להתייעלות ממשלתית. הממשלה הזו כל הזמן לוקחת את העיזים וממשיכה לחלוב את מדינת ישראל, את תושבי מדינת ישראל. עכשיו גם בנק ישראל חתך את תחזית הצמיחה ל-2.5%. השם ישמור את כולנו. באמת השם ישמור את כולנו, עד כמה אתם יכולים לחלוב אותנו. תודה.

היו"ר משה סולומון:

תודה. לא עצרתי אותך כי לקחתי לך זמן.

נאור שירי (יש עתיד):

תודה.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. כתוב על אברהם אבינו: ואת הנפש אשר עשו בחרן – אז גם הוא עסק בזהות יהודית.

נאור שירי (יש עתיד):

אבל הוא לא פתח משרד.

היו"ר משה סולומון:

נכון, לא – חבר הכנסת ולדימיר בליאק, בבקשה.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברי חבר הכנסת נאור שירי דיבר עכשיו על הנסיעות של השרים לחו"ל. אפרופו שאלת תם או בעצם שאלה שהיא חסרת טעם: האם אתם יודעים – השרה סילמן חזרה מהטיול שלה בארצות הברית על חשבון הציבור?

נאור שירי (יש עתיד):

היא הפילה את כל נתב"ג עכשיו.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

הטיול המיותר כביכול לכנס האקלים שהתקיים בימי החג – לא חזרה? השרה להגנת הסביבה – הלוואי שהייתה מגינה על הסביבה כפי שהיא מגינה על הזכות שלה לבזבז כספי ציבור ולמחוא כפיים למנהיג העליון בעצרת האו"ם. אדוני היושב-ראש, עליתי לכאן לפני שמונה שעות כמעט, בתחילת הדיון, פתחתי את הדיון מטעם האופוזיציה, ועוד מעט שר האוצר כנראה יעלה לסכם ויספר עד כמה הכלכלה שלנו היא חזקה, אבל בינתיים בכמעט שמונה השעות האלה - - -

היו"ר משה סולומון:

תכף תשמע. מה זאת אומרת? אתה כבר יודע מה הוא הולך להגיד? חכה ותשמע. יש דברים חדשים.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אני קצת מכיר אותו, למזלי או לצערי. בינתיים בשבע-שמונה השעות האלה נגיד בנק ישראל פרסם החלטה על הריבית, ובפעם ה-14, לדעתי, הותיר את הריבית על רמה של 4.5%, כלומר התעלם ובצדק מהאיומים של שר האוצר, ולא הוריד את הריבית. ויש לו סיבה טובה, כי כל עוד המלחמה נמשכת, וכל עוד יחד עם המשך המלחמה יש ציפיות לעלייה של האינפלציה, אי-אפשר להוריד את הריבית. אנחנו חייבים להוריד את הריבית כדי להקל על מעמד הביניים הישראלי, שגם ככה כורע תחת הנטל, ואפשר להוריד את הריבית, אבל יש לפחות תנאי אחד: חייבים לסיים את המלחמה ולהשיב את החטופים. אם נסיים את המלחמה ונחזיר את החטופים הביתה סוף-סוף, אז כבר בחדש דצמבר בין היתר אפשר יהיה להוריד את הריבית ואז להוזיל את המשכנתאות ואז לסייע באמת למילואימניקים ולמעמד הביניים ולכל אותם אנשים שמחזיקים את המדינה בחיים – אבל את שר האוצר זה לא מעניין. כל מה שמעניין אותו זה בוננזת הנדל"ן בעזה. לכן המלחמה הזאת נמשכת, ולכן אי-אפשר להוריד את הריבית. ולכן, אגב, באותה החלטת ריבית – אפרופו שר האוצר והמדיניות הכלכלית הכושלת שלו – נגיד בנק ישראל הוריד בפעם השלישית לדעתי השנה את תחזית הצמיחה ל-2.5%. מה המשמעות של 2.5%? אנחנו מתקרבים שוב, שנה שלישית ברציפות – לצמיחה שלילית לנפש. עוד קצת – וכנראה עד סוף השנה נרד מתחת ל-2%. מה המשמעות? צמיחה שלילית לנפש שנה שלישית ברציפות – לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. נשברו פה המון שיאים שליליים בשנים האחרונות עם דירוג האשראי, עם הגירעון – וגם זה. ושוב – המשמעות של צמיחה שלילית היא ירידה ברמת החיים של המילואימניקים, של מעמד הביניים, של כל המעמד המשרת, שמשרת בצבא, שמשלם מיסים, שעובד. אתם פוגעים בו שוב ושוב רק מטעמים פוליטיים – פוליטיים. ושר האוצר, במקום להבין את זה, במקום אולי קצת, לא יודע, לקרוא ספרים על כלכלה – הוא מאיים על נגיד בנק ישראל, שאם נגיד בנק ישראל לא יוריד את הריבית – הוא יוריד מיסים. הוא מאיים שיוריד מיסים. אפשר להוריד מיסים בתנאי שהוא ילך, ואם הוא ילך, ואם נסיים את המלחמה, ואם נחזיר את החטופים – אז אפשר להוריד את הריבית, ואפשר להוריד את המע"מ. אפרופו נאור דיבר פה על הסכומים – 15 מיליארד שקלים של כספים קואליציוניים. אמרו לנו בתחילת המלחמה – מה הוא אמר – מה אתם נטפלים לכספים קואליציוניים? זה כסף קטן.

נאור שירי (יש עתיד):

פרומיל.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

זה peanuts, זה פרומיל. עכשיו, בינתיים בשלוש שנים הגענו ל-15 מיליארד שקלים. אתם יודעים כמה זה אחוז במע"מ? 7 מיליארד שקלים. כלומר המשמעות של 15 מיליארד שקלים – אפשר להוריד את המע"מ ב-2%, למשל, ולסייע למילואימניקים.

היו"ר משה סולומון:

לאן הולך הכסף הזה?

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

לסייע למילואימניקים, הרי אתם אוהבים לדבר על החיילים, על המילואימניקים, וכל פעם אתם פוגעים בהם, פוגעים בהם כל פעם מחדש, ואתם אפילו כנראה לא שמים לב כי זה לא מעניין אתכם.

נאור שירי (יש עתיד):

לא אכפת להם.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

לא אכפת לכם. יושב פה שר המורשת – אגב, שמעתי את הריאיון שלך לפני כמה ימים.

סימון דוידסון (יש עתיד):

מה זה משרד המורשת? אני רוצה להבין. מה זה משרד המורשת? הינה, הוא נמצא פה.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

שאלו אותך על הייצוג.

שר המורשת עמיחי אליהו:

תגיד לי מתי - - - אקח אותך בשמחה רבה לסיור. אני אראה לך מה זה עם בלי שורשים. איך צ'רצ'יל אמר אז לדיזינגוף - - -

סימון דוידסון (יש עתיד):

אתה תלמד אותי מה זה שורשים.

שר המורשת עמיחי אליהו:

לא אלמד אותך, חלילה. אסביר לך מה אנחנו עושים. אני אלמד ממך, סיימון, אלמד ממך מה זה שורשים. אבל בוא לסיור, אני אענה לך על השאלות – שאלה טובה - - -

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אדוני שר המורשת, אל תלמד אותנו. תעשה טובה, אל תלמד אותנו. אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה.

שר המורשת עמיחי אליהו:

אני לא רוצה ללמד, אני רוצה ללמוד ממנו. ממך אני לא אלמד. ממנו אני אלמד.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה.

שר המורשת עמיחי אליהו:

אתה מרשה לי ללמוד ממנו? אפשר?

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה. אפשר?

שר המורשת עמיחי אליהו:

אתה יכול לשאול אותי, כן.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

תודה. לפני כמה ימים שאלו אותך בריאיון ברדיו מה אתה חושב על קריסת היצוא הישראלי – אתה זוכר – ב-25%, קריסת היצוא הישראלי לאירופה בחודש אוגוסט. מה ענית? לא היה לך מושג.

שר המורשת עמיחי אליהו:

לא - - -

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

לא היה לך מושג. לא הכרת את הנתון הזה בכלל. ואני שואל אותך, אתה שר בממשלה, שר בממשלה - -

שר המורשת עמיחי אליהו:

שאלת שאלה – תקבל תשובה. אל תדבר על דברים שאתה לא יודע.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

- - 25% זה קריסה. לא הכרת את הנתון הזה. איך אתם חיים עם זה?

היו"ר משה סולומון:

שנייה, תן לו.

שר המורשת עמיחי אליהו:

שאלת שאלה – אני אענה תשובה.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

בבקשה.

שר המורשת עמיחי אליהו:

אני נוהג לא לדבר על נושאים שאני לא בקיא בהם עד תומם, ואני מציע לעוד חברי כנסת ושרים לנהוג ככה. לכן, כיוון שזאת שאלה שאני לא מכיר את - - - שלה - - -

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

חבל מאוד שאתה לא מכיר.

שר המורשת עמיחי אליהו:

נכון, חבל.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

חבל מאוד.

שר המורשת עמיחי אליהו:

הצעתי לו ללכת ללמוד את הנושא ולחזור אליי עם תשובה - -

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

למדת?

שר המורשת עמיחי אליהו:

- - ואני מציע גם לך – כשאתה נוגע בנושא מסוים, תלמד אותו. תגיע מלא – אל תחרטט את האנשים. תודה רבה.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

זה מה שאני נוהג לעשות, ומה שאני כן יודע, אחרי שלמדתי – שהמשרד שלך הוא מיותר וצריך לסגור אותו. תודה רבה.

שר המורשת עמיחי אליהו:

- - - זה בדיוק מה שלמדת - - -

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה, הגיעה העת. זה נדחה ונדחה – אבל הגיעה. חבר הכנסת בליאק, תוך כדי שהיא עולה, אני רק רוצה להגיד לך שהכספים הקואליציוניים – חלק, אני לא מסכים על הכול – אבל חלק מהכספים הקואליציוניים מתעסקים גם בחיילים, בהכנה למכינות ובתי מדרש ובבנות שירות - - -

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

היו"ר משה סולומון:

לא, אני רק אומר לך. נכון, אנחנו מסכימים על זה, אבל לא נצייר את זה כאילו הכול הולך לאיזה שחיתות.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

80%.

היו"ר משה סולומון:

לא משנה, אני לא יודע להגיד באחוזים, אבל חשוב להגיד את האמת לציבור. הכספים האלה הולכים גם לדברים שהם כמו הכנה לצה"ל. בבקשה, לרשותך עשר דקות.

מרב מיכאלי (העבודה):

