ישיבת מליאה בתאריך 19/05/2026 בשעה 16:00

היו"ר אמיר אוחנה:

חברות וחברי הכנסת, שלום. שלום גם לאורחינו ביציע, לחיילות וחיילי צבא ההגנה לישראל. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי ג' בסיוון התשפ"ו, 19 במאי 2026. הודעה למזכיר הכנסת.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת הדוח השנתי 52 של נציב תלונות הציבור לשנת 2026. עוד אבקש להודיעכם כי על פי סעיף 96(ד) משחדל חבר הכנסת משה ארבל לכהן בכנסת ביום ג' בסיוון התשפ"ו, 19 במאי 2026, נמחק שמו מהצעות חוק שהיה שותף להן עם מציעים אחרים. בנוסף אבקש להודיעכם כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת אחמד טיבי, יסמין פרידמן, קטי קטרין שטרית ואימאן ח'טיב יאסין בנושא: מחסור בתקני רופאים בבתי החולים הציבוריים. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

הנושא הראשון שעל סדר-היום הוא נאומים בני דקה. חברי הכנסת המבקשים להירשם מוזמנים להצביע בעד כעת. עד שאקבל לידיי את הרשימה, ראשונת הדוברות היא חברת הכנסת לימור סון הר מלך. בבקשה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הסכמי אוסלו המיטו על מדינת ישראל אסונות רבים מספור, אסונות מדיניים, אסונות ביטחוניים ואסונות לאומיים, שאת מחירם שילמנו בנהרות של דם יהודי במשך 33 השנים האחרונות. במשך שנים ניסו למכור לציבור בישראל אשליות של שלום, אבל במציאות קיבלנו טרור, ויתורים על חלקי ארץ אהובה והפקרת הביטחון של אזרחי ישראל. לכן החלטתי כי בכל יום שלישי אקדיש את הנאום בן הדקה שלי לסעיף אחר, לעיוות אחר או לסכנה אחרת שהביאו איתם הסכמי אוסלו, עד לביטולם המוחלט, בעזרת השם. היום אני מבקשת לדבר על היחסים הכלכליים שלנו עם הרשות. אנחנו מעבירים להם מיסים, והם משלמים אותם כמשכורות לרוצחי יהודים, וככל שהרצח יותר אכזרי, ככל שיותר דם יהודי נשפך, כך המשכורת של הרוצח המתועב גדלה בהתאמה. כה אמר הטרוריסט אבו מאזן בכנס של הפתח בשנת 2025: אנחנו חוזרים ומדגישים כי אנו מתפארים בהקרבה של השהידים, האסירים והפצועים. אמרתי לכם ואני עומד במילתי: גם אם יישאר לנו גרוש אחד, הוא יהיה מיועד לאסירים ולשהידים, ולעולם לא אתן ואתם לא תאפשרו להוריד שום התחייבות, אינטרס או גרוש שניתן להם. הם חייבים לקבל הכול כמו בעבר. מדינת ישראל לא יכולה להמשיך לעצום עיניים. אסור לנו להמשיך ולהחזיק בקונספציות שהתפוצצו לנו בפרצוף פעם אחר פעם. הגיע הזמן למחוק את הסכמי אוסלו ולהחזיר את האחריות הביטחונית והריבונית המלאה לידי מדינת ישראל. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

אני מקווה שגם אנחנו נקבל שתי דקות במקום דקה.

היו"ר אמיר אוחנה:

חבר הכנסת סמיר בן סעיד, ולאחר מכן – חבר הכנסת ואליד אלהואשלה. בבקשה.

סמיר בן סעיד (חד"ש-תע"ל):

שלום. קודם כול אני מאחל החלמה מהירה לסוהיל מלחם, ראש עיריית ג'דיידה-מכר, וגם לעביד עביד, סגנו, שנפגעו. היה מקרה ניסיון רצח של שניהם באותו יישוב. אני אומר, עד מתי היד החופשית לכנופיות הפשע והפשיעה אצלנו בחברה הערבית? הדבר השני שאני רוצה גם להתייחס אליו הוא לגנבות של השודדים, המתנחלים, בגדה המערבית ליד ג'לג'וליה ולובאן א-שרקיה. שם גנבו ושדדו 1,500 ראשי צאן, וזה בעזרה ובליווי של צה"ל. ברגע שהאנשים התחילו להחזיר את מה שיש להם, את העיזים ואת הכבשים שיש להם, צה"ל התערב מייד והתחיל בירי חי. כתוצאה מזה נפטר יוסף אל-כעבאנה, אללה ירחמו, מג'לג'יליא. הם לא הסתפקו בזה – גם מנעו מאמבולנס להגיע. אחר כך גם גנבו את הכלב של העדרים. הכלב חזר ממרחק של 50 קילומטרים למקום שלו. אני אומר לכם מכאן, אני אמשיך לטפל בעניין הזה עד שאנחנו נחזיר את כל 1,500 ראשי הצאן לידיים ולאנשים שלהם. תודה לכם.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה. חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, ואחריו – חבר הכנסת משה טור פז.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני שוב מזכיר לכולם, גם לממשלה, ש-20% מכלל אזרחי המדינה הם אזרחים ערבים. יכול להיות שראש הממשלה שכח שיש כאן יישובים ערביים. אני רוצה להזכיר לו שהוא מכיר את ערערה בנגב ומכיר את אום אל-פחם, וגם את קלנסואה הוא מכיר. שלשום נורו סוהיל מלחם ועביד עביד, ראש המועצה וסגנו, ולא שומעים תגובה מראש הממשלה ולא מהשר שאמון על ביטחון הציבור. ריבונו של עולם, איפה הממשלה? אף אחד לא התייחס לנושא הזה. מצופה מראש הממשלה לעמוד, לדבר ולהתעניין במה שקורה בחברה הערבית. כל שבוע אנחנו עולים לכאן ומדברים על ענייני הפשיעה, וכאילו אין ממשלה; יש ממשלה רק ליהודים. אז אני פונה לכולם ואומר להם שחברי הכנסת שנמצאים כאן – אנחנו משרתים את הציבור שלנו, ודורשים התערבות של הממשלה. זה, בעניין הזה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

משפט אחד ואני מסיים. מהעמדה הזאת אני קורא לכלל האזרחים בחברה הערבית להגיע ביום שבת לג'דיידה-מכר ולהשתתף בהפגנה, שקראו לה ועדת המעקב והוועד הערבי לרשויות המקומיות. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה. חבר הכנסת משה טור פז, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.

משה טור פז (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני קורא לכם, חברי הכנסת, שלא נהפוך את המקום הזה לעיר מקלט. עיר מקלט הייתה ביתם של עבריינים, ובכנסת ישראל צריך להיות כבוד לשלטון החוק. פורסם היום כי ישנה כוונה של היועצת המשפטית להגיש כתב אישום נגד אחת מחברות הכנסת, והינה, אנחנו כבר שומעים שבוועדת הכנסת לא יהיה רוב, כי הקואליציה תתייצב ותתנגד כדי להסיר את כתב האישום. אז אני קורא מכאן לחברי הכנסת, קואליציה ואופוזיציה: אדם זכאי לחזקת חפות, גם חבר כנסת, וחבר כנסת שמוגש נגדו כתב אישום ילך ויגן על עצמו בבית המשפט. במקרה הזה, חשיפת זהות איש שב"כ, לא משנה באיזה תירוץ, נראית לי על פניה עבירה חמורה מאוד, אבל אני לא קובע. בשביל זה יש בית משפט. ההסתתרות מאחורי ועדת הכנסת כדי לא לעמוד לדין היא בושה. כנסת ישראל לא צריכה להיות מחסה לעבריינים. דין חבר כנסת כדין אזרח מהשורה, ויואיל ויתכבד כל מי שמוגש נגדו כתב אישום להילחם על חפותו במקום אחד – בבית המשפט ובו בלבד.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי. אחריו – חבר הכנסת יוראי להב הרצנו. בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, היום פורסם כי השרה רגב, מלווה בראש הממשלה, תחנוך תחנת רכבת באזור טייבה. תחנה.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

היא חזרה מחו"ל?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

חכי. זה הסיפור: התחנה הזאת הוקמה לאחר שהופקעו לפני שנים רבות 90 דונמים מטייבה, מהאדמות של טייבה. ועדה מקצועית של הרכבת קבעה שהשם הוא "תחנת רכבת טייבה". לפני תקופה מנכ"ל הרכבת, שהוא מינוי פוליטי, החליט לשנות את השם ל"השומרון – טייבה"; לא טייבה השרון, לא טייבה, "השומרון – טייבה", ואז להזמין גם את ביבי. גם שודדים את הקרקע ומפקיעים אותה וגם לא רוצים שהתחנה תיקרא טייבה. מה היה קורה לביטחון של מדינת ישראל, לאגו היהודי, אם התחנה הייתה נקראת "תחנת רכבת טייבה"? או תחנת טירה, קראו לה "טירה – כוכב יאיר". מה היה קורה אם היו קוראים לה טירה? כפר קאסם: "כפר קאסם – ראש העין". מה היה קורה אם זה היה כפר קאסם? אבל שוהם: "תחנת רכבת שוהם". נקודה. עד כמה הגזענות יכולה להציף אתכם? עד כמה? לממשלה אני אומר.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה. חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, ואחריו – חבר הכנסת אבי מעוז.

יוראי להב הרצנו (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ראשית כול אני רוצה לברך את החיילות והחיילים מגדוד ארז שמכבדים אותנו בנוכחותם במליאה. ברוכים תהיו. תודה שאתם משרתים כדי שאנחנו נוכל לשרת אתכם כאן. ולדברים. כולנו שמענו ששר החינוך יואב קיש מסתיר או רוצה להסתיר את הנתונים של תלמידי ותלמידות ישראל, בבחינת אם נצליח להסתיר אז לא תהיה בעיה, ואם לא תהיה בעיה אז הכול בסדר ולא צריך לפתור שום דבר, כי אין בעיה. רק יש בעיה, כי המבחנים הארציים לשנת 2025, ששר החינוך יואב קיש ניסה להסתיר, חושפים תמונת מצב עגומה, כי רק 3% מתלמידי כיתות ט' הגיעו לרף המצופה במדעים וטכנולוגיה; במתמטיקה רק 37% מתלמידי כיתות ו' הגיעו לרף המצופה; באנגלית רק 36% מתלמידי כיתות ו' הגיעו לרף המצופה. חברות וחברי הכנסת, בלי חינוך של עולם ראשון אין כלכלה של עולם ראשון; אם אין חינוך של עולם ראשון אין בריאות ורווחה של עולם ראשון; בלי חינוך של עולם ראשון אין ביטחון של עולם ראשון, ואם לא תהיה לנו היכולת להגן על עצמנו כמדינה של עולם ראשון, פשוט לא נהיה. ההפקרות של משרד החינוך תחת יואב קיש מסכנת את מדינת ישראל סיכון אסטרטגי. ולכן, אני שמח שבקרוב נביא ימים טובים יותר, שפויים יותר, שבהם מערכת החינוך תונהג בידי אנשים כשירים, נשים שכשירות לבצע את תפקידן, כמו מירב כהן.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אבי מעוז. אחריו – חברת הכנסת שרון ניר. בבקשה.

אבי מעוז (נעם):

תודה, אדוני היושב-ראש. המשנה ליועמ"שית המודחת גיל לימון דיבר היום בוועדה על חשש מייעוץ משפטי פוליטי, ובאותו הרגע האירוניה התאבדה מבושה. לימון הוא זה שמונה על ידי ועדת איתור שבראשה עמד מנדלבליט, שלימון היה העוזר המקורב שלו. לימון הוא זה שמתוך אג'נדה פוליטית ברורה, יחד עם הבוסית שלו, מנסה לעכב ולפסול כל החלטה של הממשלה – הנוכחית, כמובן, אבל לא הקודמת. לימון הוא זה שמייצג בצורה הכי מובהקת את תפיסת ההפיכה המשטרית שלפיה הייעוץ המשפטי הוא סמכות-העל, מעל נבחרי הציבור, ולנבחרי הציבור אין כלל שיקול דעת משל עצמם. לימון, שהחריב את מוסד הייעוץ המשפטי והפך אותו לפוליטי, מתריע מפני ייעוץ משפטי פוליטי? אתם יודעים מה זה מזכיר לי? מזכיר את מי שרצח את הוריו ומתלונן שהוא יתום. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. חברת הכנסת שרון ניר. אחריה – חבר הכנסת יבגני סובה. בבקשה.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מבקשת לדבר על הפיל שבחדר – על חוק הפטור מגיוס. השבוע מאות רבות של אנשי מילואים קיבלו צווי 8 לחודשים יולי-אוגוסט-ספטמבר, 100 ימי מילואים במספר רק ליולי-אוגוסט-ספטמבר, וזאת אחרי שרבים מהם עשו כבר 600 ו-700 ימים מאז 7 באוקטובר, שלא לומר היו כאלה שעשו עוד בינואר, והם יגיעו כבר ל-130 ימים בשנה, וכדומה. אני אגיד שאחד המג"דים היום מסר לוואלה שיש לו כבר בתוך הגדוד ארבעה גרושים, תשעה מפוטרים, והמצב המשפחתי, העסקי והסטודנטיאלי של אותם לוחמי המילואים הולך ומידרדר. והקואליציה? פשוט צרצרים. מנותקים. חתן ועדת חוץ וביטחון, בועז ביסמוט, שהוא יושב-ראש ועדת הפטור מגיוס, רץ אתמול לערוץ 14 ומשווק את חוק ההשתמטות כאילו היה איזה מוצר אטרקטיבי. אז אני שואלת: איך אתם יכולים להתבונן בעיניים של אותו ציבור משרת? עד מתי? לא מספיק לכם עשרה דגלים אדומים שהרמטכ"ל נופף? לא מספיק לכם האמירות הברורות שהצבא קורס לתוך עצמו, גם צבא המילואים וגם הסדיר? אני אומרת לכם, אם אתם לא מסוגלים לגייס 100,000 צעירים בריאים וכשירים לשירות צבאי, תפנו את הכיסא. אנחנו נגייס אותם. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. וכעת חבר הכנסת – לא לא לא. רבותיי, אני אפנה את היציע. אין מחיאות כפיים בכנסת. תודה רבה. מרגע זה אין מחיאות כפיים. תודה. וכעת חבר הכנסת יבגני סובה, ואחר כך – חברת הכנסת יסמין פרידמן. בבקשה.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מי בכלל דיבר על ניצחון מוחלט? היה דבר כזה? כאן, בבית הזה, כמה פעמים נאמרו משפטים: אנחנו נגיע לניצחון מוחלט, ואתמול אנחנו שומעים שרה בכירה, חברה בקבינט, השרה מירי רגב, אומרת: מי בכלל דיבר על ניצחון מוחלט? אני עכשיו יצאתי מהוועדה לחוק התקשורת. דיונים עד הלילה. אני מזמין גם את חברי הקואליציה. רק בתקשורת עצמאית אפשר להגיד דבר כזה, כי אם לא תהיה תקשורת עצמאית, היא לא תוכל להגיד דבר כזה, להגיד את האמת, כי זה מה שיש לה בראש. אבל מה שחשוב פה להבין, שאחרי שנתיים וחצי של הממשלה הזאת, לא שלא הגעתם להכרעה – אתם מנסים לשכתב את ההיסטוריה. אתם מנסים היום למכור לציבור את השקר הזה ולהגיד שמי בכלל דיבר על ניצחון מוחלט. אז על מה דיברתם שנתיים וחצי? אם לא דיברתם על ניצחון מוחלט, אז תבואו, תגידו כאן לפני הבחירות שלא השגתם הכרעה בשום חזית, כל החזיתות פתוחות, ותגידו את האמת לציבור לפחות בינתיים, כשיש תקשורת עצמאית ובלתי תלויה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. כעת חברת הכנסת יסמין פרידמן. אחריה – חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי. בבקשה.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

תודה, אדוני היושב-ראש. אני באתי לכאן רק כדי להזכיר לגילה גמליאל כמה דברים. גילה גמליאל, השרה שהיה לה זמן ללכת להדפיס קלסר מיוחד שכתוב עליו המצע של יש עתיד, מפלגת ביחד – באתי להזכיר לגילה גמליאל שלמפלגה שהיא שייכת אליה אין בכלל מצע כבר 20 שנה, אז את מתלוננת על זה שיש לנו מצע? בטח ובטח ליש עתיד יש מצע ותוכניות, ואנחנו גם פועלים על פי התוכניות – משהו דמיוני לחלוטין בעיני גילה גמליאל, כנראה. בנוסף, באתי להזכיר לגב' גילה גמליאל שהיא הייתה שרת המודיעין ב-7 באוקטובר. זה כאילו עבר מתחת לרדאר. היא הייתה שרת המודיעין בזמן הטבח, בזמן המחדל גם המודיעיני הכי גדול, לפי טענתם כל היום. והשרה הזאת מעיזה. אני במקומה לא הייתי מוציאה את האף שלי מהבית, הייתי עוברת מדינה, אבל היא – יש לה מה להגיד על מפלגות אחרות. אז גב' גילה, רק באתי להגיד לך שמהיום, כל יום שאני אעלה לדוכן, המשפט הראשון שלי יהיה: גילה גמליאל, שהייתה שרת המודיעין ב-7 באוקטובר. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה. חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי, ולאחר מכן, אחרונת הדוברות לשלב זה – חברת הכנסת יעל רון בן משה.

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, מה קורה למדינה שלא אכפת לה מחינוך ילדיה? המנהיג הוא נתניהו, והעננה על עם הספר שחורה, גדולה ומדאיגה. שר החינוך מסתיר מהציבור את ציוני המיצ"ב במדעים. זה לא בא לו טוב רגע לפני הפריימריז. אבל הכתובת הייתה על הקיר. מערכת החינוך בישראל בקריסה. חסרים מורים, חסר תקציב, חסרה הובלה, חסר חזון. הישגי ילדי ישראל צונחים בכל המדדים הבין-לאומיים. תוצאות של מדינות עולם שלישי. זה מה שאנחנו, עולם שלישי. אז מה שר החינוך לא רצה שנדע? שרק 3% מתלמידי כיתות ט' עמדו ביעדי ההישגים במדעים שקבע המשרד בעצמו, רק 22% באנגלית, ובשפה – רק 38%. והשר, במקום להשפיל מבט, מאשים את הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך. ומה עצוב? שבממשלה הזו אפילו חינוך ילדינו הוא פוליטי. מתקצבים במיליארדים חינוך עצמאי ללא לימודי ליבה, אבל מרעיבים את מערכת החינוך הממלכתית.

מאיר פרוש (יהדות התורה):

מה קשור ליבה? 3% ליבה?

היו"ר אמיר אוחנה:

חבר הכנסת פרוש, אם תרצה, תוכל להירשם. לא נעלתי את הרשימה.

מאיר פרוש (יהדות התורה):

- - - שיחזירו כסף.

היו"ר אמיר אוחנה:

בבקשה.

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

מתקצבים במיליארדים, כן, מיליארדים, חינוך עצמאי ללא לימודי ליבה, ומרעיבים את מערכת החינוך הממלכתית. ממשלה שמקדשת בערות זו ממשלה שמאיימת איום אסטרטגי על עתיד המדינה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה, גברתי. חברת הכנסת יעל רון בן משה, ואחריה – חברת הכנסת צגה מלקו. בבקשה.

יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי חברות הכנסת, ראשית, אני מברכת את חיילות וחיילי גדוד ארז שנמצאים איתנו, גדוד מעורב, לוחמים, לוחמות. שימו לב, גם פה במליאה יושבות חברות כנסת, כולל חברות בוועדת החוץ והביטחון, גם מהאופוזיציה, גם מהקואליציה – חברתי לימור, חברתי שרון, חברתי מטי. אנחנו יכולות להיות בכל מקום ויכולות לעשות הכול, ולא פחות טוב. תמשיכו בדרך שלכם, ואנחנו נמשיך לייצג אתכם כאן. זה לא עניין פוליטי. ועוד באותו עניין. מחר בשעה 09:00 נתכנס בוועדת החוץ והביטחון לדון בחוק הפטור מגיוס, שלא יוסיף אף חייל לצה"ל. בשעה 10:00 נדון באותה ועדה, בוועדת החוץ והביטחון, על להאריך את השירות שלכם בחצי שנה נוספת, כי אין מספיק חיילים. אז בבואכם לבחירות הקרובות, שאולי יהיו הבחירות הראשונות עבורכם, תזכרו את הדבר הזה, שבכנסת הזו נותנים לציבורים שלמים פטור מגיוס בעוד שלכם מאריכים את הגיוס. וחבר הכנסת פרוש, ידידי, אנחנו יכולים לדבר על הדברים שעות, אנחנו הרי גם יכולים להגיע להסכמות, ולימודי התורה עבורי הם לא פחות מאשר עבורך, והיהדות עבורי היא לא פחות מאשר עבורך, אבל יש גם צרכים ביטחוניים למדינת ישראל, ואנחנו צריכים לדאוג שיהיה פה גם ביטחון וגם שירות וגם לימודי תורה. לא הוגן שחיילות וחיילי גדוד ארז שיושבים כאן יישאו את כל הנטל לבדם. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. חברת הכנסת צגה מלקו, ואחריה, אחרון הדוברים – חבר הכנסת סימון דוידסון.