ולדימיר, הם הולכים גם לדברים שהם הכנה לצה"ל, אבל בעיקר להשתמטות אדירה, מסיבית, מצה"ל. כאילו, באמת, יש 98% השתמטות מטורפת מצה"ל, ויש פירור, זורקים איזה בדל פירור לכמה אנשים שבסוף גם ילכו לצה"ל ואדרבה ואדרבה. אז באמת, אדוני היושב-ראש, מר סולומון היקר, מי כמוך יודע את האמת המרה בהקשר הזה של הכספים הקואליציוניים. חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, רציתי לקרוא את שמות 48 החטופים והחטופה שלנו בעזה, אבל הניסיון מלמד שכשאזרחית או אזרח עומדים וקוראים את שמות החטופים, אז מגיעים שוטרים ולוקחים להם את המגפון ודוחפים אותם ומרביצים להם ומעיפים אותם, ולא נותנים להם לקרוא את שמות 48 החטופים והחטופה שלנו בעזה, וזה למרות פסיקות של בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי, שאמרו שזה לא רק מותר, אלא זכות מוקנית בחוק. חופש הביטוי, חופש המחאה, חופש התנועה, חופש היות האזרחית והאזרח מוחים על זה שהממשלה שלהם מפקירה 48 חטופים וחטופה בעזה מזה שנתיים. ולמרות זאת המשטרה באה, ושוטרים מכים, ודוחפים, ולוקחים את המגפון, ומונעים את הזכות הבסיסית של לקרוא את שמות החטופים והחטופה. אז אני נזהרת מלקרוא את השמות האלה פה, כי לך תדע, אולי ההוראה הזאת כבר עברה למשמר הכנסת, אי-אפשר לדעת מה שקורה אצלכם במשטר הזה. מה יפה? שהנימוק של שופטי בג"ץ ב-0:11 שלא למנוע מנתניהו להקים ממשלה למרות שהוא עומד למשפט הוא שיש שומרי סף ויש מי שישמור, וכשיגיע המצב לכדי בחירה בין האינטרס של ראש הממשלה לבין החוק, הם בוודאי ישמרו על החוק, אבל אנחנו רואות שלא רק שהמשטרה סרה למרותו של הסמרטוט לרצח ערבים ונשים, אלא היא הולכת הכי רחוק שאפשר, ושרים בעצמם קוראים לא לציית לחוק, לא לציית לבית המשפט העליון, לא להכיר בקיומו של נשיא בית המשפט העליון – ממש כל מה ששופטי בית המשפט העליון סמכו על ראש הממשלה שלא יקרה במשמרת הלא-לגיטימית שלו. הייתי שרה, עשו לי הפגנות מתחת לבית, מה זה הפגנות, מה זה רעש אימים, על דברים שקריים, על דברים לגיטימיים. מעולם לא צלצלתי לאף מפקד מחוז. אף שוטר לא נדרש לבוא ולדחוף ולהרביץ למפגינים בשביל להתקדם בחיים. מה אני אגיד לכם, היה חופש ביטוי. הפגינו לי מתחת לבית, ירדתי לדבר איתם, לפעמים לא יכולתי לדבר איתם, לפעמים הפעוט, שהיה אז בן פחות משנה, לא יכול היה להירדם בלילה מהרעש אימים, אף שוטר לא התבקש להרביץ לאף מפגינה או מפגין. עכשיו מה? כל זה נכון עד שזה מגיע לזה שהוד רוממותו ראש הממשלה רוצה לקרוא את שמות החטופים – לא את שמות אלה שהוא לא בטוח אם הם בחיים, כמובן. לא משנה שהמשפחות שלהם יושבות מול הפרצוף שלו באו"ם, הוא לא אומר את שם הילדים שלהם. אבל אם הוא רוצה לקרוא את שמות החטופים, אז חיילי צה"ל נאלצים לסכן את חייהם ולפרוס רמקולים ברחבי הרצועה, כביכול לאוזני החטופים, כאילו לאוזני העזתים, אבל בעצם תעמולת בחירות אסורה ומופרעת לאוזני החיילים שצריכים לשמוע את זה תוך כדי שהם מסכנים את חייהם. מה אני אגיד לכם, זאת רודנות מובחרת ממש, בטוב טעם. מעניין מי הגה את הרעיון הכל-כך אלגנטי הזה של פריסת הרמקולים תוך סיכון מבצעי בעזה. אנחנו רואות ורואים מה המשטרה עושה היום בהפגנות, איך היום היא מרביצה, לא רק למפגינות ולמפגינים, גם לחברות ולחברי כנסת – כי חסינות, מה זה חסינות? באמת, אדוני חבר הכנסת כהן, חסינות זה אם אתה בקואליציה. אם אתה בקואליציה, אתה לא צריך לבוא לחקירה, אתה מסית את משמר בתי המשפט נגד השופטים. אם אתה בקואליציה זו חסינות-על, אבל אם אתה באופוזיציה, איזה חסינות יש לך? אחרי הכול אתה באופוזיציה, אתה יכול לחטוף מכות, יכולים לקחת לך את חופש התנועה, יכולים למנוע ממך לטפל באנשים ששוכבים על הרצפה בגלל ששוטרים הרביצו להם הרגע שלא כדין. אז אנחנו רואות ורואים מה המשטרה עושה. היא מוציאה אנשים מהרכב שלהם בלי סיבה, היא פורצת לטלפונים, היא עוצרת אזרחיות ואזרחים תמימים שמחלקים פליירים, שמעיזים למחות, סתם ככה, ואחר כך שופטות ושופטים משחררים אותם, כי אין ולא הייתה עילה לעצור אותם. עכשיו רק תדמיינו מה יהיה פה בבחירות, כי יהיו בחירות. בואו, מה הם ילדים? הם ייתנו להאשים אותם בזה שאין בחירות? רק איזה בחירות יהיו? ואיך תתנהג המשטרה בבחירות ואל מי היא תתנהג ככה בבחירות? איזה קלפיות יהיו נוחות ונגישות? איזה קלפיות יהיו, איך להגיד, קצת יותר בעייתיות, פתאום יהיו בהן כל מיני אי-סדרים שהמשטרה תצטרך לטפל בהם בכפפות פחות של משי? ולכן, משום שאנחנו, לא נניח ולא נוותר, לא על הדמוקרטיה שלנו, לא על המדינה שלנו, ולא על החטופות והחטופים שלנו, לכן אנחנו, כעצם בגרון שלכם, נמשיך להגיע בכל מוצאי שבת לכיכר החטופים. ועכשיו אני אקרא את שמות 48 החטופים והחטופה שנמקים בעזה, ואנחנו לא נניח עד שאתם תחזירו אותם בחיים או לקבורה ועכשיו: אבינתן אור, אביתר דוד, אוריאל ברוך, אילן וייס, איתי חן, איתן הורן, איתן אברהם מור, איתן לוי, אלון אהל, אליהו מרגלית, אלקנה בוחבוט, אסף חממי, אריאל קוניו, אריה זלמנוביץ', ביפין ג'ושי, בר קופרשטיין, ג'ושוע לואיטו מולל – השר עמיחי אליהו, שב-שב, תקשיב. גיא גלבוע-דלאל, גיא אילוז, גלי ברמן, דניאל פרץ, דרור אור, הדר גולדין, זיו ברמן, טל חיימי, יוסי שרעבי, יוסף חיים אוחנה, ליאור רודאיף, מוחמד אלאטראש, מני גודארד, מקסים הרקין, מתן אנגרסט, מתן צנגאוקר, נמרוד כהן, סהר ברוך, סודתיסאק רינתלאק, סונטאיה אוקארסרי, עוז דניאל, עומר נאוטרה, עמירם קופר, עמרי מירן, ענבר הימן, רום ברסלבסקי, רונן אנגל, רן רני גואילי, שגב כלפון, תמיר אדר. לא נניח עד שתחזרו אלינו. עכשיו.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. בעזרת השם. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה. לרשותך חמש דקות.

איימן עודה (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת וחברות הכנסת, כל אזרח במדינה צריך לשאול לאן התקציבים מועברים, למה העליות במחירים, למה המיסים כל כך גבוהים, לאן הולך הכסף. כל אזרח במדינה צריך לשאול את השאלה הזאת אם אנחנו באמת רוצים חיים יותר טובים, יותר הוגנים, יותר מגיעים לאנשים, ובמיוחד לשכבות המוחלשות. ברור שצריך גישה אחרת לגמרי, אחרת לגמרי, שינוי מהפכני, לא פחות, בשביל שנממש את האינטרס האמיתי, היום-יומי, של כל אזרח במדינה. האינטרס של כל אחד, כן-כן, היום-יומי. צריך גישה אחרת לגמרי. גישה שחותרת למילה הגסה הזאת – שלום, גישה שחותרת למילה הגסה הזאת – צדק. גישה אחרת. אני חושב, אחרי כל מה שעברנו, שזה הזמן לחשוב האם אנחנו רוצים להמשיך בדרך הזאת. אני חושב שכל אזרח יכול להתבונן במציאות ולהגיד האם אנחנו באמת רוצים לחיות כך לנצח או שאפשר אחרת. כשרואים שרוב התקציב מועבר למה שנקרא "ביטחון" במקום שיגיע לשכבות המוחלשות, במקום שיגיע לרשויות המקומיות, לספורט, לבריאות, לצורך האמיתי של האנשים, האם זה גזרת גורל או שאפשר אחרת? התבוננתי בהתפתחויות הפוליטיות הכלל-עולמיות, ראיתי את ההכרה במדינת פלסטין, ראיתי את עמדת רוב עמי העולם כלפי הנאום של ראש הממשלה. ואני שואל: האם אי-אפשר גישה אחרת? האם אי-אפשר להגיד שבמקום הזה בין הים לנהר יש 7.5 מיליון יהודים ויש 7.5 מיליון פלסטינים וצריכים לכבד את שני העמים, את הזכויות הלאומיות של שני העמים, את הזכות להכרה עצמית לשני העמים - -

טלי גוטליב (הליכוד):

מה אתה עושה בישראל? מה אתה עושה בישראל? לך למקום אחר.

היו"ר משה סולומון:

תודה.

איימן עודה (חד"ש-תע"ל):

- - ולהגיע להסדר שלום, להביא הסדר שלום שיכבד את שני העמים, שיעביר את התקציבים לציבור ולא לעוד מלחמות? האם אי-אפשר לחשוב בכיוון הזה? לצערי הרב, כשקיבלנו את ההחלטות של רוב המדינות, לרבות אנגליה וצרפת, של ההכרה במדינה פלסטינית, ראשי הרשימות פה, כולל מהאופוזיציה, במקום להגיד שזו עמדה נכונה, נכונה, שמכבדת את שני העמים – זאת הכרה בשתי מדינות, לא רק במדינה אחת. זאת הכרה בשתי מדינות. אתם יודעים מה, האנשים שהיו בעד הסכם החלוקה בשנת 1947, למה הם מתנערים עכשיו?

טלי גוטליב (הליכוד):

אתם לא רציתם את זה. נגעת – נסעת.

איימן עודה (חד"ש-תע"ל):

למה לא ממשיכים בעקביות?

טלי גוטליב (הליכוד):

מתו לנו חיילים.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה.

איימן עודה (חד"ש-תע"ל):

להגיד: אוקיי, זוהי הדרך הנכונה, להכיר בשתי המדינות, לממש שלום עם הסדרי ביטחון ועם כל מה שצריך. כל גישה אחרת תפגע בבן אדם הפשוט, ואם אנחנו מדברים עכשיו על תקציב המדינה – תפגע בכיס הפרטי של כל בן אדם. צריך גישה מהפכנית שמכבדת את שני העמים ותביא לתקציב הוגן – במקום שישקיע במה שנקרא ביטחון או מלחמות שישקיע באזרח הפשוט. זוהי הדרך שמכבדת את שני העמים ואת כל האזרחים. תודה רבה.

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.

קריאה:

היו"ר משה סולומון:

זה זמן שנלקח ממנו קודם לכן ואנחנו מחזירים. בבקשה, לרשותך חמש דקות.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תודה, היושב-ראש.

טלי גוטליב (הליכוד):

עוד פעם הוא עולה? אבל הוא היה והורידו אותו.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני אמשיך במשפט אחד לגבי ההכרה במדינה הפלסטינית. אני, כמו כולם, ראיתי שרק ישראל וארצות הברית – כמעט כמעט, בעיקר – התנגדו.

טלי גוטליב (הליכוד):

ישראל זה ארצות הברית.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

זה מזכיר לי את ההצבעה על ביטול האפרטהייד בדרום אפריקה. גם שם שתי המדינות האחרונות שהכירו בכך היו ארצות הברית וישראל. ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

טלי גוטליב (הליכוד):

ישראל וארצות הברית - - - מדינה פלסטינית - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

וגם הדבר הזה יקרה בסופו של דבר – מדינה פלסטינית קום תקום. ורוב העולם מכיר בה.

היו"ר משה סולומון:

חברת הכנסת גוטליב, תודה. הוא בזכות דיבור והוא מדבר.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

גם עמי העולם – תראה איזה הפגנות יש בכל מקום, דבר משובב את הלב. משובב את הלב.

טלי גוטליב (הליכוד):

הוא לא יכול לדבר ככה על מדינת ישראל, טירוף, טירוף הדעת. טירוף הדעת - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

עכשיו, ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לעבור לדיבור בשפה הערבית.

טלי גוטליב (הליכוד):

כל מי שמצביע יש עתיד שיראו מה האנשים של יש עתיד עושים כשהוא אומר שתקום פה מדינה פלסטינית.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

רון כץ (יש עתיד):

מה את רוצה שנגיד, טלי?

טלי גוטליב (הליכוד):

מדהים, מדהים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

היו"ר משה סולומון:

זוהי עמדתו והוא רשאי להגיד אותה. הכנסת החליטה שלא תקום, אבל זוהי עמדתו, וזה בסדר.

טלי גוטליב (הליכוד):

רון כץ (יש עתיד):

מה נגיד, טלי?

היו"ר משה סולומון:

נא לאפשר לדובר להמשיך בדבריו. תודה.

מיקי לוי (יש עתיד):

נתניהו הקים מדינה פלסטינית במו ידיו. במו ידיו.

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת מיקי, תודה.

טלי גוטליב (הליכוד):

לא תהיה מדינה פלסטינית.

היו"ר משה סולומון:

חברת הכנסת גוטליב, תודה רבה.

רון כץ (יש עתיד):

תודה, לנתניהו.

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

תודה לנתניהו.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

טלי גוטליב (הליכוד):

למה הוא מדבר בערבית? למה הוא מדבר בערבית - - -

היו"ר משה סולומון:

כל זמן שהתקנון מאפשר זאת הוא יכול לדבר. אני מבקש.

טלי גוטליב (הליכוד):

התקנון לא מאפשר.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה.

טלי גוטליב (הליכוד):

תפתח את התקנון ותגיד לי, אדוני היושב-ראש, מכוח מה אתה יכול? אין. אין הוראה בתקנון, אין הוראה בתקנון.

מיקי לוי (יש עתיד):

נכון, ולכן הוא יכול לאפשר לו.

היו"ר משה סולומון:

יושב-ראש הכנסת אפשר זאת, ולכן הוא יכול לדבר.

טלי גוטליב (הליכוד):

- - - ריבונות זאת שפה. ריבונות זאת שפה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר משה סולומון:

עצרתי את הזמן.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

טרור אקוסטי. זה נקרא טרור אקוסטי. זה פוגע באוזן בצד שמאל.

טלי גוטליב (הליכוד):

טרור זה בני המשפחה שלו שהיו שהידים, והוא מתגאה בזה.

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת טיבי, אני מבקש לא להשתמש במילים שהן בקונוטציה כזאת.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

טרור?

היו"ר משה סולומון:

לא, סליחה, לא. אז לא, אני מבקש. טרור הוא דבר חבלני שפוגע בנפשות. סליחה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני לא יכול לשמוע באוזן.

היו"ר משה סולומון:

סליחה, זה לא טרור. זאת יכולה להיות הפרעה, אבל זה לא טרור. אני מבקש.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

זאת הפרעה?

היו"ר משה סולומון:

אני אפסיק, עצרתי לך את הזמן.

טלי גוטליב (הליכוד):

אני לא אפסיק להפריע לך. אני לא אפסיק להפריע לך.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

שלוש וחצי דקות.

היו"ר משה סולומון:

לא, לא, עצרתי לך את הזמן. כמו שנתתי לך את הזמן אני גם עצרתי אותו.

מיקי לוי (יש עתיד):

הוא מתייחס למילה אקוסטי, זה סביר.