צגה מלקו (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי כנסת, אתם שמעתם על הילדה היימנוט קסאו? היימנוט קסאו, עוד מעט שנתיים וחצי מאז שנחטפה מהמקום הכי בטוח – הבית שלה במרכז קליטה. אני לא בטוחה, החברה הישראלית, ברוב הגדול, אם בכלל היא יודעת או שמעה על זה, כי אם היו יודעים, אם היו שומעים, הייתי רואה אותם בהפגנות למענם, למענה. גם הייתי רואה אותם בכל מיני מקומות מסתכלים על התמונה של היימנוט. חבריי חברי הכנסת ואורחים נכבדים, תאמינו לי, איך יכול להיות? זה מדיר שינה – ילדה בת תשע נחטפה מהמקום הכי בטוח שלה. מדינת ישראל עד עכשיו לא מצאה אותה. איך יכול להיות? וההורים שלה נשארו לבד במרכז קליטה, והילדה או-טו-טו בת 12. אני רוצה להגיד לכל החברה ישראלית: אני רוצה שתרגישו. אם היימנוט הייתה הבת שלכם או נכדה, אחיינית, אחות, מה הייתם מרגישים? תחשבו על הילדה הזאת. אני חושבת שזאת תעודת עניות ובושה גדולה לחברה הישראלית.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת סימון דוידסון. לאחר מכן נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום, ציון יום ירושלים.

סימון דוידסון (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני רוצה לברך את ראש עיריית ירושלים משה ליאון. אם תסתכל אצלך בלו"ז ביומן, תגלה שב-1 ביולי, אחד האירועים הגדולים בציונות היהודית מתרחש באצטדיון טדי, פתיחת המכבייה. מה זה המכבייה בכלל? אנשים מסתכלים, חושבים, אירועי ספורט. זה האירוע השני בגודלו בעולם מבחינת מספר המשתתפים אחרי המשחקים האולימפיים. אלפי יהודים, ציונים, ספורטאים, מאמנים; משלחות מגיעות למדינת ישראל, לעיר הבירה שלנו ירושלים, ששם יתרחשו הרבה מאוד מאירועי הספורט. השנה האירוע הזה הוא בסימן שאלה גדול מאוד – הרבה מאוד מבטלים, יש קשיים גדולים מאוד, יש פחד להגיע. אני חושב שאנחנו כחברי הכנסת צריכים לעודד, לדבר, לתמוך גם תקציבית באירוע הגדול הזה, שהוא דרמטי למדינת ישראל, דרמטי. ולכן, זה הזמן להגיד לכל היהודים בתפוצות העולם שרוצים להגיע: תגיעו. נשמור עליכם. יהיה פה בטוח. תגיעו לעשות ספורט, ואנחנו כמדינת ישראל נחבק אתכם. ויישר כוח לעיריית ירושלים, שתומכת בספורט יום-יום, שעה-שעה, למען ילדי ישראל. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

חברות וחברי הכנסת, אנחנו נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום – כאמור, ציון יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. כבוד ראש העיר ירושלים חברנו משה ליאון וחברי מועצת העיר והנהלת העיר, ברוכים הבאים לכנסת. משפחות שכולות יקרות שנמצאות איתנו כאן ביציע, חיילות וחיילי צה"ל היקרים, מכובדיי כולם, חז"ל לימדונו כי ירושלים ניצבת בטבורו של העולם. עבור העם היהודי, זו לא הייתה רק אמונה, אלא מציאות חיים של ממש. במשך אלפיים שנות גלות בכל קצוות תבל יהודים נשאו את ירושלים בליבם, בתפילתם ובחלומם. בכל אחת מתחנות חייו של כל יהודי, ברגעי השיא וברגעי השפל, ירושלים הייתה על שפתותינו ומחשבותינו. מאז ימי דוד המלך, שקבע את ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי, נקשרה נפשו של עמנו בעיר הזאת בקשר עמוק כל כך שאפילו השפה מתקשה להעביר, וניסיונות נפלאים לכך היו בשפע. ירושלים לא הייתה רק בירה מדינית ורוחנית אלא מקור זהות, אמונה ותקווה, מקום שבו לבבות העם התאחדו בכל פעם מחדש. גם בשנים הארוכות של הגלות, הלב היהודי לא עזב אותה אפילו ליום אחד. לא התייאשנו מהכמיהה לשוב אליה. דורות על דורות של יהודים שחיו בגלות ודיברו בשפות שונות, לבשו בגדים שונים וחיו תחת שליטים אחרים, חלמו לחזור אליה, ואנו כולנו זכינו להגשים את חלום הדורות, חלום שאנחנו עדיין, גם בימים אלה, עמלים על הגשמתו. בד' בסיוון תשכ"ז, 12 ביוני 1967, התנקזו רעיונות אלה לדבריו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול כשסקר את המלחמה בפתח ישיבתה הראשונה של הכנסת ממש כאן, בדוכן שלידי, מאז פרצה מלחמת ששת הימים. "על כפות המאזניים", כך אמר, "היה מוטל קיומה של מדינת ישראל, תקוות דורות וחזון שנתממש בימינו. עתה, כעבור שבוע ימים מישיבתה האחרונה של הכנסת, שהתקיימה לשאון הפגזים, מתכנסים אנו כשבשורת הניצחון בפינו. נהדפה תוקפנות האויב, נשבר רובו המכריע של כוחו - - - ירושלים אוחדה. זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שיהודים מתפללים ליד הכותל המערבי, שריד בית קודשנו ועברנו ההיסטורי". בדברים אלה לראשונה הכנסת מדווחת על ריבונות יהודית מלאה על בירתנו הנצחית. יום ירושלים הוא גם היום המיוחד שבו אנחנו מציינים את זכרם של אחיותינו ואחינו בני העדה האתיופית שנספו בדרכם ארצה בעת שביקשו לממש כמיהתם העזה לציון, לירושלם. הם חלמו ללכת על אדמת ארץ ישראל, לראות בעיניהם את עיר הקודש ולנשום את אוויר הריה הצלול של עירנו, של בירתנו. כאשר הבינו שהחלום העתיק עשוי להפוך למציאות, הם לא המתינו ופשוט יצאו לדרך. בשם הכנסת אני מבקש לחבק את המשפחות שאיבדו את יקיריהן בדרך הארוכה, המסוכנת והמטלטלת אל הארץ המובטחת. רוח הציונות שהובילה אותם למסע, חיה בדור ששרד את המסע הזה ועברה אל הדורות הבאים שנולדו כצברים. בכך זכתה את מדינת ישראל במיטב בניה ובנותיה של ביתא ישראל, המקדשים את זכר הנספים לא רק מעצם חייהם כאן אלא בתרומתם האדירה למדינה שאליה ערגו. אנו זוכרים את הנספים, מוקירים את מגשימי החלום ונושאי הלפיד בימינו, שעושים חיל בצבא ובכל תחומי החיים, ויחד מתחייבים להמשיך לבנות, לבצר ולשמור על ירושלים, בירת הנצח של העם היהודי ושל מדינת ישראל. תחי מדינת ישראל. תחי ירושלים. אני מתכבד להזמין כעת את חברת הכנסת צגה מלקו, ראשונת הדוברות ביום המיוחד. בבקשה.

צגה מלקו (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים מכובדים, ובראשם ראש העיר ירושלים, אני עומדת כאן היום אבל הראש שלי והלב שלי נמצא הרחק מכאן. הם נמצאים שם, בחולות הצורבים של סודאן. אני רוצה לקחת אתכם איתי רגע למסע ההוא. כמי שיודעת לספר סיפורם של אחרים, הסיפור הזה הוא קודם כול הסיפור שלי, של הבשר והדם שלי. זה לא היה סתם עוד מסע נדודים, זה היה רגע שבו קהילה שלמה קמה יום אחד, השאירה מאחור את כל החיים שהכירה ויצאה לדרך אל עבר החלום, החלום שאלפי שנים קראנו לו ירוסלם, ירוסלם. תבינו, כשאנחנו מדברים היום על ציונות ועל הקרבה, אנחנו לרוב חושבים על שדה קרב, על החיילים במדים. אבל הציונות של הקהילה שלי, של יהדות אתיופיה, נכתבה בדם של אימהות, סבים וסבתות שקרסו בדרך; של ילדים קטנים שפשוט לא שרדו את המדבר האכזר, את מחנות המעבר בסודאן, את המחלות והרעב והנורא ביותר. שמעתי את סיפורם של בני העדה שלי שסיפרו על המסע – הליכה בלילה. הם אומרים שהם לא נפלו בקרב מול צבא האויב, הם נפלו בקרב על הזכות הפשוטה להגיע הביתה, לארץ ישראל, לירוסלם, עם עיניים בורקות ואמונה טהורה. הרבה מהם נשארו שם, קבורים בחול. את רובם אפילו לא יודעים איפה קברו. אלפי ביתא ישראל יוצאי אתיופיה נספו בסודאן. תחשבו על סדר הגודל של ההקרבה הזאת. קהילה שלמה ששמה את כל מה שיש לה על הכף, שמוכנה לשלם את המחיר הכי כבד שאפשר בכלל לדמיין רק כדי לגעת באדמה הזאת שאנחנו הולכים עליה עכשיו בחופשיות. הנספים האלה, הגיבורים האמיתיים שלי, הם המגש שעליו ניתנה לנו החזרה למולדת, לירוסלם. כשאני מסתכלת מסביב היום וראה את הילדים והנכדים שלנו שגדלים כאן, אני יודעת שהם חיים את החלום שאותם אלפים חלמו ולא זכו לראות. החובה שלי היא החובה של כולנו, והיא לספר את הסיפור שלהם לא רק דרך הטקסים הרשמיים וועדות ומילים גבוהות של פוליטיקאים, אלא להישיר מבט ולדבר מהבטן; להגיד בקול רם: הדרך לירושלים רצופה בעצמות של האנשים היקרים והטהורים ביותר שידענו. לספר את הסיפור הזה בטקסים וועדות זה פשוט לא מספיק. הגיע הזמן שמערכת החינוך שלנו תתעורר. הסיפור של יוצאי אתיופיה – הגבורה והאובדן בסודאן – הוא פרק שחייב להיות חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של כל ילד וילדה בישראל. ההיסטוריה הזאת היא לא רק ההיסטוריה של ביתא ישראל או יהדות אתיופיה; זו ההיסטוריה של עם ישראל כולו. בדיוק כמו שלומדים על העליות הראשונות ועל המעפילים ועל חלוצי העמק, כך כל תלמיד צריך להכיר את החלוצים שהלכו ברגל דרך המדבר. זה הסיפור המשותף של עם ישראל כולו. אי-אפשר להמשיך ולדחוק אותו לשוליים או ליום אחד בשנה. הם הולכים איתי לכל מקום. כל צעד שאני עושה במשכן הזה, כל החלטה, כל מאבק שאני מנהלת – המטען הזה נמצא איתי על הכתפיים, דוחף אותי קדימה. אנחנו לעולם לא נשכח אותם. בגללם ובזכותם אנחנו פה. חבריי חברי הכנסת, חובה להכניס את ההיסטוריה של יהדות אתיופיה לספרי הלימוד. לא יכול להיות שזה רק פעם בשנה בטקסים; לא יכול להיות שפעם בשנה יראו בתוכנית טלוויזיה או ידברו רק במקרה של טרגדיה, ובמיוחד כשחיילינו נופלים נזכרים ביהדות אתיופיה. אנחנו שותפים בבניית מדינת ישראל; אנחנו שותפים בבנייה של ארץ ישראל. עבורנו ארץ ישראל כולה זה ירוסלם. למען ירוסלם שילמנו מחיר כבד, אבל בזכותם אנחנו פה. יהי זכרם ברוך.

היו"ר סימון דוידסון:

תודה רבה לחברת הכנסת מלקו. יעלה ויבוא חבר הכנסת משה קינלי טור פז. בבקשה.

משה טור פז (יש עתיד):

אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, ראש העיר ירושלים, אכן יום חגיגי, יום ירושלים, ואני חושב שיפה לירושלים החיבור שנעשה עם הזיכרון ליהדות אתיופיה, שכיסופיה לירושלים באמת הם אות וסמל דווקא בימים אלה. זה – מצד אחד. מצד שני, האמת היא שקצת קשה לחגוג כשהנתונים מכל כיוון כל כך קשים: נתוני הפשיעה שרק הולכים וגדלים; מצב מערכת החינוך – הזכירו פה את ה-3% הנהדרים במדעים, עד כדי כך שטוען חבר הכנסת פרוש: אם זו ליבה, האם זה שכרה? יש לנו אלימות שמשתוללת; יש שחיתות בממשלה; כתבי אישום נגד עוד ח"כים; יוקר מחיה מאמיר. והצפון, מה נגיד על הצפון? תחת אש. ולמרות זאת, במסורת היהודית, גם כשהמצב קשה, צריך לחייך ואפילו לצחוק. זה גם קשור לירושלים. אדוני היושב-ראש, תן לי לספר לך סיפור קשה ומקסים כאחד. מסופר בגמרא במסכת מכות על ארבעה חכמים, רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא, שהיו הולכים. בשלב מסוים הם מגיעים לירושלים – זה בחלק השני של הסיפור – מגיעים להר צופים וקורעים את בגדיהם. הם מגיעים להר הבית ורואים שועל יוצא מבית קודשי-הקודשים. הם בוכים, החכמים, אבל רבי עקיבא צוחק. אמרו לו: מה אתה צוחק? אמר להם: למה אתם בוכים? אז הם אומרים לו: זה בית המקדש שנאמר עליו "והזר הקרב יומת", עכשיו שועלים הולכים בו, לא נבכה? הוא אומר להם: לכן אני צוחק. למה אתה צוחק? הוא מביא את הפסוק מישעיהו "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו". מה הקשר ביניהם? זה מבית ראשון, זה מבית שני. אוריה הנביא ניבא, אומרת הגמרא: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". לעומת זאת, זכריה ניבא: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם". כל עוד לא התקיימה הנבואה הראשונה של אוריה, לא הייתי בטוח, אומר רבי עקיבא, שמתקיימת השנייה. ברגע שאני רואה מול העיניים את השועל יוצא מבית קודשי-הקודשים בנבואה הראשונה, אני יודע שעוד ישבו זקנים וזקנות. זה בדיוק המקום שמציג רבי עקיבא – דווקא מתוך הקושי, דווקא מתוך הצער, דווקא מתוך ה"שועלים ילכו בו", רבי עקיבא צוחק, ואכן חכמים אומרים לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו. אז אדוני היושב בראש, כשאני רואה תקופה שיש בה כל כך הרבה צער, שיש בה גם לא מעט חורבן, האם אפשר לומר שזה "עקבתא דמשיחא", מה שקראו חז"ל, תקופת עקבי משיח? מה הם היו אומרים על התקופה הזאת? היוקר מאמיר? גם אצלנו. המלכות תיהפך למינות? מה נגיד? אני לא אגיד. תוכחת בית ועד. "הגליל יחרב", אומרים חז"ל, "ואנשי הגבול מסתובבים מעיר לעיר ולא יחוננו - - - והאמת", הם מסיימים את הדברים, "תהא נעדרת". אין אמת. הכול פוסט-אמת. כל אחד מעלה את האמת שלו. ככה אומרים חז"ל על ימי עקבי המשיח. אז כן, דווקא מתוך התקופה הקשה אפשר לצחוק, לחייך ולהרגיש תקווה. כמו רבי עקיבא, גם המקום הנמוך שאליו הגיעה מדינת ישראל בשנתה ה-78, הוא גם כן חלק מתהליך של שינוי, ואם נבואות חורבן מתגשמות, אז גם נבואות גאולה יתגשמו. אתה יודע, אומרים על העיר ירושלים שהיא עיר שעושה את כל ישראל חברים. אני חושב שלפעמים אתה מסתכל ואתה אומר: לא, באמת? היא עושה את כל ישראל חברים? ואללה, רבים פה על הכול. אבל יכול להיות שאולי לצד נבואה יש פה לא רק איחול אלא גם מצווה: ירושלים צריכה להפוך את כל ישראל לחברים. יהודים צריכים להתאחד מסביב לירושלים בירושלים. ראיתי דברים מדהימים קורים בירושלים כשאנחנו מנסים להתאחד מסביבה. ואולי אני אסיים במילים שהשתמש בהם אחד ממגיני ירושלים, בן זוסמן, זיכרונו לברכה, ו-76 שנים לפניו – דודתי אסתר. כשהם דיברו על היותם מגיני ירושלים, הם ציוו את בני משפחותיהם, משפחת זוסמן, הוריו היקרים צבי ושרית, ואסתר ציילינגולד – את משפחתי, לזכור אותה, לזכור את העיר, לזכור אותם, רק מתוך שמחה. שיתקיים בנו ירושלים שעושה את כל ישראל חברים. תודה.

היו"ר סימון דוידסון:

תודה רבה לחבר הכנסת קינלי. יעלה ויבוא חבר הכנסת יונתן מישרקי, ולאחר מכן – פנינה תמנו שטה.

יונתן מישרקי (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, אורחים יקרים, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", אלו מילות תפילה שנאמרו לאורך דורות על ידי יהודים בכל קצוות העולם – בליל הסדר, בתפילות, בשעות של שמחה, וגם ברגעים של קושי וגלות. עבור מיליוני יהודים ירושלים לא הייתה רק עיר רחוקה על המפה, היא הייתה חלום, תקווה וגעגוע שלא פסקו לרגע. יום ירושלים הוא יום של חגיגה ויום של זיכרון, יום שבו אנו מציינים את איחודה של עיר הנצח של העם היהודי. כולנו זוכרים כיצד מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, היה מתאר את גודל הנס שאירע לנו לפני 59 שנה ואת חובתנו להכיר תודה על הזכות לחזור לעיר העתיקה, לכותל המערבי ולמקומות שעליהם חלמו יהודים במשך דורות. במשך אלפי שנים יהודים בכל קצוות העולם נשאו עיניהם לציון. הם ראו בירושלים בית רוחני ולאומי. בכל תפילה, בכל חג ובכל רגע של תקווה חזרה ירושלים אל מרכז החיים היהודיים. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". המילים הללו ליוו דורות של יהודים שלא ויתרו לרגע על החלום לשוב הביתה. יום זה הוא גם יום שבו אנחנו זוכרים את אלו שלא זכו לראות בעיניהם את ירושלים הבנויה. יהודי אתיופיה שמרו על החלום הזה באמונה מעוררת השראה. רחוקים מירושלים, מנותקים ממרכזי החיים היהודיים, הם המשיכו לשמור על המסורת ועל הכמיהה לציון במשך מאות שנים. ירושלים עבורם לא הייתה מושג רחוק; היא הייתה יעד חי ומוחשי, מקום שאליו מכוונים את הלב ואת התפילה. המסע של יהודי אתיופיה לישראל היה מסע של אמונה ושל מסירות נפש. משפחות שלמות יצאו לדרך ארוכה וקשה מתוך ידיעה שיש דבר אחד ששווה לעבור עבורו כל מכשול – להגיע לירושלים. היום הזה מחייב אותנו לזכור את אלה שנספו בדרך, נשים, גברים וילדים שנשאו איתם חלום עתיק יומין אך לא זכו לראות את העיר שאליה קיוו ועליה חלמו. יהי זכרם ברוך. הכמיהה הזאת לציון חיברה בין כל קהילות ישראל. גם אני זוכר את הסיפורים של סבא וסבתא שעלו מתימן, על הדרך הארוכה, על הקשיים, על תחושת השליחות ועל ההתרגשות מהמחשבה שהגיעו סוף-סוף לירושלים. יהודים חיו בגלויות שונות, דיברו בשפות שונות, אבל בלב כולם הייתה אותה תפילה ואותו געגוע. רבי שלום שבזי ביטא זאת בצורה כל כך עמוקה בשירו "אהבת הדסה", ואני מבקש לצטט: "אהבת הדסה על לבבי נקשרה / ואני בתוך גולה פעמי צוללים. // לו יש רשות לי אעלה אתחברה / תוך שערי ציון אשר הם נהללים". אלו מילים שמבטאות את עומק הכיסופים של יהודי תימן לציון, אבל מספרות למעשה את הסיפור של עם ישראל, עם שלם שלא חדל לחלום על ירושלים. כמי שגדל, מתגורר ומגדל את ילדיו בירושלים, גם אני מרגיש את האווירה המיוחדת של החיבור בין ישן לחדש, בין קודש לחול, בין אנשים שמגיעים מרקעים שונים ובכל זאת מרגישים חלק מסיפור אחד. עבור מי שגדל בה, ירושלים היא לא רק בירה – היא תחושה של בית. המשנה במסכת ביכורים מתארת את העלייה לירושלים בימי חג השבועות – את השמחה, את ההתרגשות ואת הכבוד שבו התקבלו העולים לעיר. כבר אז ירושלים הייתה מקום שמאחד אליו את עם ישראל מכל קצוות הארץ, עיר שמרכזת אליה תפילה, הודיה ושייכות. גם היום, אלפי שנים אחרי, ירושלים ממשיכה להיות הלב הפועם של העם היהודי. ירושלים של השנים האחרונות נמצאת בתנופת פיתוח אדירה בתחבורה, בתרבות, בחינוך, בתעסוקה ובשירות לתושב. לא פשוט לנהל את העיר המורכבת ביותר במדינת ישראל, עיר שכל החלטה בה נוגעת בלבבות ובאמונות של מיליונים בארץ ובעולם, ובכל זאת נעשית כאן עבודה משמעותית וראויה להערכה. בהחלט מגיעה כאן מילה טובה ותודה לראש העיר משה ליאון – שממש קודם היה כאן נוכח – שפועל רבות למען חיזוקה ופיתוחה של העיר. כאן חשוב להזכיר את דרכו של מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, שראה תמיד לנגד עיניו את טובת הציבור, את השלום בין הבריות ואת האחריות הציבורית. כאשר הורה בזמנו לתמוך במשה ליאון לראשות העיר, הדבר נבע מתוך הסתכלות רחבה על צורכי העיר ירושלים ועל הרצון לחזק הנהגה שתפעל למען כלל תושביה של הבירה. למען ההגינות, צריך להזכיר גם את תמיכתו של חבר הכנסת ליברמן במשה ליאון לראשות העיר ירושלים. אנחנו רואים, למעשה, שגם מי שלא תמיד מקבל החלטות נכונות ידע אז לזהות מה טוב לירושלים. יום ירושלים הוא יום של הכרת תודה על הנס, אך גם יום של התחייבות להמשיך לבנות את העיר, לפתח אותה, לרומם אותה, להיות מאוחדים כולנו סביב ירושלים בירתנו, בירת הנצח של העם היהודי לנצח-נצחים. ויתקיים בנו הפסוק "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך". תודה רבה.