היו"ר משה סולומון:

בסדר, שיגיד אקוסטי, אבל שלא יתייחס למילה טרור. אנחנו נמצאים בשנתיים קשות מאוד במדינת ישראל.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

- - - ישראל משתמשת במושג "טרור" - - -

היו"ר משה סולומון:

סליחה, סליחה, סליחה. אני מבקש, תמשיך בדבריך, אבל תשתדל לא להשתמש במילים האלה. אתה רשאי להשתמש במה שאתה רוצה, אבל אני חושב שזה דבר לא ראוי לעשות.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

בסדר, אוקיי, זאת דעתך וזאת דעתי ואנחנו חלוקים.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ד"ר אחמד, היושב-ראש, זה נכון גם לגבי הקריאות שלהם אלינו כתומכי טרור?

טלי גוטליב (הליכוד):

מה לעשות - - -

היו"ר משה סולומון:

כשאני יושב כאן אני מעיר לכולם.

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, אתמול הוא העלה סרטון שבו הוא אומר שהוא גאה באחיינים השהידים שלו. זה אחמד טיבי הזה.

היו"ר משה סולומון:

זה דבר שהוא - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

זאת הזיה, הזיה. טירוף הדעת.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני גאה בכל המשפחה שלי, בעיקר באלה שנהרגו באמצעות הפצצות של פשעי המלחמה, במיוחד ילדים.

טלי גוטליב (הליכוד):

שהידים אמרת, שהידים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

איזו אטימות ככה להתייחס לילדים.

טלי גוטליב (הליכוד):

שהידים אמרת, מעניין.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

הם שהידים, כן, כן. המשפחה שלי הם שהידים.

טלי גוטליב (הליכוד):

הם שהידים. מצוין, דבר. זה הקול החזק בבחירות.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

יש כ-70,000 שהידים, רובם ילדים, נשים, זקנים וטף.

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה בכנסת ישראל, ולתמוך בשהידים זה דבר - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

לא תהלל שהידים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אתם יודעים מה זה שהיד?

טלי גוטליב (הליכוד):

אנחנו יודעים גם יודעים מה זה שהידים.

היו"ר משה סולומון:

אני מבין שהמונח שהיד זה אנשים שמתאבדים ופוגעים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אתה רואה שאתה לא יודע?

היו"ר משה סולומון:

אוקיי, אז תסביר, בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

הסברתי עשר פעמים.

היו"ר משה סולומון:

אז תסביר שוב.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני אסביר. שהיד זה יכול להיות אדם שנפגע בעבודה.

היו"ר משה סולומון:

לא מה יכול להיות, לא מה יכול להיות. למי קוראים שהידים היום במונחים העבריים?

טלי גוטליב (הליכוד):

לא, לא, לא.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תקשיב, שהיד זה ביטוי אסלאמי שיש לו מרווח של הגדרות.

היו"ר משה סולומון:

תגדיר.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תעצור לי את הזמן.

היו"ר משה סולומון:

תמשיך בדבריך.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

להסביר לך?

היו"ר משה סולומון:

לא, אין צורך.

טלי גוטליב (הליכוד):

מי שמת באופן של מצווה דתית להרוג יהודים – זה שהיד.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תודה. על כל פנים, אני חוזר ואומר שאני גאה בהם, ואני גאה בכל הילדים הפלסטינים באשר הם.

טלי גוטליב (הליכוד):

הוא גאה בשהידים, גאה בפלסטינים באשר הם, לא בישראל.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

טלי גוטליב (הליכוד):

קריאה:

במחבלים?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

טלי גוטליב (הליכוד):

לא יקרה. על גופתך ועל גופתי. על גופתך וגופתי.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

טלי גוטליב (הליכוד):

לא יעזור לך. לא יעזור לך - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

טלי גוטליב (הליכוד):

ואני אפריע לך עוד.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

טלי גוטליב (הליכוד):

אני אמשיך להפריע לך. אני לא אתן לך לעמוד פה.

היו"ר משה סולומון:

חברת הכנסת גוטליב, זה מפריע. תני לו לשאת את דבריו, יש לו דקה לסיים.

טלי גוטליב (הליכוד):

אני מבינה מה הוא אומר. אני מבינה מה הוא אומר, למדתי ערבית בגללו.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

בסוף אפשר לתרגם, זאת ההוראה של התקנון.

טלי גוטליב (הליכוד):

הוא אומר פה: על מדינת ישראל הקמת מדינה פלסטינית.

היו"ר משה סולומון:

היא מבינה, היא לא צריכה, היא מבינה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אבל אתה לא מגן על זכותי.

היו"ר משה סולומון:

אז אני רוצה לתת לך, ולכן אני עוצר כל הזמן.

מיקי לוי (יש עתיד):

- - - ראש הממשלה הקים אותה. שם נוצרה מדינה פלסטינית, שם.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אתה כל הזמן עוצר, והם מפריעים לי. זה נקרא כרסום בזמן שנתת לי.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה, המשך.

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

מההתחלה.

מיקי לוי (יש עתיד):

מההתחלה.

טלי גוטליב (הליכוד):

כן, תתרכז.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מההתחלה, אוקיי. אני רוצה לדבר על הדרישה להקים את הרשימה המשותפת, דרישה שיש בציבור הערבי, ולכן אני פונה לציבור הערבי.

טלי גוטליב (הליכוד):

בטח, ברור.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

טלי גוטליב (הליכוד):

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

סימון דוידסון (יש עתיד):

מה זה ג'בורנה? הבנתי הכול חוץ מג'בורנה.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

הציבור שלנו.

היו"ר משה סולומון:

משפט סיום, בבקשה. תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, הזמן הסתיים. אתה יכול להגיד משפט סיכום.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני שמתי לב שיש בתקשורת, ברשת, ציטוטים, ואמרו שוואטורי נעלב כשאחמד טיבי דיבר על ההגדרה של "מטומטם". אני ארחיב על ההגדרה הזו בסוף.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. חבר הכנסת טיבי, לא מכובד. מאפשרים לך לדבר, אני לא מוריד אותך אחרי שסיימת את הזמן, ואתה מסיים באופן הזה – לא מכובד.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני ציטטתי - - -

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת מנסור עבאס, בבקשה. איפה הוא? הוא לא פה? לא, אולי הוא רוצה לוותר. בבקשה, לרשותך 15 דקות.

טלי גוטליב (הליכוד):

לא מכובד שאתה בכנסת. נציג האחים המוסלמים בכנסת.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מתנהל משא ומתן בארצות הברית יחד עם נשיא ארצות הברית וראש הממשלה נתניהו, מצד שני – מנהיגי מדינות ערב, כדי להגיע להסכם שיביא להסכם להפסקת המלחמה והחזרת החטופים, וכנראה גם לפי דבריו של הנשיא טראמפ, לתחילתו של תהליך מדיני שיביא אולי לסיום הסכסוך והשכנת שלום על בסיס נתיב בטוח להקמת מדינה פלסטינית. כנראה גם שההכרזות וההחלטות של מדינות העולם להכיר במדינה פלסטינית באו גם בעקבות אישור מארצות הברית, כי אנחנו יודעים שהמעצמות, במיוחד אנגליה, בריטניה, לא היו מקבלות החלטה כזו ללא סימן של הסכמה מהממשל האמריקאי.

טלי גוטליב (הליכוד):

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

וברור לפי תוכנית טראמפ, תוכנית 21 הנקודות – כנראה שממשל טראמפ זנח את התוכנית של טרנספר וגם את ההסכמה שלו להמשך המלחמה.

טלי גוטליב (הליכוד):

אף אחד לא רוצה - - - מי רוצה את הרוצחים האלה - - -

היו"ר משה סולומון:

חברת הכנסת גוטליב, תודה רבה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בהקשר הזה, מכיוון שאנחנו כאן בכנסת ישראל, בדרך כלל מדברים לאנשים שלא נמצאים כאן, חברי ממשלת ישראל, חסר לנו החזון המדיני של ממשלת ישראל ושל מדינת ישראל באופן כללי, וגם חסר לנו - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

מה החזון שלך - - -

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני אגיד לך מה החזון שלנו.

טלי גוטליב (הליכוד):

אני עם חיג'אב - - - האחים המוסלמים - - -

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

וגם חסר לנו החזון של המנהיגים, מנהיגי המפלגות בישראל, לגבי הנושא המדיני. אף אחד לא מעז לעמוד מול הציבור בישראל ולומר דברים ברורים ומפורשים – מה התוכנית המדינית? מה החזון המדיני?

טלי גוטליב (הליכוד):

ארץ ישראל לעם ישראל – מאוד פשוט.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אפילו המילה "שלום" כבר נעלמה, ורק לאחרונה הופיעה בהודעת ממשלת ישראל. פתאום אחרי 15 שנים של שלטון נתניהו המילה הזו התחילה להופיע בהודעות הממשלה. אני אתייחס לביטויים שהופיעו בהודעה הרשמית באנגלית של ממשלת ישראל – כמובן שהיא דוחה את ההכרה החד-צדדית של מדינות העולם, אבל הם טוענים שהצהרה זו אינה מקדמת את השלום. אני לא מבין. מאז 2009, מאז השיחות שהיו בין ממשלת ישראל, ראש ממשלת ישראל אולמרט, לבין הנשיא הפלסטיני אבו מאזן, וכמעט הגיעו להסכם, ומאז בנימין נתניהו – הוא אומנם נתן נאום שהוא תומך בחזון של שתי מדינות ובהכרה במדינה פלסטינית, ואפילו אני זוכר מולו כאן, בכנסת, הבאתי ציטוטים מהנאום של בנימין נתניהו – מדבר על הזכויות הטבעיות והלאומיות וההיסטוריות של העם הפלסטיני, ושראוי להגיע להסדר שתקום כאן מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל. שמתי לב שלפני תקופה העיתונאי אברמוביץ' הביא מסמך שבו הסכם בין בנימין נתניהו לדני דנון, כאשר מינה אותו ב-2015 לשגריר ישראל באו"ם. שתי התחייבויות רבות-שנים של בנימין נתניהו: אחת מהן למנוע מאיראן נשק גרעיני, והשנייה – חזונו של בנימין נתניהו על שתי מדינות לשני עמים, מדינה פלסטינית מפורזת שתכיר במדינה היהודית – כך לשון ההודעה. מאז בנימין נתניהו עשה הכול כדי לסתור את החזון הזה, את התוכנית הזו, ומתגאה שהוא סיכל את האפשרות הזו.

טלי גוטליב (הליכוד):

למה, הוא רוצה - - -

מיקי לוי (יש עתיד):

מסמך רשמי.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הדואליות הזאת – מסמך רשמי.

טלי גוטליב (הליכוד):

לירדן, שילכו לירדן. שילך לירדן.

מיקי לוי (יש עתיד):

תודה לנתניהו. במו ידיך אתה ייסדת את מדינתם של הפלסטינים, היא מדינתם של הפלסטינים - - -

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תפסיק לי את הזמן, בבקשה. אני מוכן לתת – אבל תפסיק לי את הזמן, בבקשה.

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת מיקי, תודה רבה. תמשיך את דבריך.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הדואליות הזו מאפיינת את בנימין נתניהו בתחומים רבים, ומאפיינת את ממשלת הימין, ממשלה שבאה על הגל של לעשות סדר, ואז יש לנו פשיעה ואלימות; להביא ביטחון, ואז יש לנו את 7 באוקטובר – המחדל העצום ביותר בתולדות מדינת ישראל.

טלי גוטליב (הליכוד):

לא הבנתי. אתה חושב - - - עם החמאס?

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לא, את הבנת. אני מדבר על אחריות למחדל, אני לא מדבר על המעשים עצמם, שהם פשע.

טלי גוטליב (הליכוד):

דבר על חמאס, שרצח ואנס וטבח וכרת ראשים ואיברים מוצנעים.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

עזבי. אני מדבר על המחדל, לא על האירועים עצמם, שגינינו אותם, ועמדתנו לגבי 7 באוקטובר ידועה.