היו"ר סימון דוידסון:

תודה רבה לחבר הכנסת מישרקי. יעלה ויבוא חבר הכנסת מאיר פרוש.

פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

איך מאיר פרוש?

היו"ר סימון דוידסון:

רגע. סליחה, פנינה. אחרי זה מאיר.

יונתן מישרקי (ש"ס):

אני הזכרתי לך לפני כן. שלא תגיד שלא אמרתי לך.

היו"ר סימון דוידסון:

תגיד לי, יש לי שאלה. אתה יודע, אני נולדתי בליטא. עלינו מליטא. אתה יודע איך קראו ליהדות ליטא? ירושלים דליטא. ככה קראו ליהודי ליטא, ליהדות ליטא – ירושלים דליטא.

יונתן מישרקי (ש"ס):

את האמת, יש לך את הלוק הירושלמי, בסוף, בבסיס שלך.

היו"ר סימון דוידסון:

יש לי את הלוק התימני יותר.

יונתן מישרקי (ש"ס):

נכון. זה נכון.

פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

תודה, אדוני היושב-ראש. ברוכים הבאים, החיילים והחיילות היקרים. כנסת נכבדה, אדוני השר, היום כמה ימים לאחר ציון יום ירושלים, וגם את היום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל אנחנו מציינים כאן בכנסת, במליאה, במקום הדמוקרטיה, ביתו של העם, ולא מוותרים אף שנה. אדוני היושב-ראש, בספר ישעיהו נכתב: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט". אחשה מלשון דיבור – לא אהיה בשקט, תמיד אספר על ירושלים. אני רוצה לומר לכם שמה שמתחיל בדיבור, בסיפור, בחינוך, במחשבה, ברעיון, בוודאי שעובר לפעולה, ולכן כשאומרים "לא אשקוט", בהמשך הפסוק הכוונה היא למעשה, מעשה לא רק של יחיד ושל בודדים, אלא מעשה של קהילה, כאילו היו כאיש אחד בלב אחד, בדיוק כפי שהיה במעמד הר סיני. אני בדרך כלל לא נוהגת לספר את הסיפור האישי שלי. הייתי בת שלוש כשיצאנו למסע בשנת 1984. אימא הייתה בהיריון. אני הייתי הכי קטנה. היא הייתה בחודש שמיני-תשיעי. אחותי הבכורה הייתה גם היא בחודש שמיני-תשיעי, והן יצאו למסע. היינו שישה אחים, וסבא היה קס גדול שהוביל את קבוצת הכפרים שסביבנו – זה בערך מאות אנשים – ולא היה פחד. גם היום כשאני שואלת: איך יכול להיות? איך יכול להיות שאתם עוזבים כל מה שידעתם? בתקופה שאין טלפונים, בתקופה שאין רשתות חברתיות, בתקופה שלא הייתה להם טלוויזיה; התקלחנו בנהרות, לא היה לנו חשמל, וחיינו בגוג'ו. ואני אומרת לכם, הייתה צריכה להיות כזאת אמונה, כזאת אמונה ענקית, שקהילה שלמה התחילה לצעוד עם הנחיה של הקייסים, המנהיגים הרוחניים. הלכנו לילות כימים, בלי פחד, עם רעב, מוכי חום, עייפים, ילדים נעלמו, ילדות נאנסו, הותקפנו על ידי שודדים – זה לא סתם שודדים, זה ליסטים של מדבר – חצינו מדבריות, מתנו מרעב. סיפור אחד שהולך איתי, שסיפרו לי כשקצת בגרתי: סבא והקבוצה כולה, הגענו לבית קברות באמצע מדבר, כנראה בית קברות נוצרי. אנשים כבר היו מאוד מבולבלים, מותשים, והתחילו ליפול בזה אחר זה. כנראה גם הקארמה שם לא הייתה טובה. גם סבא נפל ונרדם, והוא רואה בחלומו מלאך. הוא אומר לו: תתעורר, תתעורר. יש לך אחריות לאנשים שהוצאת למסע. אם אתה קם ומעיר את כולם, אני מבטיח לך שכולם יגיעו בשלום לארץ ישראל. סבא מתעורר בבהלה ומתחיל לעבור משפחה-משפחה. הוא מבטיח להם קילו סוכר אם הם יקומו וימשיכו לצעוד. רק להמשיך ללכת, לירושלים, לארץ ישראל. והם קמים באפיסת כוחות וממשיכים ללכת עד שמגיעים לסודאן. שם הוא מקיים את ההבטחה שלו, עובר כל משפחה ונותן לה קילו סוכר. חשבנו שעברנו את הקשה מכול, אבל הקשה מכול היה במחנה הפליטים בסודאן. שם זה היה מחנה מוות. עשרות יהודים מתו מדי יום ביומו, תינוקות וטף, נשים, אימהות, קשישים. מי שלא זכו להגיע לארץ – 10% מההולכים, אלפים. ילדים הגיעו יתומים לארץ; הורים איבדו את כל הילדים שלהם; אבות שאני מכירה, גם הנשים שלהם וגם הילדים נפטרו ונשארו באדמת ניכר. שנים לאחר מכן הוקמה המצבה, גלעד לזכרם של יהודי אתיופיה שלא פחדו ללכת אחרי הלב הביתה, חזרה לארץ ישראל, והם שמות-שמות, כולם היו עולם ומלואו, ובהם גם שתי אחיותיו של בעלי. וככה אנחנו פוגשים אותם יום-יום, צעירות וצעירים, גם בני גילי, חברות שלי. אחת מהן, עורכת דין מופלאה, אביבה טקלה, איבדה את שני הוריה, הגיעה יתומה, ובכל זאת סיימה לימודי משפטים, הפכה להיות עורכת דין והייתה הנואמת המרכזית לפני כמה שנים בהר הרצל. השנה יפעת ירום-מהרטו נאמה את סיפורה. היא איבדה את אימא שלה ושני אחיה הקטנים. מי שגידלו אותה בארץ זה הסבים והסבתות. הם חיים בינינו, גיבורים, עדות בדמות חיים. תשימו לב, ביום-יום, כשאנחנו בתוך שגרה לחוצה של עם ישראל, ולפעמים כשאתם רואים סביבכם חיילים, חיילות, של יהודי אתיופיה, תזכרו שיש רבים מהם שמאחוריהם מסתתר סיפור גבורה שפשוט מלמד אותנו מהי אהבת ישראל, מהי אהבת ארץ ישראל, מהי ציונות ולמה התכנסנו פה. תודה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר סימון דוידסון:

ואוו, ריגשת אותי מאוד, פנינה. יעלה ויבוא חבר הכנסת מאיר פרוש, בבקשה. פנינה, כמה זמן היה המסע?

פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

אני באתי עם אימא שלי. בפעם הבאה אני אמשיך את הסיפור. שנה פלוס.

היו"ר סימון דוידסון:

שנה?

פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

כן. היא נשארה במחנה פליטים. אנחנו הגענו - - - ארבעה חודשים - - -

היו"ר סימון דוידסון:

רק משה סולומון הגיע בטיסה.

משה סולומון (הציונות הדתית):

שלוש שנים.

היו"ר סימון דוידסון:

שלוש שעות טיסה, הגיע לפה.

משה סולומון (הציונות הדתית):

שלוש שנים מסודאן.

היו"ר סימון דוידסון:

בבקשה, אדוני.

מאיר פרוש (יהדות התורה):

מכובדי היושב-ראש, השר, חברי הכנסת, אנו מציינים כאן היום 59 שנה לנס הגדול שעשה עימנו הקדוש ברוך הוא, וזיכה אותנו בזכות לחזור למקומות הקדושים בעיר ירושלים, קבר רחל, חברון, שכם ויתר רחבי יהודה ושומרון, לצד האפשרות המבורכת של העם היהודי ליישב את חלקי ארץ ישראל. חזרנו לעיר הקודש ירושלים ולשריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, כדי לזכות לשמור עליהם בקדושתם. כאן המקום גם למחות נגד אלו שמחללים את קדושת הכותל המערבי, מי בפרובוקציות נלוזות במקום ומי בהחלטות שיפוטיות אנטי-יהודיות. ברוב שנות קדנציה זו כיהנתי כשר ירושלים ומסורת ישראל, ובתקופה זו השקענו רבות בפיתוחה ובשגשוגה של העיר. למרות המגבלות הקשות והמפריעים הרבים, הצלחנו בסייעתא דשמיא ליישם מדיניות חשובה של חיזוק קדושת העיר, לצד השקעה בכל תושביה ללא אפליה, החל מהחרדים ועד הערבים וכל מי שבאמצע. הובלנו את תוכנית החומש לפיתוח אגן העיר העתיקה בירושלים בסכום של כ-0.5 מיליארד שקל; ניהלנו את תוכנית החומש לביא לפיתוחה הכלכלי של ירושלים בסך כ-645 מיליון ש"ח; גם תכללנו את תוכנית החומש לפיתוח מזרח ירושלים בסכום של יותר מ-3 מיליארד שקל. במהלך שלוש השנים שלי בתפקיד, קידמנו עשרות החלטות ממשלה לטובת העיר ירושלים, והוצאנו לפועל פרויקטים רבים ושונים ברחבי העיר. בנאום כניסתי לתפקיד לפני כארבע שנים ציינתי כי בבחירות לכנסת שהתקיימו לפני כחודשיים התברר כי הציבור החרדי מהווה למעלה מ-40% מהמצביעים בירושלים. כך אמרתי אז: לצד הפעילויות הקיימות במשרד, אין סיבה שגם בקרב הציבור החרדי לא יהיה פעילויות באופן יחסי לחלקו באוכלוסיית העיר. זו הסיבה, אמרתי, שנפעל להגדיל את הפעילות גם בקרב אוכלוסייה זו, כך שכל הציבורים יוכלו ליהנות מהן באופן שווה. זו הייתה המדיניות שלי. לשמחתי, הפער צומצם, אבל לצערי, לא מספיק. הציבור החרדי בירושלים עדיין אינו מקבל את חלקו. אמת אני חייב לומר: יש שיפור שמורגש, אבל עדיין הציבור הזה מרגיש את החסר כלפיו. ראיתי לאחרונה, אדוני היושב-ראש, גזיר עיתון שבו פרשן כלכלי מספר ברהב, מתרברב, בלי בושה, כיצד בונים מגדלי מגורים כדי להדיר את רגליהם של בני הציבור החרדי מהעיר. אני רוצה לומר מכאן לאותו פרשן ולמי ששלח אותו: התבלבלתם בכתובת. ירושלים היא ממש לא תל אביב. גירשו אולי חרדים מתל אביב, דחקו אותם בערים אחרות, אבל כאן, בטרקלינו של מלך, לא יוכלו לגרש את החרדים, לא יוכלו לגרש אותם מירושלים. ירושלים היא ירושלים בזכות החרדים, ומי שינסה להצר את רגלי הציבור החרדי מהעיר יגלה שהוא נשאר ללא הערכים שמקדשים את העיר הזו. אני קורא מכאן לראש הממשלה, לשר האוצר ולראש העיר, שפועל והוא גם גורם לשיפור: תנו לעיר ירושלים להתפתח, ותבטיחו שכל תושבי ירושלים נהנים מהתפתחות זו. הזכרתי בדבריי קודם שבבחירות האחרונות לכנסת, לפני ארבע שנים, יותר מ-40% מהמצביעים בירושלים הצביעו למפלגות החרדיות, ולכן אי-אפשר בימים אלו שלא להתייחס לרדיפת עולם התורה בכלל ובני הציבור החרדי בפרט. הדבר מתקשר באופן ישיר לעניין ההתכנסות שלנו כאן היום. העיר ירושלים, כמו שאמרתי, נהנית מרוב יהודי שנשאר אך ורק בזכות המשפחות ברוכות הילדים. אני מציע לכל אחד כאן לקחת מחשבון ולבדוק מה יהיו ההשלכות בירושלים למקרה שתהיה הדרת החרדים. אני לא מציע לאף אחד כאן לנסות זאת בפועל. מכובדי שר המורשת - - -

שר המורשת עמיחי אליהו:

מאיר פרוש (יהדות התורה):

אני לא מציע לאף אחד, אמרתי, לנסות זאת בפועל. ואני פונה אליך, השר עמיחי אליהו. אני מבין שאתה מחליף את השר סופר, שהוא היה צריך להיות, כך כתוב. אבל בכל אופן, אני רוצה שהשר סופר יקשיב למה שאני אומר. אני אתן לכם את מספרי הקולות של המפלגות החרדיות בירושלים לפני ארבע שנים: יהדות התורה קיבלה 63,008 קולות בירושלים; ש"ס קיבלה 48,470 קולות – יחד 111,478 קולות לפני ארבע שנים בירושלים. הציונות הדתית, עוצמה, קיבלו יחד 37,635 קולות. היינו, יהדות התורה וש"ס הם פי שלושה מהציונות הדתית שהשר סופר יודע לייצג אותם. ואני אומר לך פה, אדוני השר סופר, תקשיב טוב: אתם בירושלים בסך הכול חמישה מנדטים – לחגית משה, לאריה קינג, ונעם עם עוד אחד. לציבור החרדי יש לדגל שישה מנדטים, לש"ס שישה מנדטים, לאגודת ישראל שלושה, לפלג יש אחד – 16 מנדטים. את מי אתה, השר סופר, מבקש לדחוק מירושלים? אתה נותן יד לאותן סנקציות שהיועמ"שית נותנת ולא פוצה פה כאשר יותר מ-113,000 איש מעל גיל 18 גרים בירושלים. אתה שר העלייה? גם אני הייתי עולה. סבא של סבא עלה מרוסיה הלבנה. איזו התנהגות זו לציבור החרדי?

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

חבר הכנסת פרוש, משפט סיום. הזמן עבר מזמן.

מאיר פרוש (יהדות התורה):

בימים מורכבים כאלה אני נושא תפילה מעומק הלב לביאת המשיח, ואני מקווה שכאן זה עוד מותר, כי ראיתי שבצבא זה כבר אסור. אבל אצלנו, מכובדי היושב-ראש, הציפייה לגאולה היא שמחזיקה אותנו, כפי שניבא זכריה הנביא על ירושלים של ימות המשיח. וכך כתוב: "כה אמר ה' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם - - - עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים - - - ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה". הילדים האלה של המשפחות ברוכות הילדים שנמצאים בירושלים, שחלקכם אולי מוכן לתקוף אותם, הם-הם העתיד של ירושלים הנצחית. תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לך, חבר הכנסת מאיר פרוש. יעלה ויבוא חבר הכנסת משה סולומון. בבקשה.

סימון דוידסון (יש עתיד):

"יעלה ויבוא" זה שלי בלבד. אתם רוצים עידוד אחר – תשנו. זה פטנט רשום.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

אתה אחראי לזה? אני אהיה איתך בקשר אחר כך. אנחנו לומדים מהטובים ביותר, סגן יושב-ראש הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת סולומון.

משה סולומון (הציונות הדתית):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר עמיחי אליהו, חבריי חברי הכנסת, החיילים היקרים, אורחים נכבדים, ירושלים – איזה עונג להזכיר את המילה ירושלים בירושלים, לחלום על ירושלים, לצפות לירושלים, לכסוף לירושלים, להתגעגע לירושלים. היו לי ימים שהתגעגעתי לירושלים ומעולם לא ראיתי את ירושלים. היו לי ימים שכמהתי לגעת בירושלים ומעולם לא ראיתי תמונה של ירושלים. אבל ההורים שלנו גידלו אותנו וחינכו אותנו שתכלית האדם בגלות היא להגיע לירושלים. אם זו תכלית האדם, אז הוא עושה הכול, אבל הכול, כדי להגיע לירושלים, גם במחיר דמים לעיתים. על ירושלים כתוב: ירושלים שעושה כל ישראל חברים. ירושלים היא העיר שמייצרת את הבסיס, את הלכידות הלאומית שלנו, אם אנחנו חפצי חיים, ואנחנו שמחים – ביום ירושלים, ביום חמישי ושישי חגגנו כולנו כאן בשמחה גדולה. אבל אדוני היושב-ראש, ירושלים היא אותה ירושלים שבגינה יצאנו למסע ארוך ומפרך עוד בהיותי אני בגיל שש, לשמע אבי שאומר לי: אנחנו קיבלנו בשורה גדולה מירושלים שהגיעה עת הגאולה, וכדי לממש את עת הגאולה עלינו לצאת למסע ארוך, קשה, מפרך ואפילו מסוכן. בגלל הסכנה הזאת אבי מחליט, כיעקב אבינו, לפצל את משפחתו לשש, בידיעה ברורה שלא כולם ישרדו את הדרך. אבל למען ציון לא אחשה – אם יש אפשרות להיגאל ולהגיע לירושלים, גם במחיר דמים, נגיע לירושלים. וכך אחיי הגדולים – כל אחד מגיע במסלול אחר, בזמן אחר, עם קבוצה אחרת. זהו מסע קשה, מסע של כ-1,000 ק"מ של בין חודש או חודשיים הליכה, תלוי באיזו קבוצה הלכת; מסע שאתה יודע מהי התכלית, אבל אתה לא יודע מהן אבני הדרך ליישום התכלית. ולכן במסע הזה, לצערנו, אנחנו מאבדים כ-4,000 זקנים, נשים וטף, שלא זוכים להגיע לירושלים ולהתאחד עם כל עם ישראל. המסע הזה רצוף אתגרים, רצוף טרגדיות, רצוף קשיים, אבל מעולם, מעולם לא אמרנו שחבל שיצאנו לדרך. יום ירושלים נקבע כיום הזיכרון לנופלים בדרכם מאתיופיה לירושלים דווקא בגלל שהנופלים נפלו כשטעם ירושלים בפיהם, כשהמחשבות על ירושלים בפיהם. בכל שנה בהר הרצל, באנדרטה הממלכתית לנופלים, אנחנו מציינים את יום זכרם. וגם אני, שהלכתי במסע הזה 1,000 ק"מ, וגם אני, שהייתי בסודאן שלוש שנים תמימות בציפייה להגיע לירושלים – סבל עצום, קושי בלתי רגיל לחיות בזהות בדויה, לחיות בזרות, לחיות בספק, שלוש שנים זה קשה מאוד – אבל כולנו, כולנו, אדוני היושב-ראש, ברגעים הקשים חשבנו על ירושלים וזקפנו את קומתנו. ברגעים הקשים האלה חלמנו על ירושלים, והפחנו תקווה גם ברגעים האלה. אז גם אני זכיתי מצד אחד לעבוד קשה בסודאן, לפרנס משפחה בגיל שבע עד תשע, וגם אני זכיתי להגיע לכאן, להתאחד עם עם ישראל ולפעול כאן לאחדותה ולשלמותה של האומה כולה. אני רוצה להגיד עוד דבר אחד. בתוך אותם נופלים יש לנו 84 נעדרים שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם. הם נעדרו בסודאן. אני רוצה לספר, ברשותך – אני יודע שעבר הזמן. ברשותך, בדקה. ביום ירושלים האחרון הבאתי יחד עם הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה להר הרצל את גטנך מהרי. גטנך מהרי היה בגיל 17 כשמשפחתו נעקרה ללא שום התראה מהמחנה והלכה למקום אחר. הוא חזר מהעבודה ולא מצא אותם, ומאז, 36 שנה, לא ידעו מה עלה בגורלו. לפני כשנה פנתה אליי המשפחה – האחיינית שלו במקרה הייתה תלמידה שלי; אדוני היושב-ראש גם מכיר אותה, רק לומר עכשיו כאן. היא פנתה אליי ואמרה לי: הרב משה, קיבלנו אות חיים מהדוד בסודאן, אנא עזור לנו להביא אותו לכאן. פניתי לסוכנות היהודית, משרד החוץ, משרד הפנים, משרד הקליטה, וכולנו יחד פעלנו במשך תקופה ארוכה, והוא כאן בירושלים. 36 שנה של ספקות, של פצע פתוח, נסגרו בשנה החולפת. יש לנו עוד 83 כאלה. אני בקשר עם עוד שלושה, ברוך השם, אבל אנחנו חייבים שמדינת ישראל, אדוני השר, שממשלת ישראל, תיקח על עצמה כמשימה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

רק תביא לשר הזה משימות – הוא לוקח. תטיל עליו משימה – הוא מבצע. הוא עושה איתך משא ומתן מהדוכן.