טלי גוטליב (הליכוד):

בסדר, שמענו.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ולכן, אני חושב שהדואליות הזו מאפיינת את מדיניות ממשלת ישראל. האבסורד כאן הוא שבתקופת ממשלת ימין, שאמורה לרסק את החזון הזה של פתרון שתי מדינות – דווקא בתקופת הממשלה הזו העולם מתחיל להבין שצריך להכיר במדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל, וזה מתממש. נראה לי – שוב אני רוצה להדגיש, אין לי ידיעה ברורה, אבל יש לי אינדיקציות, שאילולא ההסכמה של הממשל האמריקאי לא היו מקדמים את ההחלטות האלה – או לפחות ארצות הברית הייתה יכולה לסכל את זה, ולא עשתה את זה. אז כנראה שמי שיושב היום בבית הלבן, גם הוא מאמין בפתרון של שתי מדינות, וזה מופיע גם במסמך החדש שלו. משפט אחד בהודעת ממשלת ישראל שהגיבה על ההכרה במדינה פלסטינית – גם מעניין – כותבים שם באנגלית כמובן, אבל נתרגם לעברית: זה הרסני להפריד בין מדינה לבין שלום. זה הרסני להפריד בין מדינה – במירכאות, אחת מסוגיות הסטטוס הסופיות – לבין השלום. אני רוצה להתעמת עם הביטוי הזה. ממשלת ישראל מגדירה את ההכרה במדינה הפלסטינית כאחת מהסוגיות המרכזיות הסופיות של ההסדר עם הפלסטינים. מה הטענה שלי? הטענה שלי היא שמדינה פלסטינית אמורה להיות תחילת הדרך להשיג את השלום, תחילת הדרך לעשות הסדר - -

צגה מלקו (הליכוד):

לא הבנת נכון.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - כי כנראה אי-אפשר להגיע להסדר מדיני בין מדינה עצמאית ריבונית כמו מדינת ישראל ובין תנועת שחרור לאומי, פלג פה או פלג שם אם זה פת"ח, ואם זה שעביה ואם זה חמאס.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

זה לא קורה. אפילו - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

החמאס קשור אליך. החמאס הוא זרוע פוליטית של האחים המוסלמים. די, באמת.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ולכן - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

די, באמת, אי-אפשר - - -

היו"ר משה סולומון:

תודה. תודה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ולכן אנחנו רואים שבדרך כלל ההסכמים המוצלחים בהיסטוריה של מדינת ישראל הם עם מדינות – עם מצרים, עם ירדן, עם איחוד האמירויות, כנראה שעם סוריה. תארו לעצמכם, מי שעמדו כאן ודיברו גבוהה-גבוהה על המנהיגים של סוריה היום, יושבים איתם ומנהלים איתם משא ומתן, וכנראה שיהיה הסכם, לפחות הסכם ביטחוני, בין מדינת ישראל לבין מדינת סוריה. מה שאני מנסה להגיד הוא שההתייחסות לעניין של מדינה פלסטינית חייב לפנות לכיוון אחר לגמרי, ולא להתנות תנאים על הכרה של מדינת ישראל במדינה פלסטינית. כי האינטרס הישראלי הוא שתקום מדינה פלסטינית, ויחד איתה היא תוכל להגיע להסכם – אתה לא תגיע להסכם עם רשות פלסטינית, אתה לא תגיע להסכם עם אש"ף עצמה, ולא עם פתח ולא עם חמאס, ברור. אתה תגיע להסכם של מדינה מול מדינה. ולכן לדעתי מדינת ישראל עצמה צריכה לקדם את ההכרה הזאת, ואז לדרוש מהמדינה הפלסטינית שתהיה מחויבת להסכם, ולעמוד בהתחייבויות של ההסכם הזה. לפחות לפי הניסיון שיש לנו, הסכם בין מדינת ישראל לכל מדינה אחרת, ריבונית, אפילו שהיא חלשה, הוא הסכם שהצליח. ושוב, אני לא חייב להזכיר את כל המדינות בהקשר הזה. ואני כאן גם פונה – זה ברור שממשלת הימין על מלא, ממשלת הגאווה הלאומית, ממשלת הריבונות, ממשלת ה"לא תהיה מדינה פלסטינית", היא בעצם לוקחת אותנו יותר מהר להכרה במדינה פלסטינית. וכנראה שמי שבסופו של דבר יקים מדינה פלסטינית, לפחות מבחינת הכרה, זאת ממשלת הימין ולא ממשלה אחרת, זה בנימין נתניהו ולא איש אחר. מאז 7 באוקטובר, ופרוץ המלחמה בהמשך, והדרישה שעלתה שלממשלת ישראל צריכה להיות תוכנית מדינית שתסיים את המלחמה באיזשהו שלב ותניח על השולחן איזשהו מתווה – בינתיים בנימין נתניהו ממשיך להתעקש להיות בעמדה של מי שמתמודד עם יוזמות, מי שמגיב ליוזמות. וכנראה שזה נוח לו לאור ההרכב של ממשלתו. אבל מצד שני, אני חושב שמפלגות האופוזיציה כולן צריכות גם להתעשת בהיבט הזה ולהתחיל לחשוב מדינית, ולגבש חזון מדיני, ולהתמודד עם האתגר הזה. יש שלוש אופציות, רבותיי: או שמדינת ישראל מקבלת את העיקרון של פתרון של שתי מדינות, ואז היא שומרת לעצמה על זהותה, על ריבונותה - -

טלי גוטליב (הליכוד):

אנחנו נשמור על זהותנו בכל מקרה. מי שואל אותך. מי שואל אותו על הזהות שלי.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - ויש צד אחר שמחויב להסכם, או שלמדינת ישראל יש שתי אופציות – לספח - - -

טלי גוטליב (הליכוד):

המדינה תשמור על הזהות שלה בכל מקרה. בכל מקרה.

סימון דוידסון (יש עתיד):

הבוס שלך שואל אותו.

היו"ר משה סולומון:

תודה. תודה, חברים. חברים.

סימון דוידסון (יש עתיד):

ראש הממשלה שלך שואל אותו.

טלי גוטליב (הליכוד):

המדינה שלנו תשמור על הזהות שלה. אנחנו נשמור על הזהות שלנו.

היו"ר משה סולומון:

חברת הכנסת טלי גוטליב.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הזמן, אדוני. הזמן.

סימון דוידסון (יש עתיד):

- - - לא אני ולא את - - -

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת דוידסון, תודה. בבקשה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני רוצה לסיים. אני רוצה לסיים. שלוש אופציות. אופציה ראשונה זה להכיר במדינה פלסטינית - -

טלי גוטליב (הליכוד):

לא יקום ולא יהיה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - מדינת פלסטין ליד מדינת ישראל. או שאתה הולך על סיפוח. אם אתה הולך על סיפוח יש לך שתי אפשרויות: או שאתה מספח את השטח ולא את האוכלוסייה, ואז אתה מקים למעשה משטר, מדינה שיש לה שתי מערכות חוק, ואז קוראים לזה אפרטהייד; או שאתה הופך למדינה דמוקרטית, אבל לא יהודית, כי אין רוב יהודי.

טלי גוטליב (הליכוד):

לא יקרה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אלו שלוש האופציות.

טלי גוטליב (הליכוד):

הם שותקים - - -

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מה שותקים? מה שותקים? אני מנסה לתאר לך מה זה.

סימון דוידסון (יש עתיד):

צריך ללמוד להקשיב, טלי.

טלי גוטליב (הליכוד):

- - - חבר כנסת.

סימון דוידסון (יש עתיד):

צריך ללמוד להקשיב. גם לך אני מקשיב.

היו"ר משה סולומון:

חברת הכנסת טלי גוטליב. חברת הכנסת - - -

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

יש לך שלוש אופציות.

קריאות:

היו"ר משה סולומון:

חברי הכנסת, תרשו לו לדבר עוד דקה, שיסיים את דבריו.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

או פתרון של שתי מדינות או פתרון של מדינה אחת. או אפרטהייד או דמוקרטית, מדינה אחת לכולם. אלו שלוש האופציות.

טלי גוטליב (הליכוד):

מדינת הלאום היהודי. מדינת הלאום היהודי. לך.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אפילו אני לא מעלה את הנושא של טרנספר.

טלי גוטליב (הליכוד):

רד, רד כבר. רד, כמה אפשר.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

את יודעת למה, כי גם עכשיו במצב הזה לא הצלחתם.

טלי גוטליב (הליכוד):

אני יודעת מי אתה. אבל אני יודעת מי אתה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מה חזוננו? מה חזוננו?

טלי גוטליב (הליכוד):

אני עוקבת אחרי הדברים שאתה אומר.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תן לי להשלים, כי היא שאלה מה החזון שלנו.

היו"ר משה סולומון:

יש לך 40 שניות.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה אומר דברים אחרים.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אנחנו פרסמנו, רבותיי - - -

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. תודה רבה.

טלי גוטליב (הליכוד):

אני עוקבת אחריו - - - די כבר.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אנחנו פרסמנו מסמך, וקראנו למסמך הזה "יוזמת גשרים של פיוס ושלום". זה המסמך ששם אנחנו מפרטים את החזון המדיני ואת התוכנית המדינית שלנו.

טלי גוטליב (הליכוד):

בהצלחה לכם.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אבל אני רוצה לקרוא קטע אחד, שהוא רלוונטי לנושא של - - -

היו"ר משה סולומון:

יש לך עשר שניות. יש לך עשר שניות, תסיים.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לא, אתה צריך לתת – מה זה עשר שניות? דן, יש לי זכות, הם קטעו אותי כמה פעמים.

היו"ר משה סולומון:

בבקשה.

טלי גוטליב (הליכוד):

ארבע, שלוש, שתיים, אחת. שלום. תודה.

היו"ר משה סולומון:

נא לסיים. תודה רבה. תודה רבה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לא.

היו"ר משה סולומון:

הייתה לך רבע שעה. תודה רבה. נא לרדת.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

זכותי לדבר רבע שעה.

היו"ר משה סולומון:

נא לסיים. סיימת? תודה רבה. נתתי לך 15 דקות.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בסדר, אבל הם גזלו מהזמן שלי.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. תודה רבה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הם גזלו מהזמן שלי.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. תודה רבה.

היו"ר משה סולומון:

אתה יכול להגיד משפט סיכום, אבל לא להתחיל נושא חדש.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אדוני היושב-ראש, זאת השתקה.

קריאות:

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. נא לסיים.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

זאת השתקה.

היו"ר משה סולומון:

תודה. תודה רבה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לא. זאת השתקה. הם גזלו מהזמן שלי.

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה.

טלי גוטליב (הליכוד):

- - - עבר הזמן.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בושה וחרפה.

היו"ר משה סולומון:

תודה לך. קריאה ראשונה. חבר הכנסת ואליד, קריאה ראשונה. אלהואשלה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כמה פעמים קראת לה? כמה פעמים קראת לה?

טלי גוטליב (הליכוד):

שתי קריאות, יא בכיין. לך לגן עדן , לך לגן עדן. כמה פעמים - - -

היו"ר משה סולומון:

חברת הכנסת טלי גוטליב, תודה רבה. הדובר הבא נמצא כאן ורוצה להתחיל לדבר. תודה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, קריאה שנייה. תודה. תודה.

טלי גוטליב (הליכוד):

יש לי שתי קריאות. איזה בכיינים.

היו"ר משה סולומון:

סליחה.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותיי השרים, אני רוצה לדבר על סוגיה שכנראה חברי הכנסת בקואליציה לא כל כך מכירים, וגם השרים, כי הנתק ביניכם לבין מה שקורה בשטח הוא באמת בלתי נתפס. תראו, יוקר המחיה שמדינת ישראל סובלת ממנו הוא לא איזה משהו ערטילאי בכותרות. זה אומנם מופיע בדוח ה-OECD לשנת 2025, שאומר שישראל סובלת מרמות גבוהות של יוקר מחיה גם בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, אבל צריך להבין שיוקר המחיה הזה הוא לא עניין לדוחות ה-OECD, זה משהו שהאזרחים מרגישים אותו כל יום, כל יום כשהם יוצאים בבוקר לעבודה, כשהם ממלאים דלק, כשהם הולכים לסופר. עכשיו, תשמע, כשאנחנו מדברים על מחירי המזון שעולים, כשאנחנו מדברים על מחירי הסופר, זה כנראה משהו שחברי הכנסת פה יודעים להתמודד איתו. כשמחירי הפירות עולים קצת אנחנו מתמודדים. כנראה שאני ממשיך לקנות פירות וירקות כמו שקניתי קודם, וגם אחרים. אבל מי נפגע ראשון? השכבות הנמוכות נפגעות ראשונות. אלה שגם ככה חיו מהיד לפה לא יכולים היום לקנות סל של פירות וירקות, כי זה פשוט לא מעניין את הממשלה הזאת. כשיש לכם מספר שרים לא הגיוני, שלא רק שעולה הרבה מאוד כסף, אלא גם לא מאפשר לכלכלה הזאת להתפתח ולעבוד – אם אתה היום תרצה לפתוח עסק, אדוני היושב-ראש, בתחום התיירות, אתה צריך לעבוד בערך מול חמישה-שישה משרדי ממשלה, כל אחד עם התנאים והתקנות שלו. אבל אני שמח לגלות בתקציב הזה שלמרות שהחשמל עלה ב-3.5%, המים ב-2%, הארנונה ב-5.3%, ביטוח לאומי עולה, מס בריאות עולה, המע"מ עולה, מחירי המזון עולים – אדוני היושב-ראש, אני רוצה להרגיע אותך: בתקציב הזה מטפלים ביוקר המחיה, אבל לא ביוקר המחיה של תושבי ישראל, אלא ביוקר המחיה של העזתים. בתוך החלטת הממשלה על התקציב – 1.6 מיליארד שקל מופנים לצרכים אזרחיים בעזה. מהם הצרכים האזרחיים בעזה? זה הצרכים של אזרחי עזה. כספי המיסים שאזרחי ישראל משלמים הולכים לסבסד ולממן את אזרחי עזה. כספי המיסים שאנשים כאן משלמים, פת הלחם שלהם, שהם מונעים מעצמם ועדיין משלמים מיסים, הולכת כדי להעביר 1.6 מיליארד שקל למזון, לקרואסונים, לטלפונים, לדלק, לכל הציוד. על כל מה שמכניסים לעזה אנחנו משלמים. אתם ממשלה שירדה מהפסים בצורה שאי-אפשר אפילו לדמיין אותה. איך אתם לא חושבים להשפיל את המבט שלכם כשאתם היום תצביעו בעד התקציב הזה, כשכולכם יודעים לצעוק כל כך יפה נגד החמאס ולהסביר לנו מה צריך לעשות ברצועת עזה, אבל אתם הולכים להצביע היום, חברת הכנסת קטי שטרית וחבר הכנסת אכרם חסון, וכל השרים שיהיו כאן, הולכים להצביע היום על 1.6 מיליארד שקל, למי? לעזתים.