משה סולומון (הציונות הדתית):

נכון, נכון. תיקח על עצמה החלטת ממשלה ליצור תנאים כדי לאתר את אותם 83 נעדרים, שנמצאים כנראה בגבולות סודאן, להשיב אותם לחיק משפחותיהם. הפצע הזה פתוח, וחובתנו - - -

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

חבר הכנסת משה סולומון, אתה יודע כמה התפקיד של הסגן הוא לא נעים, לקצץ נאומים של אנשים. אתה מכיר את התפקיד.

משה סולומון (הציונות הדתית):

משפט סיכום. מחובתנו שהפצע הזה יירפא. כדי שהפצע הזה יירפא, אני מבקש שממשלת ישראל תיקח על עצמה כמשימה, ובעזרת השם, עד יום ירושלים הבא כולם יחזרו לחיק משפחותיהם בריאים ושלמים. תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה רבה לך, חבר הכנסת משה סולומון. קודם כול, הסיפור האישי המדהים. מבחינתי, אתה גיבור ישראל אלף פעמים – גם כילד שצעד, גם כיזם שחזר לקהילה שלו לעשות למענה ולגור בתוכה ולא לשכוח אותה, וגם כמי שנמצא בכנסת ישראל ואומר את קולם, וגם כמי שצעד אלפי קילומטרים כמג"ד בצנחנים. אם הקדוש ברוך הוא היה צריך להראות מה זה ונקבצו ובאו לך כולם, זה מתגלם בך יחד עם חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, שצעדה את הדרך הזו. אני חושב שגם צגה מלקו הייתה בקבוצה שחבריה הגיעו והיו ראשונים מבני הקהילה האתיופית. נתברכה כנסת ישראל ששלושה מהצועדים האלה הם פה, בכנסת ישראל, והגיעו להיות שרים וחברי כנסת וסגן יושב-ראש הכנסת. איזה עוד מקום בעולם מאפשר לחיבור הזה בין אפריקה לישראל, בתוך 20 שנה, שישב בכנסת ישראל? תודה לך, חבר הכנסת משה סולומון. אנחנו מזמינים את חברת הכנסת לימור סון הר מלך. רציתי להגיד לך יעלה ויבוא, אבל סימון לא נותן לי. בבקשה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

סימון לא פה, אז אתה יכול להגיד תעלה ותבוא.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

אנשי הצבא, החיילים, הקדוש ברוך הוא בירך אתכם להיות ברגע מאוד יפה בכנסת ישראל, של חיבור בין כולם. זכיתם לרגע המיוחד הזה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

בוא נספר להם את האמת, שיש הרבה מאוד רגעים כאלה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

אנחנו זכינו בצעירים המדהימים שבשנים הקשות ביותר נושאים על גבם את מדינת ישראל. תודה לכולכם.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

לגמרי. תודה לכם.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

חברת הכנסת, בבקשה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בשבת האחרונה פתחנו את ספר במדבר, ספר שמספר את סיפורו של עם שצועד במדבר בתוך חוסר ודאות, בתוך שממה, בתוך צימאון, אבל העיניים נשואות אל היעד – אל הארץ המובטחת, אל בירת הנצח, אל ירושלים. כשאני חושבת על ספר במדבר אני חושבת גם על המסע של יהדות אתיופיה – אחד מסיפורי הגאולה העצומים והמרגשים של עם ישראל עם שיבתו לארצו. קהילה שלמה הלכה ממש במדבריות, לא רק כדימוי, אלא במציאות, ילדים על הידיים, זקנים שנשענים על ילדיהם ונכדיהם, משפחות שלמות שיצאו לדרך שאין בה ודאות, רק נשאו כמיהה אחת בלב – כמיהה ושמה ירושלים. הם לא חלמו על חיים נוחים, הם לא חלמו על כסף או עתיד כלכלי – הם חלמו להיות יהודים בארץ של היהודים. הם חלמו להגיע לירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, ובשביל החלום הזה הם היו מוכנים לסבול כל סבל ולשלם כל מחיר. אלפים מבני העדה נספו בדרך, הורים קברו ילדים, ילדים איבדו הורים, אנשים הלכו במדבר רעבים, חולים, מותשים, ובכל זאת המשיכו לצעוד, כי הייתה להם אמונה פשוטה, עמוקה ויוקדת שיום אחד הם יגיעו לציון. בעוד יומיים וחצי נחגוג את חג מתן תורה, את החג שבו נקרא גם את מגילת רות – מגילה של כאב ושל בניין מחודש. נעמי אומרת: "אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרא". היא מדברת מתוך שבר, מתוך אובדן. גם בועז מגיע אל הרגע הזה אחרי שאיבד את אשתו. ודווקא מתוך המקומות השבורים הללו צומחת הגאולה, ובסוף המגילה כתוב "יֻלד בן לנעמי", למרות שהוא נולד לרות. כי יש רגעים שבהם עם ישראל כולו נבנה מתוך כאב של פרטים, מתוך מסירות נפש של מי שלא ויתרו על החלום. כך גם יהדות יוצאי אתיופיה. מתוך הכאב העצום, צמחה כאן קהילה מפוארת, קהילה עם אמונה עמוקה. עם עם ענווה, עם עם שורשיות, עם עם תורת ואהבת ארץ ישראל בצורה כל כך טהורה. עם ישראל שב ומתקבץ מארבע כנפות הארץ, מכל הגלויות, מכל המקומות, וכל קהילה שמגיעה מחזירה לעם ישראל עוד איבר וחלק מעצמו. ובלי יהדות אתיופיה, משהו היה חסר בפסיפס הזה, בפאזל הזה, חסר בעומק של הסיפור שלנו, חסר בלב של המדינה הזו. והם לא רק הגיעו לכאן – הם נושאים את השמירה על קיומה של המדינה הזו על הכתפיים שלהם ממש. במלחמה האחרונה שילמה קהילת יוצאי אתיופיה מחיר כבד מאוד: יותר מדי משפחות שקיבלו דפיקה בדלת, יותר מדי אימהות ואבות שקברו ילדים גיבורים. ואני רוצה להזכיר כאן שוב ביום הזה את נריה בלטה, השם ייקום דמו, בן להורים שעלו מאתיופיה, לוחם אמיץ, ילד שגדל אצלנו ביישוב ואף היה חבר של בני אהוביה יאיר. אני זוכרת את החיוך שלו, את העיניים הטובות, את הפשטות שלו. וכשנריה נפל, הכאב היה כאב של הבית, של המשפחה, של עם שלם שאיבד בן אהוב. זה אולי הדבר הכי גדול שיהדות אתיופיה נתנה לנו – תזכורת למה זאת אהבת ארץ ישראל באמת: אהבה שלא תלויה בכלום, אהבה שמוכנה ללכת ברגל במדבר במסירות, אהבה שמוכנה להילחם, אהבה שמוכנה להקריב. ובתוך היום הזה אי-אפשר שלא להזכיר גם את היימנוט קסאו, הילדה הקטנה שנעדרת כבר למעלה משנתיים, ילדה שצריכה להיות בבית עם המשפחה הכאובה שלה, עם החברים שלה. האחריות שלנו היא לא לשתוק ולא להתרגל, להמשיך ולהזכיר את שמה בכל מקום ולפעול לאיתורה עד שהיא תחזור הביתה. ביום ירושלים אנחנו זוכרים שלא רק עם ישראל התגעגע לירושלים, גם ירושלים התגעגעה והשתוקקה לבניה, חיכתה לנו, חיכתה ליהודי אתיופיה שישובו אליה אחרי דורות של תפילות וגעגועים. והיום, כשאנחנו רואים את בני העדה האתיופית בכל מקום במדינת ישראל – בצבא, בכנסת, בבתי החולים, בבתי הספר, בעולם התורה ובכל תחומי החיים – אנחנו מבינים שאנחנו חיים בתוך נס, נס שלא קרה ביום אחד אלא נבנה מתפילות, מדמעות, מהקרבה ומאמונה שאין כוח בעולם שיכול לה. יהי רצון שנדע להיות ראויים למסע הזה, ראויים לאמונה הזו וראויים לאנשים היקרים שהביאו איתם לירושלים עוד חתיכה מהנשמה של עם ישראל. תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה, חברת הכנסת לימור סון הר מלך. וגם ציינת את היימנוט קסאו. אנחנו עוד צריכים לעשות מעשה. אני מזמין את חבר הכנסת יבגני סובה, בבקשה.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

מכובדי היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אני אתחיל דווקא בנימה אישית. 4 בספטמבר 1997, בפעם הראשונה אני מגיע לירושלים. נער בן 17, עולה חדש, עשרה ימים בארץ, מגיע במסגרת התוכנית, יום חמישי, סופשבוע. לוקחים אותנו לרחובות העיר, לעיר העתיקה. פעם ראשונה בחיים אני נוגע בכותל. רגע מרגש. מתאהב בעיר, אומר: הינה, חלום הציונות, אני בירושלים. אנשים, ילדים, מדברים, ולא מבינים את המשמעות. אני מזכיר: שנת 1997. אנחנו חוזרים לחדרה, שם היינו במרכז קליטה, ובערב אני שומע שבירושלים היה פיגוע במדרחוב בן יהודה. חמישה אנשים נהרגים. שלושה מחבלים. מתחילים להסביר לנו שזו לא הפעם הראשונה שיש פיגוע בירושלים, ושרק לפני כמה חודשים, ביולי – פיגוע קשה, ב-1997, ומסתבר ששנה לפני היו פיגועים, שנתיים לפני היו פיגועים, שלוש שנים לפני היו פיגועים. לאט-לאט אתה מתגלגל, למעשה, עד יוני 1967. לאט-לאט אתה לומד שהעיר הזאת, שהיא בעצם לב-ליבו של העם היהודי, מלאה בדם יהודי. הרבה אנשים נפלו על העיר הזו. הרבה אנשים שילמו בחיים שלהם על הזכות הזאת להיות בירושלים, בירתנו הנצחית. ואז כשאני מתבגר, צובר ניסיון, כבר לא ממש עולה חדש, כחובב היסטוריה אני מתעניין יותר ויותר, מגיע ומבקר במוזיאונים, מבקר בגבעת התחמושת. והיום אני דווקא רוצה לנצל את ההזדמנות שהרבה חיילים יושבים כאן, ואז אני אומר: אין ירושלים בלי צה"ל; אין ירושלים בלי גבעת התחמושת; אין ירושלים בלי חטיבת הצנחנים. ואני דווקא שמח שאתה, השר, בוגר צנחנים, לוחם. צריך באמת לעשות הכול.