קטי קטרין שטרית (הליכוד):

עודד פורר (ישראל ביתנו):

כל הכבוד לכם, באמת, כל הכבוד לכם שאתם דואגים לתושבי עזה. אבל שתדעו שחוץ מהעזתים יש גם תושבים במדינת ישראל. יש תושבים בשדרות, יש תושבים בקריית שמונה, יש כאלה שלא חזרו לקריית שמונה בגלל שהם לא יכולים לחזור לקריית שמונה עם איך שאתם בניתם את מתווה החזרה. תדאגו להם, אל תדאגו לתושבי עזה. מיליארד שקל אתם לא מוצאים כדי להעביר לבית החולים סורוקה שנפגע במתקפה האיראנית, אבל אתם מוצאים בתקציב הזה 1.6 מיליארד שקל לתת לתושבי עזה? על זה אתם הולכים להצביע? אז אתם יכולים לספר לנו איזה סיפור שאתם רוצים, ולצלם איזה סרטון טיקטוק שאתם רוצים, או אינסטגרם או פייסבוק או מה שאתם לא רוצים. אבל אתם, חבר הכנסת בוארון וחבר הכנסת קלנר, אתם הולכים להצביע היום כדי להביא 1.6 מיליארד שקל לתושבי עזה מכספי משלם המיסים הישראלי. כל הכבוד, היה שווה לרוץ בפריימריז, להיבחר לכנסת, כדי שתוכלו לדאוג לתושבי עזה שהם יקבלו קרואסונים. תוכלו לדאוג לתושבי עזה שהם יקבלו טלפונים, תוכלו לדאוג להם שהם יקבלו סיגריות, כל הכבוד. אבל תזכרו, תזכרו שיש תושבים בשדרות שהולכים לסופר ולא יכולים לקנות פירות וירקות, שיש תושבים בקריית שמונה שלא יכולים לחזור הביתה, שיש תושבים במטולה שהבית שלהם הרוס. להם אתם לא מוצאים כסף. למה אתם כן מוצאים כסף? לכל האתננים הפוליטיים שלכם כדי לחפות על זה שאתם כל היום עסוקים בחוק ההשתמטות. אני חייב להגיד בסוגיה הזאת – אתם מדברים כרגע על לכבוש את העיר עזה, כאילו עוד לא עשיתם את זה בשנתיים האחרונות, כבר 724 יום שאתם מנהלים את המלחמה הזאת בכל המקומות שאתם נכנסים אליהם היום בעזה, וצה"ל כבר היה בעזה. אבל מה אתם לא מסוגלים לעשות לצה"ל? לגייס חיילים. את זה אתם לא מסוגלים לעשות. כל הממשלה הזאת וכל חברי הכנסת כאן עסוקים באיך הם מצליחים להעביר את חוק ההשתמטות שיפטור עשרות אלפים משירות. עכשיו, אני אומר לכם: לא צריך לשלוח שוטרים כדי לעצור את המשתמטים ולהכניס אותם לבית הסוהר. מאוד פשוט – לא מעניין אותי אם המשתמט הוא יהודי או ערבי, הוא חרדי או חילוני, דתי, אשכנזי, ספרדי, מהצפון, מהדרום, זה בכלל לא מעניין. לא צריך חוק גיוס לחרדים או חוק גיוס לערבים. צריך כאן חוק גיוס לישראלים, שקובע, אדוני היושב-ראש, דברים מאוד פשוטים: בגיל 18 כולם מתגייסים, כל אזרח ישראלי עם תעודת זהות כחולה מתגייס. הצבא יבחר את מי שמתאים לו, ומי שלא מתאים לצה"ל ילך לשירות לאומי או במשטרת ישראל או בכיבוי אש או במגן דוד אדום או במערכת הבריאות, דרך האגף החברתי-ביטחוני במשרד הביטחון, ולא דרך כל מיני עמותות. ומה נעשה למי שיחליט להשתמט? מאוד פשוט: אין יותר קצבאות, אין הנחות בארנונה, אין הנחות על מעונות יום, והחשוב מכול, נשללת ממנו זכות ההצבעה. אז יגידו לי: אבל אם נגיד למי שלא מתגייס שהוא לא יכול להצביע, אז אנחנו לא דמוקרטים. אני לא יודע, יש מדינות, קצת פחות דמוקרטיות מישראל אומנם, שנשללת בהן זכות ההצבעה למי שיושב בכלא. במרבית המדינות בארצות הברית מי שיושב בבית הסוהר לא יכול להצביע. בחלק מהן – גם אחרי שהוא השתחרר מבית הסוהר. בבריטניה מי שיושב בבית הסוהר לא יכול להצביע. אז אני מוותר למשתמטים על בית הסוהר – הם פשוט לא יוכלו להצביע. ולסיכום, אני רוצה לדבר כאן קצת אל הלב של חברי הקואליציה והשרים. אנחנו נמצאים ערב יום הכיפורים, תקופת הסליחות. כל מי שקצת אמר או אומר או קרא את הסידור מכיר את ברית שלוש-עשרה, ששוב ושוב אומרים כשאנחנו מתפללים את תפילת יום הכיפורים וגם את הסליחות. התפילה הזו, מקורה בשיח המעניין מאוד שניהל משה עם הקדוש ברוך הוא. משה רבנו, אחרי חטא העגל, כשהוא חוזר ואומר: אני לא יכול להנהיג את העם הזה, הוא אומר לקדוש ברוך הוא: אי-אפשר. ואז הוא מגיע לבקש סליחה על העם, והוא מנהל משא ומתן יפה מאוד עם הקדוש ברוך הוא. אומר הקדוש ברוך הוא: אני לא אשלח מלאך, פניי ילכו, אני אבוא בעצמי. ואז כתוב: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" – הם מדברים פנים אל פנים. לפני שהוא אומר לו את תפילת שלוש-עשרה, כתוב בשמות ל"ג, י"ט: "וקראתי בשם ה' לפניך". אומר רש"י: ללמדך סדר בקשת הרחמים אף אם תכלה זכות אבות". במשא ומתן שמשה מנהל עם הקדוש ברוך הוא, הוא אומר לו: נכון, עליי עכשיו אני אתפלל, אתה תסלח לעם הזה ולא תפגין את חרון אפך. אבל מה יקרה אחר כך? מי יבוא ומי ידאג שאפשר יהיה – כי העם הזה כנראה יחטא, עוד יהיו לנו חטאים. ואז הקדוש ברוך הוא אומר לו, אני אלמד אותך סדר בקשת רחמים גם אם תכלה זכות אבות, מה יכול העם הזה להגיד כשתכלה זכות אבות. ואז אנחנו אומרים את תפילת שלוש-עשרה: "הראני נא את כבדך", ואז הוא אומר את התפילה המפורסמת: "ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נצר חסד לאלפים, נשא עוון ופשע וחטאה ונקה - - -". הפרשנות על התפילה הזאת אומרת שאלה 13 מידות של הקדוש ברוך הוא, אבל אלה המידות שאנחנו צריכים לסגל לעצמנו כדי שנזכה, זו תעודת הביטוח שלנו. אנחנו צריכים להיות עם חסד ורחמים, עם ארך אפיים ואמת; אלו המידות שאנחנו צריכים לסגל לעצמנו כדי שיסלחו לנו. אז עכשיו, ובזה אני אסיים, ערב יום הכיפורים. 48 חטופים נמצאים בשבי חמאס כבר 724 ימים. אני אומר כאן להנהגה של מדינת ישראל: תגלו גם את מידת הרחמים, תבינו שהאינטרס של מדינת ישראל הוא להחזיר את 48 החטופים, ואחר כך לדאוג שאף אחד ממחבלי חמאס לא יסיים את חייו במוות טבעי.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה.

היו"ר משה סולומון:

הודעה למזכיר הכנסת.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק תמיכה בפעולות לטובת נכים ונפגעי פעולות איבה (תיקוני חקיקה), התשפ"ו–2025, שהחזירה ועדת העבודה והרווחה.

היו"ר משה סולומון:

קודם כול השר מסכם, ואחר כך - - -

קריאות:

לא לא לא.

היו"ר משה סולומון:

הסדר הוא ששר מסכם את הדיון האישי, ואחר כך שר האוצר עולה. לשר האוצר יש רק שבע דקות.

אופיר כץ (הליכוד):

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

שבע דקות אתה רוצה – הוא? בסדר, אין בעיה. שבע דקות.

אופיר כץ (הליכוד):

זה לא שר מסכם.

היו"ר משה סולומון:

אז הסדר הפוך?

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

שבע דקות.

היו"ר משה סולומון:

השר בצלאל סמוטריץ' יעלה לסכם את הדיון. לרשותך שבע דקות.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ':

אדוני היושב-ראש, חבריי – ביום הזה, בימים האלה של עשרת ימי תשובה, אני אומר את המילה "חבריי" במובן הכי עמוק ואמיתי של המילה, גם כשבין חברים יש מחלוקות. חברי הכנסת, ברשותכם אני רוצה לפתוח ולהזכיר: היום יום השנה השביעי להירצחו של ארי פולד, השם ייקום דמו, אחיו של רעי, שותפי, אחי איתן, שעובד איתי כבר יותר מעשר שנים. איתן, חיבוק גדול לך, למשפחה כולה, ואני חושב לעם ישראל, כי מי שהכיר את ארי ידע איזה לוחם עז הוא היה על צדקת דרכה של מדינת ישראל, של הציונות; הוא לחם כאן במדינת ישראל, לחם בחזיתות ההסברה בחוץ לארץ, ועשה עבודה יוצאת מן הכלל. אובדנו הוא אובדן גדול לכולנו, אבל בראש ובראשונה, כמובן, לרעייתו, לילדיו, להוריו, למשפחתו. השם ייקום דמו. נקודה שנייה – אני מנצל את ההזדמנות לדבר כאן להתנצל, לבקש סליחה באופן אישי מכל אחד ואחת מהיושבים כאן אם פגעתי, ומן הסתם פגעתי, בין אם כי לא נעניתי לדרישה או כי בלהט הוויכוחים. אני מאוד משתדל, בכלל בתפקיד הזה, בוודאי מאז ראשיתה של המלחמה, גם ויכוחים ומחלוקות לנהל אחרת, אבל מן הסתם מעדתי וכשלתי בלשוני, אז אני מתנצל אם פגעתי חלילה במישהו או מישהי. יש לנו ויכוחים ומחלוקות אידיאולוגיות, תפיסתיות, מקצועיות, וזה לגיטימי. שום דבר הוא לא אישי. אני באמת אוהב, מעריך ומכבד כל אחד ואחת מהיושבים כאן, ולא רק; משוכנע שכולנו פועלים לשם שמיים, מתוך שטובת מדינת ישראל לנגד עינינו. ועוד פעם, זה לגיטימי שתפיסות הטוב שלנו שונות וההכרעות שלנו, הניווטים שלנו בסבך המציאות המורכבות, שונים. אנחנו נמשיך לחלוק ונמשיך להתווכח ונמשיך לחתור איש איש לממש את ערכיו ואת השקפת עולמו, אבל שוב, אני מתנצל ומבקש מחילה, וכמובן מוחל לכל מי שאולי פגע בי "ולא ייענש שום אדם בסיבתי", לא כאן ולא בכלל. אנחנו נעלה תכף להצבעה תקציב חשוב שיש בו דבר אחד בלבד – תקציב מלחמה: עם כלביא, המלחמה המוצלחת באיראן, התמשכות המלחמה בעזה, צורכי הצבא אחרי משא ומתן ארוך שניהלנו עם מערכת הביטחון והגענו להסכמות, גם על השנה וגם על שנה הבאה – למעט מרכיב של בט"ש מוגבר, שעוד יצטרך להיות מסוכם בתקציב השנה הבאה. וה-31 מיליארד, כמעט, שעולים כאן עכשיו להצבעה מורכבים בעיקרים – 28.9 לדעתי – מתקציב הביטחון ישירות; יש 1.7 מיליארד תשלומי ריבית שמחויבים על ידי החוק שאנחנו פותחים כך את התקציב, ו-200 מיליון נפגעי פעולות איבה. הכול דברים חדשים שהתווספו על רקע המלחמה. אין בתקציב הזה שקל אחד של הוצאות אזרחיות, כך שהוא לא אמור באמת לשקף מחלוקות, שכפי שאמרתי קודם, הן לגיטימיות מאוד בינינו, בין קואליציה ואופוזיציה, וכפי שאנחנו רואים, גם בתוך הקואליציה, על סדרי העדיפויות ועל תקציבים. אני חושב שהמצופה היה, בכלל ובערב יום הכיפורים, שכולנו נצביע בעד, כי בסוף הצבא – על עם כלביא ודאי אין מחלוקות; כולנו, קואליציה ואופוזיציה, התייצבנו מאחורי המלחמה הזו, אולי למעט חברי כנסת לא יהודים שהם נגד מדינת ישראל ונגד הציונות ונגד ביטחונה, ומזדהים לצערי לפעמים עם הגרועים שבאויבינו. אבל למעט הם, כולנו הזדהינו עם הצורך להסיר את האיום הקיומי האיראני, גם הגרעיני וגם הקונבנציונלי, של יכולת הטילים שלהם. וגם המלחמה בעזה, שאפשר, שוב, להתווכח על איזונים בין מטרותיה, בסוף כולנו בצד הטוב נגד הצד הרע, של חמאס. כולנו רוצים את הניצחון, את השמדת חמאס וכולנו רוצים את השבת החטופים. כפי שאמרתי, הצבא, צרכיו ותקציבו בעת מלחמה צריכים להיות מעל כל מחלוקת. אני חושב שכולנו היינו צריכים להצביע בעד, ובוודאי לא להצביע נגד, גם אם האופוזיציה לא רוצה להצביע בעד. ופה אני אומר לחברי הכנסת החרדים האשכנזים – אני משבח כמובן את חברי הכנסת של ש"ס, שבצורה חד-משמעית הבהירו שעל רקע החשיבות של התקציב לביטחון ולמלחמה הם כמובן מצביעים בעדו, ואני קורא מכאן לחברי הכנסת החרדים האשכנזים של דגל התורה, אגודת ישראל: ויכוחים, מחלוקות, חוק גיוס, תקציבים, הכול לגיטימי; מנופים פוליטיים, לפעמים גם מנופים בהצבעות, בוועדות, הכול-הכול לגיטימי כחלק מהמשחק הפוליטי בתוך קואליציה, הגם שאתם עכשיו איזה רגל בפנים, רגל בחוץ. אני חושב שלהצביע נגד תקציב ביטחון, רק תקציב ביטחון, תוך כדי מלחמה, שהוא פשוט נדרש לנו, כי אחרת הצבא לא יכול לרכוש חימושים ולא יכול לבצע הזמנות של דברים שאושרו לו בוועדת שרים להצטיידות, דברים קריטיים, ולא יכול לשלם שכר ומענקים למילואימניקים שלהם – צריך להזכיר את זה: עכשיו עכשיו עשרות אלפי משרתי מילואים שלנו, לוחמים, עזבו את הבית, את האישה, את הילדים, יבלו את החג במלחמה. בזמן הזה לא מצביעים נגד תקציב, לא פוגעים במלחמה, לא פוגעים בביטחון ישראל, זה בעיניי מעבר לכל שיח, ויכוח או מחלוקת פוליטית, ואני קורא לכם מכאן להתעשת. ומילה אחרונה על הכלכלה, מכיוון שכמה רואי שחורות ותחזיות אפוקליפטיות על קריסת הכלכלה שמענו כאן בשנתיים האחרונות, וכמה עצומות כביכול של כלכלנים מוטי אג'נדה, פוליטיקאים, חלקם פה, חלקם בעיתונות וחלקם עוטים כל מיני תארים ולוגואים פיקטיביים שהוקמו - הפורום הזה והפורום ההוא – מה לעשות? המספרים מדברים בעד עצמם, השקל חזר הרבה יותר ממה שהיה ערב מלחמה, והבורסה שלנו שוברת עוד שיא ועוד שיא ועוד שיא. אגב, זה הברומטר הטוב ביותר כי משקיעים בסוף רוצים להרוויח כסף, הם קוראים מספרים - - -

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

לא, זה לא הפרמטר הטוב ביותר - - -

שר האוצר בצלאל סמוטריץ':

לא, זה הפרמטר הטוב ביותר לאמון ולתקוות של כולם. בוא, עכשיו אני מדבר. הרי - - -

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה, חברים.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אבל אתה לא מדייק, מה לעשות?

מיקי לוי (יש עתיד):

שר האוצר בצלאל סמוטריץ':

אתם הרי דיברתם פה. שבע שעות טחנתם, עם ישראל הקשיב לכם – תנו. לא חייבים להפריע, בוודאי לא בערב יום כיפור. אמרתם את עמדתם, אני אגיד את עמדתי, והציבור ישפוט. הבורסה היא הפרמטר הטוב ביותר לאמון ולאופטימיות לאן הולכת הכלכלה, כיון שאנשים משקיעים ורוצים להרוויח כסף, הם לא פוליטיקאים, הם לא בעד הממשלה או נגד הממשלה. מה פירוש? יש להם עמדה וזה בסדר גמור, אבל הם רוצים להרוויח כסף.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

שר האוצר בצלאל סמוטריץ':

והבורסה שוברת שיאים, כי כולם יודעים שהממשלה הזו מורידה את הסיכונים הגיאו-פוליטיים שלנו בצורה דרסטית, ולכן הכלכלה כאן, בעזרת השם, הולכת לצמוח בצורה אדירה, ואמרתי לכל אורך הדרך: הדבר החשוב ביותר לכלכלה זה לנצח את המלחמה, כי הניצחון יביא ביטחון, בעזרת השם, והביטחון יביא תנופה ארוכה של כלכלה. אני מסיים. אמרתי, ההייטק וההשקעות הזרות, ושוק התעסוקה – נתוני מקרו פנטסטיים. גם ירידה ביוקר המחיה, גם בדיור. גם ביוקר המחיה – אנחנו רחוקים מהמקום שרצינו להיות בו ונמשיך לחתור לשם בכל הכוח כי זה האתגר שלנו, אבל מצבנו הולך ומשתפר, בעזרת השם. מי שמסתכל על זה בעיניים אובייקטיביות, לא מפוזיציה ולא מאופוזיציה, יודע את זה. ואני לא קושר כתרים לעצמי אלא לעם ישראל, לכוחות החיים הבריאים, הטבעיים, לציונות, לאהבת הארץ, ליוזמה, לחדשנות, ליצירתיות ולהתגייסות של כולנו להצלחתה של מדינת ישראל בכל התחומים וגם בכלכלה. שנה טובה, אדוני היושב-ראש, לך, לכל החברים היקרים של הבית היקר הזה. גמר חתימה טובה. שניחתם כולנו, בעזרת השם, לחיים טובים של ניצחון, של השבת החטופים, של שלום וביטחון, ובעיקר של אחדות בינינו וכבוד הדדי. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן ואמן. שנה טובה וחתימה טובה גם לשר האוצר. ואני מתכבד להזמין כעת – ראש האופוזיציה, אני מבין, לא נמצא, נכון? לא נמצא, אז את יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת חנוך מלביצקי. בבקשה.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

תודה. אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חברי הכנסת, קודם כול צריך להגיד תודה. התקציב הזה הוא תקציב חשוב, וטוב שהוא עובר, ואני רוצה להגיד תודה. אני רוצה להגיד תודה קודם כול לחברי האופוזיציה בוועדת הכספים, שלמרות עמידה עקרונית על דברים שהיו חשובים להם, ולא פעם לא ראינו את הדברים עין בעין, עשו את זה בהוגנות, עשו את זה בענייניות, רובם המכריע. אני חושב שראו אפשר גם מחלוקות לנהל בצורה אחראית ונבונה. אני רוצה להגיד תודה לצוות המקצועי של ועדת הכספים – למנהל הוועדה, לכל העוזרות והעוזרים שיש לו, וגם, אחרונה חביבה ומאוד מאוד משמעותית, היועצת המשפטית של הוועדה, שמדגימה - - -

קריאה:

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

כן, כן, היועצת המשפטית של הוועדה. בעזרת השם, אולי פעם היא תהיה היועצת המשפטית לממשלה. אני אמרתי שאני אהיה מוכן לקדם אותה לשם, אני לא בטוח שהיא רוצה. היא באמת מדגימה מה זה ייעוץ משפטי שעובד כדי לקדם, לא עובד כדי לטרפד, עובד כדי לקדם, וזה בהחלט משב רוח מרענן. דרך אגב, זה לא רק בוועדה הזו. הייעוץ המשפטי לכנסת, ברוב המקרים שאני נכחתי, והיו לי אינטראקציות עם יועצים משפטיים, הוא בהחלט כזה, ויש הרבה מה ללמוד מהם. אנחנו בפתחו של יום כיפור, והיום שמעתי סיפור מאחד מראשי המועצות על לוחם עז נפש שלחם ב-7 באוקטובר, קצין די גבוה בצבא, שהגיע לאיזשהו דיון ואמר את עמדתו ונמתחה עליו הרבה ביקורת. ואז אחר כך, כשהוא לא הגיב לאותה ביקורת, שאלו אותו: למה אתה לא מגיב? אז הוא אמר: אני אחרי 7 באוקטובר נדרתי עם עצמי נדר שאני יותר - -

היו"ר אמיר אוחנה:

קצת יותר שקט במליאה, בבקשה. קצת יותר שקט במליאה. בבקשה.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

- - שאני יותר לא נכנס לוויכוחים מרים עם אף יהודי. אני חושב שבדבר הזה כולנו יכולים להשתפר. הרי אנחנו לא נסכים פתאום על משהו, וסביר מאוד להניח שהדעות בינינו לא יתקרבו עם הזמן. זה לא שפתאום כולנו נראה עין בעין וינחת פה איזשהו שלום עולמי משום מקום. זה לא המצב. אבל אני חושב שכן יש לנו אחריות כלפי העם הזה, שרובו ככולו מתאמץ ונרתם למשימה הלאומית המשמעותית מאוד מאוד שהוא ניצב בפניה. מדברים הרבה על הסברה מחו"ל, על בעיות הסברה שיש, מי אשם, מי לא אשם. בסופו של דבר, אנחנו רואים שמדינת הלאום היא משהו שלא קיים כמעט בשום מקום אחר בעולם, לא רק כמדינת הלאום היהודי, אלא גם הקונספט של מדינת לאום. אנחנו רואים שבאירופה, אנחנו רואים שבטח בארצות הברית, יש חלקים מהן שכבר הרבה מאוד שנים מתנערים מהקונספט הזה של מדינת לאום. לכן מדינת הלאום היהודית מייצרת אצלם קושי. אירופאים שגדלו כל השנים על כך שלאום ולאומיות זה דבר מגונה, זה דבר לא נכון, זה דבר חשוך – קשה להם מאוד לתמוך במדינת הלאום היהודית שנלחמת על חייה. והעובדות פה פחות משמעותיות: מי עשה, מי לא עשה, מי התחיל, אם יש רעב בעזה, אם אין רעב בעזה, זה לא משנה. הקונספט של מדינת לאום הוא קונספט שלעולם המערבי היום קשה מאוד לקבל, ואני לא רואה בעתיד את העולם מקבל את זה בצורה קלה יותר. היו הרבה ביקורות על הנאום של ראש הממשלה כשהוא דיבר על ספרטה ואתונה. אבל ראש הממשלה, כמו תמיד, רואה נכון את המציאות, רואה נכון את העולם שאנחנו נמצאים בו, רואה נכון את האתגרים שעומדים מול מדינת ישראל. מצבנו הבין-לאומי לא הולך להיות קל יותר בעתיד, ולכן אנחנו צריכים להתכונן לזה. כדי שתהיה לנו עצמאות לאומית, אנחנו צריכים עצמאות כלכלית; וכדי שתהיה לנו עצמאות כלכלית, אנחנו צריכים עצמאות אידאולוגית. ופה, אני חושב שחלקנו קצת שכח וקצת לוקה בחסר וקצת מאמץ לעצמו כל מיני אידאולוגיות שהן לא שלנו ולא יהיו שלנו. האידאולוגיה שלנו היא לא איזושהי אידאולוגיה של כמה אנשים חכמים ככל שיהיו, שחשבו עליה לפני 150 או 200 שנה באירופה באיזשהו מקום. האידאולוגיה שלנו נעוצה במסורת, במסורת ישראל, בתורה, ביהדות. זו האידאולוגיה של מדינת ישראל.

קריאות:

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

כל אלו שישר קופצים כשמזכירים את מסורת ישראל, שישר צועקים כשמזכירים את מסורת ישראל, זה מגרד להם בגוף. הם לא יכולים לסבול את זה, אני מבין את זה, צר לי עליהם, עצוב לי עליהם, אבל אני מבין אותם שהדבר הזה גורם להם אי-נעימות. במסורת שלנו יש כזה דבר שנקרא השתוות הצורה. במקום שיש חוסר השתוות הצורה עם משהו, אז זה גורם לך לאי-נוחות, ואני מבין את כל האנשים שצווחים וצורחים כשהם שומעים על מסורת ישראל. אבל עם ישראל חוזר למסורת, עם ישראל חוזר לשורשים, עם ישראל מכבד את לומדי התורה, ימשיך לכבד את לומדי התורה. ואלה שרוצים לחרב ולהשמיד אותנו מבפנים, זה לא ילך להם. שנה טובה, גמר חתימה טובה, ושנחזור למקורות שלנו. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

שנה טובה וחתימה טובה. האם תרצו להעלות שר מסכם או שנעבור להצבעות? אוקיי. רק בנושא הצבעות – אני בדרך כלל עובד מול חברת הכנסת בן ארי, הפעם מול חבר הכנסת מאיר כהן. מעולה, מצוין. חברות וחברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות. אנא, תפסו את מקומותיכם. אנחנו נצביע תחילה בקריאה השנייה על הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025. להצעת החוק הוגשו הסתייגויות של קבוצת סיעת יש עתיד – חברי הכנסת יאיר לפיד, מאיר כהן, קארין אלהרר, מירב כהן, אלעזר שטרן, מיקי לוי, מירב בן ארי, רם בן ברק, יואב סגלוביץ', בועז טופורובסקי, מיכל שיר סגמן, יוראי להב הרצנו, ולדימיר בליאק, רון כץ, מטי צרפתי הרכבי, טטיאנה מזרסקי, יסמין פרידמן, דבי ביטון, משה טור פז, סימון דוידסון, נאור שירי, שלי טל מירון, ירון לוי ועדי עזוז; של קבוצת סיעת כחול לבן – המחנה הממלכתי – חברי הכנסת בנימין גנץ, פנינה תמנו, חילי טרופר, מיכאל מרדכי ביטון, אורית פרקש הכהן, אלון שוסטר, איתן גינזבורג ויעל רון בן משה; של קבוצת סיעת ישראל ביתנו – חברי הכנסת אביגדור ליברמן, עודד פורר, יבגני סובה, שרון ניר, יוליה מלינובסקי וחמד עמאר; של קבוצת סיעת רע"מ – חברי הכנסת מנסור עבאס, ווליד טאהא, ואליד אלהואשלה, אימאן ח'טיב יאסין ויאסר חוג'יראת; של קבוצת סיעת חד"ש-תע"ל – חברי הכנסת איימן עודה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עופר כסיף וסמיר בן סעיד; של קבוצת סיעת העבודה – חברי הכנסת מרב מיכאלי, נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן מרום. בהתאם להחלטת ועדת הכנסת, לא תתקיים הצבעה על יותר מ-25 הסתייגויות. חבר הכנסת כהן, שומע אותי, נכון? מכיר. אני מציין לפרוטוקול כי כל ההסתייגויות שלא תתקיים לגביהן הצבעה, מוסרות. לפני שנתחיל בהצבעות – חבר הכנסת קריב, בבקשה, רצית לשאול שאלה.

גלעד קריב (העבודה):

אדוני היושב-ראש, כמנהגנו מדי הצבעה על תקציב, ויש כאלה לא מעט, אנחנו מבקשים לדעת האם ישנם סיכומים עם סיעת ש"ס, שעל פניו יושבת באופוזיציה, והאם ישנם הסכמים שמדברים בצורה מובהקת על ענייני החינוך החרדי שלא מלמד ליבה? זאת שאלה אחת. השאלה השנייה נוגעת לסיעת עוצמה יהודית. אתמול סיעת עוצמה יהודית התעקשה, בניגוד לבקשת ראש הממשלה, לקיים הצבעה בהצעות חוק פרטיות, גם בניגוד לעמדת ועדת השרים לענייני חקיקה. והינה היום נראה שהשקט חזר ליחסים עם עוצמה יהודית. אז אנחנו מבקשים לדעת האם ישנו סיכום עם סיעת עוצמה יהודית ושריה? ומבקשים גילוי נאות – בניגוד לפעם הקודמת, חבר הכנסת אופיר כץ – לגבי כל הסיכומים הקואליציוניים הנוגעים לתקציב.

היו"ר אמיר אוחנה:

יושב-ראש הקואליציה, אתה תשיב? בבקשה. כן, בבקשה.

אופיר כץ (הליכוד):

לגבי ש"ס, התשובה היא לא. לגבי עוצמה יהודית, אין שום דבר חדש מהגילוי הנאות שמסרתי בהצבעה בקריאה הראשונה.

היו"ר אמיר אוחנה:

מאה אחוז. אם כן, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצביע על ההסתייגויות. חבר הכנסת כהן, נצביע תחילה על הסתייגות?

מאיר כהן (יש עתיד):

לפני סעיף 1, הסתייגות מס' 1.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות מס' 1 – אנחנו לפני סעיף 1. אנא תפסו את מקומותיכם על מנת שתוכלו להצביע. הסתייגות 1 – הצבעה כעת. הצבעה מס' 1 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 1 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת נצביע על הסתייגות שמספרה?

מאיר כהן (יש עתיד):

לפני סעיף 1 - - -

היו"ר אמיר אוחנה:

אנחנו לפני סעיף 1 עד שנגיד אחרת. הסתייגות 2. הסתייגות 2 – הצבעה כעת. הצבעה מס' 2 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 2 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. גם הסתייגות זו לא התקבלה. וכעת?

מאיר כהן (יש עתיד):

5.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 5. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 5, לפני סעיף 1, של קבוצת סיעת רע"מ וקבוצת סיעת חד"ש-תע"ל. הצבעה מס' 3 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 5 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

41 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת הסתייגות מס' 6. הצבעה כעת. הצבעה מס' 4 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 6 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת?

מאיר כהן (יש עתיד):

לסעיף 1, הסתייגות מס' 9.

היו"ר אמיר אוחנה:

מאה אחוז. רק רגע אחד בבקשה. כן, הסתייגות מס' 9. הצבעה על הסתייגות מס' 9, לסעיף 1. הצבעה כעת. הצבעה מס' 5 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 9 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת?

מאיר כהן (יש עתיד):

סעיף 33.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות מס' 33 – הצבעה כעת. הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 33 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

סליחה, גם סעיף 31, בבקשה.

היו"ר אמיר אוחנה:

לא, אי-אפשר לחזור אחורה, רק קדימה. אי-אפשר לחזור אחורה.

מאיר כהן (יש עתיד):

33, בבקשה.

היו"ר אמיר אוחנה:

על 33 הצבענו עכשיו.

מאיר כהן (יש עתיד):

38, בבקשה.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 38, לסעיף 1 – הצבעה כעת. הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 38 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת הסתייגות 40, לסעיף 1 – הצבעה כעת. הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 40 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת הצבעה על הסתייגות 42. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 42 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הצבעה על הסתייגות 46, לסעיף 1. הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 46 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

41 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. חבר הכנסת כהן, במיקרופון רק את ההסתייגויות ולא את הבעד-נגד, כי זה יכול לבלבל.

מאיר כהן (יש עתיד):

כן, כן. 52, בבקשה.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 52, לסעיף 1 – הצבעה כעת. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 52 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת?

מאיר כהן (יש עתיד):

52 ה'.

היו"ר אמיר אוחנה:

זה לחלופין ה'. 52 לחלופין ה' – הצבעה כעת. הצבעה מס' 12 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 52 לחלופין ה לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. הסתייגות 53 – הצבעה כעת. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 53 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

אני מבקש הצבעה שמית על הסעיף.

היו"ר אמיר אוחנה:

כעת נצביע הצבעה שמית – על 53 לחלופין א'? זאת הכוונה?

מאיר כהן (יש עתיד):

לא, לא, על סעיף 1. סעיף 1, כלשון הוועדה.

היו"ר אמיר אוחנה:

אז משהוסרו כל ההסתייגויות לסעיף 1, נצביע כעת הצבעה שמית על סעיף 1, כנוסח הוועדה. מזכיר הכנסת, אנא קרא בשמות חברי הכנסת. הצבעה שמית

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

היו"ר אמיר אוחנה:

נא קרא בשמות חברי הכנסת שטרם הצביעו.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

היו"ר אמיר אוחנה:

האם יש מישהו שלא הצביע ומעוניין להצביע? אם כן, נא הסבו את תשומת ליבו של מזכיר הכנסת. אם אין, תמה ההצבעה, נא לסכם את הקולות. להלן תוצאות ההצבעה על סעיף 1, כנוסח הוועדה: 55 בעד, 49 נגד. אני קובע כי סעיף 1, כנוסח הוועדה, התקבל. כעת, חברי הכנסת, עוברים להצבעות האלקטרוניות, אנא תפסו את מקומותיכם. נצביע על הסתייגות - - -

מאיר כהן (יש עתיד):

לסעיף 2, 66.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 66. אנחנו בהסתייגויות לסעיף 2, הסתייגות 66. הצבעה כעת. הצבעה על הסתייגות 66 לסעיף 2. הצבעה מס' 15 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 66 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

בעד – 42, נגד – 54. ההסתייגות לא התקבלה. הסתייגות 76 כעת. הסתייגות 76. הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 76 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 80. מצביעים על הסתייגות 80 כעת. הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 80 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

41 בעד, 55 נגד. גם הסתייגות 80 לא התקבלה. כעת 126. מצביעים על הסתייגות 126, עדיין הסתייגות לסעיף 2. הסתייגות 126. הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 126 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת 131, הסתייגות 131. הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 131 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

41 בעד, 55 נגד. לא התקבלה. 197. הסתייגות 197, לסעיף 2. הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 197 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת 200. הסתייגות 200, או מא-א-תיים, לירושלמים – הצבעה כעת. הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 200 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

35 בעד, 54 נגד, חמישה נוכחים. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת הסתייגות 282. הצבעה כעת, הסתייגות 282. הצבעה מס' 22 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 52 נמנעים – אין הסתייגות 282 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

34 בעד, 52 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת הסתייגות 314, עדיין לסעיף 2. הצבעה כעת, הסתייגות 314. הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות –37 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 314 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

37 בעד, 55 נגד, ארבעה נוכחים. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת?

מאיר כהן (יש עתיד):

317.

היו"ר אמיר אוחנה:

317, נכון? זה מה ששמעתי? 317.

מאיר כהן (יש עתיד):

כן, כן.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 317 – הצבעה כעת. הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 317 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

38 בעד, 55 נגד, חמישה נוכחים. ההסתייגות לא התקבלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

להצביע על הסעיף.

היו"ר אמיר אוחנה:

אם כן, משהוסרו ההסתייגויות לסעיף 2, אנחנו נצביע כעת על סעיף 2 כנוסח הוועדה. הצבעה על סעיף 2 כנוסח הוועדה. הצבעה. הצבעה מס' 25 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 50 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

55 בעד, 50 נגד. סעיף 2, כנוסח הוועדה, התקבל.

מאיר כהן (יש עתיד):

אחרי סעיף 2 – 253.

היו"ר אמיר אוחנה:

לא, אחרי סעיף 2 זה לא יכול להיות 200, זה 353.

מאיר כהן (יש עתיד):

300. סליחה, אדוני. 353.

היו"ר אמיר אוחנה:

מאה אחוז. אנחנו מצביעים כעת על הסתייגות 353. הסתייגות 353 – הצבעה כעת. זה אחרי סעיף 2. הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 353 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

41 בעד, 55 נגד, שלושה נוכחים. ההסתייגות לא התקבלה. לכן אנחנו עוברים להצביע, נכון – רק שנייה אחת, בבקשה, עוד רגע.

טלי גוטליב (הליכוד):

רגע, קריאה שלישית על הסעיפים.

היו"ר אמיר אוחנה:

כן. אנחנו עוברים להצביע בקריאה השלישית על הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025. הצבעה כעת. הצבעה מס' 28 בעד החוק – 55 נגד – 50 נמנעים – אין חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

55 בעד, 50 נגד. אני קובע כי הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025, התקבלה בקריאה השנייה והשלישית, ותיכנס לספר החוקים. כעת אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2025, התשפ"ה–2025. נצביע תחילה בקריאה השנייה על החלק המספרי של הצעת החוק, ולאחר מכן נצביע על החלק המילולי. שימו לב, חברות וחברי הכנסת, בכל סעיף תקציבי תתקיים הצבעה אחת ביחס לכל ההסתייגויות שעניינן תוספת תקציב, והצבעה נוספת על כל ההסתייגויות שעניינן הפחתת תקציב. היה רוב באחת ההצבעות – נצביע על כל התוספות או ההפחתות המפורטות בהסתייגות לאותו סעיף, לפי העניין; אם לא יהיה רוב באחת ההצבעות, נצביע על הסעיף התקציבי כהצעת הוועדה. אם כן, אנחנו עוברים להצביע בקריאה שנייה על החלק המילולי – רגע, לא – התקציבי, החלק התקציבי. אנחנו מצביעים על סעיף - - -

מאיר כהן (יש עתיד):

לפני סעיף 1.

היו"ר אמיר אוחנה:

לא, אין לנו. אנחנו בחלק התקציבי כעת. בסדר? יש לנו הצבעה על סעיף 15, כן?

מאיר כהן (יש עתיד):

כן, כן.

היו"ר אמיר אוחנה:

הצבעה על הסתייגויות לסעיף 15 – משרד הביטחון, לשנת הכספים 2025. שימו לב, נצביע תחילה על ההסתייגויות שמשמעותן תוספת תקציב. הצבעה כעת. הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגויות – 38 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגויות לסעיף 15 בדבר תוספת תקציב לא נתקבלו.

היו"ר אמיר אוחנה:

38 בעד, 55 נגד. ההסתייגויות שמשמעותן תוספת תקציב לא התקבלו. נצביע כעת על הסתייגויות שמשמעותן הפחתת תקציב. הסתייגויות שמשמעותן הפחתת תקציב – כעת. הצבעה מס' 30 בעד ההסתייגויות – 40 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגויות לסעיף 15 בדבר הפחתת תקציב לא נתקבלו.

היו"ר אמיר אוחנה:

40 בעד, 54 נגד, שלושה נוכחים. גם ההסתייגויות הללו לא התקבלו. לכן נצביע כעת על סעיף תקציבי 15 – משרד הביטחון, לשנת הכספים 2025, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 31 בעד סעיף 15, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 49 נמנעים – אין סעיף 15 – משרד הביטחון, כהצעת הוועדה, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

54 בעד, 49 נגד. סעיף תקציבי 15 – משרד הביטחון, לשנת התקציב 2025, כהצעת הוועדה, התקבל. וכעת נצביע – 2?

מאיר כהן (יש עתיד):

למילולי, לפני סעיף 1.

היו"ר אמיר אוחנה:

איפה? איפה? אתה בדף הלא נכון. שימו לב, כעת אנחנו מצביעים על הסתייגויות לסעיף 27 – הקצבות לביטוח הלאומי, לשנת הכספים 2025. תחילה נצביע על הסתייגויות שמשמעותן תוספת תקציב. הצבעה כעת. הצבעה מס' 32 בעד ההסתייגויות – 37 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגויות לסעיף 27 בדבר תוספת תקציב לא נתקבלו.

היו"ר אמיר אוחנה:

37 בעד, 55 נגד, שישה נוכחים. ההסתייגויות לא התקבלו. כעת נצביע על הסתייגויות שמשמעותן הפחתת תקציב. הצבעה. הצבעה מס' 33 בעד ההסתייגויות –37 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגויות לסעיף 27 בדבר הפחתת תקציב לא נתקבלו.

היו"ר אמיר אוחנה:

37 בעד, 55 נגד, ארבעה נוכחים. גם ההסתייגויות הללו לא התקבלו. לכן, נעבור להצביע על סעיף תקציבי 27 – הקצבות לביטוח הלאומי, לשנת הכספים 2025 כהצעת הוועדה. אנחנו מצביעים על סעיף 27 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 34 בעד סעיף 27 – 55 נגד – 49 נמנעים – אין סעיף 27, כהצעת הוועדה, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

55 בעד, 49 נגד. סעיף תקציבי 27 – הקצבות לביטוח הלאומי, לשנת הכספים 2025, כהצעת הוועדה, התקבל. חבר הכנסת כהן, אם אתה לא אומר לי אחרת, אני ממשיך להצביע לפי הסדר.

מאיר כהן (יש עתיד):

כן, כן, תצביע לפי הסדר.

היו"ר אמיר אוחנה:

מאה אחוז. כעת נצביע על הסתייגויות לסעיף 31 – הוצאות ביטחוניות שונות, לשנת הכספים 2025, תחילה על הסתייגויות שמשמעותן הפחתה. מחקנו את ההסתייגויות שעניינן תוספת תקציב. מחקנו, בסדר. נצביע על הסתייגויות שמשמעותן הפחתת תקציב. הצבעה מס' 35 בעד ההסתייגויות – 36 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגויות לסעיף 31 בדבר הפחתת תקציב לא נתקבלו.

היו"ר אמיר אוחנה:

36 בעד, 55 נגד, חמישה נוכחים. ההסתייגויות לא התקבלו. לכן נצביע כעת על סעיף תקציבי 31 – הוצאות ביטחוניות שונות, לשנת הכספים 2025, כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 36 בעד סעיף 31 – 55 נגד – 49 נמנעים – אין סעיף 31, כהצעת הוועדה, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

55 בעד, 49 נגד. אני קובע כי סעיף תקציבי 31 – הוצאות ביטחוניות שונות, לשנת הכספים 2025, כהצעת הוועדה, אושר. כעת נצביע על הסתייגויות לסעיף 45 – תשלום ריבית ועמלות, לשנת הכספים 2025. כעת הצבעה על הסתייגויות שמשמעותן תוספת תקציב – הצבעה. הצבעה מס' 37 בעד ההסתייגויות – 36 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגויות לסעיף 45 בדבר תוספת תקציב לא נתקבלו.

היו"ר אמיר אוחנה:

36 בעד, 55 נגד, שבעה נוכחים. אני קובע כי ההסתייגויות לא התקבלו. כעת נצביע על הסתייגויות שמשמעותן הפחתת תקציב – הצבעה כעת. הצבעה מס' 38 בעד ההסתייגויות – 33 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגויות לסעיף 45 בדבר הפחתת תקציב לא נתקבלו.

היו"ר אמיר אוחנה:

33 בעד, 56 נגד, שבעה נוכחים. גם ההסתייגויות הללו לא התקבלו. לכן, נצביע כעת על סעיף תקציבי 45 – תשלום ריבית ועמלות, לשנת הכספים 2025, כהצעת הוועדה. סעיף 45, כהצעת הוועדה – הצבעה. הצבעה מס' 39 בעד סעיף 45 – 55 נגד – 49 נמנעים – אין סעיף 45, כהצעת הוועדה, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

55 בעד, 49 נגד. אני קובע כי סעיף תקציבי 45 – תשלום ריבית ועמלות, לשנת הכספים 2025, כהצעת הוועדה, התקבל. כעת, חברות וחברי הכנסת, נעבור להצביע בקריאה השנייה על החלק המילולי של הצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים התשפ"ה–2025. גם כאן הוגשו הסתייגויות של חברי הכנסת יאיר לפיד, מאיר כהן, קארין אלהרר, מירב כהן, אלעזר שטרן, מיקי ולדימיר בליאק, רון כץ, מטי צרפתי הרכבי, טטיאנה מזרסקי, יסמין פרידמן, דבי ביטון, משה טור פז, סימון דוידסון, נאור שירי, שלי טל מירון, ירון לוי ועדי עזוז – להלן קבוצת סיעת יש עתיד; של חברי הכנסת בנימין גנץ, פנינה תמנו, חילי טרופר, מיכאל מרדכי ביטון, אורית פרקש הכהן, אלון שוסטר, איתן גינזבורג ויעל רון בן משה – להלן קבוצת סיעת כחול לבן – המחנה הממלכתי; של חברי הכנסת אביגדור ליברמן, עודד פורר, יבגני סובה, שרון ניר, יוליה מלינובסקי וחמד עמאר – להלן קבוצת סיעת ישראל ביתנו; של חברי הכנסת – להלן קבוצת סיעת רע"מ; של חברי הכנסת מנסור עבאס, ווליד טאהא, ואליד אלהואשלה, אימאן ח'טיב יאסין ויאסר חוג'יראת – להלן קבוצת סיעת חד"ש-תע"ל; ושל חברי הכנסת מרב מיכאלי, נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן מרום – להלן קבוצת סיעת העבודה. בהתאם להחלטת ועדת הכנסת, תתקיים הצבעה על לא יותר מ-30 הסתייגויות. אני מציין לפרוטוקול שכל ההסתייגויות שלא תתקיים לגביהן הצבעה – מוסרות. בבקשה, נצביע תחילה על הסתייגות שמספרה?

מאיר כהן (יש עתיד):

לפני סעיף 1, הסתייגות 2. הצבעה כעת.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 2, לפני סעיף 1. הצבעה כעת. הצבעה מס' 40 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 2 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

הסתייגות מס' 5.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות מס' 5 כעת. הצבעה מס' 41 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 5 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 10. הצבעה כעת. הצבעה מס' 42 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 10 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 55 נגד. הסתייגות 10 לא התקבלה. וכעת הסתייגות מס' 11. הצבעה כעת. הצבעה על הסתייגות 11. הצבעה מס' 43 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 11 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, נגד – 55. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת?

מאיר כהן (יש עתיד):

סעיף 1, הסתייגות מס' 14.

היו"ר אמיר אוחנה:

עברנו להסתייגויות לסעיף 1, וכעת הסתייגות מס' 14. הסתייגות 14, הצבעה כעת. הצבעה מס' 44 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 14 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 27. הצבעה כעת. הצבעה מס' 45 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 27 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 55 נגד, ההסתייגות לא התקבלה. וכעת הסתייגות 30. הצבעה כעת. הצבעה מס' 46 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות 30 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 52. הצבעה כעת. הצבעה על הסתייגות 52, לסעיף 1. הצבעה מס' 47 בעד – 43 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות 52 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 59. הצבעה כעת. הצבעה מס' 48 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות 59 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 71. הצבעה כעת. עדיין במסגרת סעיף 1. הצבעה מס' 49 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות 71 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

40 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת?

מאיר כהן (יש עתיד):

הצבעה שמית על סעיף 1, כנוסח הוועדה.

היו"ר אמיר אוחנה:

משהוסרו ההסתייגויות לסעיף 1, נצביע כעת – לבקשת האופוזיציה, בהצבעה שמית – על סעיף 1, כנוסח הוועדה. מצביעים על סעיף 1, כנוסח הוועדה. מזכיר הכנסת, נא קרא בשמות הכנסת. הצבעה שמית

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

היו"ר אמיר אוחנה:

נא קרא בשמות חברי הכנסת שטרם הצביעו.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

היו"ר אמיר אוחנה:

האם יש חברי כנסת שלא הצביעו ומעוניינים להצביע? אנא הפנו את תשומת ליבו של מזכיר הכנסת.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

היו"ר אמיר אוחנה:

האם יש נוספים? אם לא, תמה ההצבעה. נא לספור את הקולות. אם כן, להלן תוצאות ההצבעה על סעיף 1: 55 בעד, 48 נגד. אני קובע כי סעיף 1, כהצעת הוועדה, התקבל. אנחנו ממשיכים בהצבעות. חברות וחברי הכנסת המעוניינים להצביע, אנא תפסו את מקומותיכם. חבר הכנסת כהן, על מה נצביע כעת?

מאיר כהן (יש עתיד):

סעיף 2, הסתייגות 156.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 156. הצבעה כעת על הסתייגות 156. הסתייגות 156, הצבעה כעת. אנחנו בהסתייגויות לסעיף 2. הצבעה מס' 50 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 156 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

44 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 167. הצבעה כעת. הצבעה מס' 51 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 53 נמנעים – אין הסתייגות 167 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 53 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. הסתייגות 183. הצבעה כעת. הצבעה מס' 52 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 183 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

44 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 206. הצבעה כעת. הצבעה מס' 53 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 206 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

44 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 213. הצבעה על הסתייגות 213. הצבעה מס' 54 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 213 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. וכעת?

מאיר כהן (יש עתיד):

להצביע על הסעיף כלשון הוועדה.

היו"ר אמיר אוחנה:

משהוסרו ההסתייגויות לסעיף 2, אנחנו נצביע על סעיף 2 כעת, כנוסח הוועדה. הצבעה כעת. מצביעים על סעיף 2 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 55 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 49 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

55 בעד, 49 נגד. אני קובע כי סעיף 2, כנוסח הוועדה, התקבל.

מאיר כהן (יש עתיד):

סעיף 3, הסתייגות 333.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 333 לסעיף 3. הסתייגות 333, הצבעה כעת. הצבעה מס' 56 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 333 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

44 בעד, 55 נגד. הסתייגות נדחתה. הסתייגות 344 כעת. הצבעה. הסתייגות 344, הצבעה. הצבעה מס' 57 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 344 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

44 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת נצביע על הסתייגות 556, הצבעה כעת. הצבעה מס' 58 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 556 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

להצביע על הסעיף.

היו"ר אמיר אוחנה:

אם כן, משהוסרו כל ההסתייגויות, אנחנו נצביע על סעיף 3 כנוסח הוועדה. סעיף 3 כנוסח הוועדה, הצבעה כעת. הצבעה מס' 59 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 50 נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

55 בעד, 50 נגד. אני קובע כי סעיף 3, כנוסח הוועדה, התקבל.

מאיר כהן (יש עתיד):

סעיף 4, הסתייגות 608.

היו"ר אמיר אוחנה:

כעת הסתייגות 608, לסעיף 4. הסתייגות 608, הצבעה כעת. הצבעה מס' 60 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 608 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 608 – 43 בעד, 55 נגד. לא התקבלה. כעת הסתייגות 805. הצבעה כעת על הסתייגות 805. הצבעה מס' 61 בעד ההסתייגות – 42 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 805 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

42 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת 822. הסתייגות 822, הצבעה כעת. הצבעה מס' 62 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 822 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת הסתייגות 852, הצבעה כעת. הסתייגות 852. הצבעה מס' 63 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 852 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

43 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

להצביע על הסעיף.

היו"ר אמיר אוחנה:

משהוסרו ההסתייגויות לסעיף 4, אנחנו נצביע כעת על סעיף 4 כנוסח הוועדה. הצבעה על סעיף כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 64 בעד סעיף 4, כהצעת הוועדה – 57 נגד – 48 נמנעים – אין סעיף 4, כהצעת הוועדה, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

57 בעד, 48 נגד. אני קובע כי סעיף 4, כנוסח הוועדה, התקבל.

מאיר כהן (יש עתיד):

סעיף 5, 895.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 895, לסעיף 5, הצבעה כעת. הסתייגות 895, הצבעה. הצבעה מס' 65 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 895 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

41 בעד, 54 נגד. ההסתייגות לא התקבלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

הסתייגות 1015.

היו"ר אמיר אוחנה:

וכעת הסתייגות 1015, מאה אחוז, אנחנו עדיין בסעיף 5. הסתייגות 1015. הצבעה מס' 66 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 54 נמנעים – אין הסתייגות 1015 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

הסתייגות 1015 – 43 בעד, 54 נגד. לא התקבלה. כעת 1044. הסתייגות 1044, הצבעה כעת. הצבעה מס' 67 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 1044 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

44 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה. כעת 1075. הסתייגות 1075, הצבעה כעת. הצבעה מס' 68 בעד ההסתייגות – 44 נגד – 55 נמנעים – אין הסתייגות 1075 לא נתקבלה.

היו"ר אמיר אוחנה:

44 בעד, 55 נגד. ההסתייגות לא התקבלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

להצביע על הסעיף.

היו"ר אמיר אוחנה:

כעת, משהוסרו ההסתייגויות לסעיף 5, נצביע כעת על סעיף 5 כנוסח הוועדה. הצבעה על סעיף 5 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 69 בעד סעיף 5, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 49 נמנעים – אין סעיף 5, כהצעת הוועדה, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

55 בעד, 49 נגד. אני קובע כי סעיף 5 התקבל, כנוסח - - -

משה גפני (יהדות התורה):

זה לא נלחץ, אני הייתי נגד.

היו"ר אמיר אוחנה:

לחצת?

משה גפני (יהדות התורה):

הייתי נגד, לחצתי וזה לא נלחץ.

היו"ר אמיר אוחנה:

אנא בדקו את העמדה של חבר הכנסת גפני. אין בעיה, מייד בודקים את העמדה שלך. אני לפרוטוקול רושם כי התכוונת להצביע – חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת גפני, התכוונת להצביע נגד, כן? מאה אחוז. יש בעיה בעמדה? אין בעיה בעמדה. אני רושם לפרוטוקול שהתכוונת להצביע נגד, אבל זה לא משנה את תוצאות ההצבעה. כעת אנחנו נצביע על?

מאיר כהן (יש עתיד):

על הסעיף.

היו"ר אמיר אוחנה:

קריאה שלישית. משהוסרו כל ההסתייגויות, אנחנו מצביעים כעת על הצעת חוק תקציב נוסף לשנת התקציב 2025, התשפ"ה–2025, בקריאה השלישית. הצבעה. הצבעה על החוק בקריאה שלישית. הצבעה מס' 70 בעד החוק – 55 נגד – 50 נמנעים – אין חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2025, התשפ"ה–2025, נתקבל.

היו"ר אמיר אוחנה:

55 בעד, 50 נגד. אני קובע כי הצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2025, התשפ"ה–2025, התקבלה בקריאה השנייה והשלישית ותיכנס לספר החוקים. אני מודה מאוד לחברות וחברי הכנסת. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני כ"ח בתשרי התשפ"ו, 20 באוקטובר 2025, בשעה 16:00. בעזרת השם שתהיה שנה טובה לעם ישראל, חתימה טובה וצום מועיל לצמים. ישיבה זו נעולה.