שר המורשת עמיחי אליהו:

אגב, הסמ"פ שלי היה עולה מאתיופיה. טקלה, אני חושב.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

כן. אני מאוד התרגשתי לשמוע את חברי משה סולומון, שגם הוא בעצם מג"ד. אני רוצה שזאת תהיה המסורת שלנו, של הדור שלנו. לא שטויות פוליטיות, לא כל מיני חסימות של אנשים ולא כל מיני בריונים. אני רוצה שאנשים יתגאו בזה שהם הגיעו לגבעת התחמושת, שיעמדו שם עם הטלפון ויגידו: הינה, אני באתי לציין את יום ירושלים, כי יום ירושלים זה לא רק יום הדגלים, זה יום השחרור של ירושלים. אנחנו מציינים את היום הזה בהנפת הדגל, אבל רוב האנשים לא מגיעים לגבעת התחמושת ביום ירושלים.

שר המורשת עמיחי אליהו:

לא היו תקציבים שם.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

זה לא עניין תקציבי, זה עניין תודעתי.

שר המורשת עמיחי אליהו:

לא, אבל הסכום לתודעה.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

תראה, זה עניין תודעתי. שבוע שעבר כאן בכנסת – ואני אומר את זה לחיילינו היקרים – ציינו כאן את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. כאן בבית הזה לפני שבוע בדיוק גם הייתה קבוצת חיילים, אני חושב שמחיל התקשוב זה היה. יומיים לפני זה הגיע הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר לוועדת החוץ והביטחון, ואני באתי ואמרתי בוועדת החוץ והביטחון: אדוני הרמטכ"ל, אני מבקש ממך שאתה תיתן פקודה לקצין חינוך ראשי, שכל חייל צה"ל לפחות פעם אחת בשירות יבקר במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון. מישהו היה פה במוזיאון? תרימו יד. תרימו יד. הינה, אתה רואה, השר למורשת? תרימו ידיים. חייל אחד, שניים, היו במוזיאון הלוחם היהודי.

שר המורשת עמיחי אליהו:

חובה.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

מי היה פה בגבעת התחמושת? אוה. יש קשר ישיר בין הגבורה של היהודים לפני 81 שנה בניצחון על גרמניה הנאצית, שבזכות הניצחון קמה מדינת ישראל, לבין הגבורה של לוחמי צה"ל ב-1967, ב-7 ביוני 1967, כאשר ירושלים שוחררה, אוחדה, תקראו לזה איך שאתם רוצים. אני קורא לזה שחרור ירושלים. אני חושב שזאת תוכנית העבודה שלנו, בלי קשר לזהות הפוליטית, בלי קשר לקואליציה–אופוזיציה. יש לנו מה ללמוד ויש לנו מה ללמד. ואני רוצה שהדור הבא – והדור הזה, הילדים שלי; הגדולה שלי כבר בכיתה י' – אני רוצה שהם ידעו מה זה באמת יום ירושלים, לא רק ירושלים כשם, ואני רוצה שהם ידעו שירושלים זה שחרור, זה צה"ל, זו גבורה. בזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש. אני לא רוצה שמי שגר בירושלים יתגאה באמירה "נמות ולא נתגייס". כאב לי לשמוע את הדברים שנאמרו על ידי שר לשעבר בירושלים. כאב לי לשמוע את זה. אני חושב שכל אחד שגר בירושלים צריך קודם כול להכיר בגבורה של חיילי צה"ל על העיר הזאת, העיר הקדושה הזאת, ירושלים. וזה מתחבר לוויכוחים שאנחנו מנהלים כאן בבית הזה, כי בלי צה"ל ובלי הגבורה של הלוחמים, אין ירושלים ואין מדינת ישראל. חג ירושלים שמח. תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לך, חבר הכנסת יבגני סובה, ותודה גם שחלקת את הרגע האישי של צעיר עולה לארץ ישראל ועולה לירושלים. חבר הכנסת גלעד קריב – אינו נוכח. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה. בבקשה, ידידי.

אבי מעוז (נעם):

אדוני השר – אדוני היושב-ראש, מחילה, אדוני השר, כנסת נכבדה, לפני 78 שנים, במהלך מלחמת העצמאות, בליל י' באייר תש"ח, חמישה ימים לאחר הכרזת העצמאות, נעשה ניסיון של הפלמ"ח לפרוץ אל הרובע היהודי הנצור. הכוח העיקרי בשער יפו לא הצליח לפרוץ, אבל כוח ההסחה שהיה בשער ציון הצליח לכבוש את השער ולהיכנס אל אנשי הרובע הנצורים. נראה היה שהרובע ניצל, ואולי אף שהעיר העתיקה תישאר בידינו, אולם מפאת מצוקת כוח האדם של הלוחמים והגעת כוחות הלגיון הירדני, השער והמעבר לרובע נכבשו, ולאחר כמה ימים הרובע נפל, וירושלים העתיקה, מקום המקדש והכותל המערבי, נלקחה מאיתנו ל-19 שנים. מבחינת ההשגחה האלוקית טרם הגיע הזמן. 19 שנים לאחר הקמת המדינה, בליל יום העצמאות תשכ"ז, עמד מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל על הבימה בישיבת מרכז הרב, סיפר על התחושות הקשות שהיו לו עם החלטת האומות על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר, וזעק על שכחת חברון, שכם, יריחו ועבר הירדן. למוחרת, במוצאי יום העצמאות, בפסטיבל הזמן והפזמון, הושמע לראשונה שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", עם השורות על כך שאין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה, והקהל הצטרף בהתלהבות. כשסיפרו על כך לרב צבי יהודה, הוא הגיב שאם הם שרו כך, השיר אכן יתממש. ואכן, שלושה שבועות לאחר מכן, בכ"ו באייר, פתחה ישראל במלחמה כנגד צבאות מצרים וסוריה. במהלך תקופת ההמתנה שלפני המלחמה מדינת ישראל העבירה למלך ירדן, חוסיין, מסרים חוזרים ונשנים שהיא איננה מעוניינת במלחמה איתו. כוחות פיקוד מרכז נערכו רק למניעת מחטפים על ידי הצבא הירדני. לא הייתה כוונה ישראלית לכבוש את יהודה ושומרון ואת העיר העתיקה. אולם בבוקרו של היום הראשון למלחמה חוסיין התפתה לאשליות הצבא המצרי שישראל עומדת להיות מוכרעת, והצטרף למלחמה. הרב דוד כהן זצ"ל, הרב הנזיר, כותב ביומנו שכשפרצה המלחמה, הוא לא הבין מה תכליתה. היה לו ברור שסגירת מצרי טיראן והכנסת כוחות הצבא המצרי לסיני אינן הסיבות האמיתיות מבחינת ההשגחה האלוקית. אבל כאשר הוא שמע שירדן מצטרפת למלחמה, הוא הבין מייד – המלחמה על ירושלים. הגיעה העת. מייד לאחר שחרור הכותל, הרב צבי יהודה והרב הנזיר היו מהאזרחים הראשונים שהובאו לכותל המשוחרר. וכך אמר שם הרב צבי יהודה: "אל כל עם ישראל ואל כל אומות העולם. ידעו כולם שאנחנו עושים חידוש היסטוריה, חידוש ימינו כקדם. ההיסטוריה הישראלית חוזרת לתוקף נצח קדמוניותה, מעכשיו ולעולם, ולא נזוז מכאן אף פעם. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". מעולם לא היה ספק אמיתי שנשוב ארצה מהגלות הארוכה. מעולם לא היה ספק אמיתי שנשוב לירושלים, לכותל ולמקום המקדש. הוודאות הזאת נבעה מההבטחה האלוקית כפי שהיא מופיעה בתורה ובספרי הנביאים. הוודאות הזאת לא חדלה מאיתנו לרגע, והיא זאת שדחפה את כל העולים והשבים במסירות נפש לאורך כל ההיסטוריה, ובמיוחד בעת שיבת ציון, מתלמידי הבעל שם טוב, הגאון מווילנה, ועד לקהילת ביתא ישראל מאתיופיה, שמסרה נפשה, פשוטו כמשמעו, לשוב לציון. ואני מצטרף לדבריך, אדוני היושב-ראש, כלפי חברי הכנסת עולי אתיופיה. כל מילה בסלע. ומכאן אני אומר: לא יועילו הפרובוקציות המבוזות של נשות הכותל; לא יועילו הורדות פאץ' משיח ממדי החיילים ושליחתם לכלא; לא יועילו עיכובי חוק הכותל וחוק הריבונות. עם ישראל צועד בראש מורם עם הפנים קדימה אל עבר ביאת המשיח ובניין בית המקדש במהרה בימינו. וכדברי מרן הרב קוק זצ"ל, "ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל כנגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע". תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לך, חבר הכנסת אבי מעוז. ועכשיו יסכם שר המורשת עמיחי אליהו, בבקשה.

שר המורשת עמיחי אליהו:

אדוני היושב בראש, חיילים יקרים, כנסת נכבדה, משפחות, אחיי ואחיותיי, בהמשך לדברים הנפלאים שאמרו פה כל אחד ואחת מחבריי וחברות הכנסת, אני רוצה להזכיר את גיבור ישראל סמל ראשון אוריה גושן, זיכרונו לברכה. אוריה היה לוחם ביחידה מובחרת. הוא היה תבנית נוף מורשתה של משפחתו. את הכוח הנפשי לשרת בסיירת, כך הוא סיפר, את כושר העמידה ואת החוסן, הוא שאב מסיפור העלייה של הוריו ומשפחתו לארץ ישראל. הוא גדל על ההבנה שחירות יהודית היא דבר שיש להיאבק עליו ושמי שמורשתו רצופה במסירות נפש במדבר לא יירתע מול פני האויב בארץ אבות. אוריה נהרג בניסיון נועז לחלץ את בני משפחת ביבס, כפי שסיפרה אימו, משבי המפלצות. לוחם צעיר, בן לקהילה שחצתה יבשת כדי להציל את משפחותיה ולהגיע לחוף מבטחים, נכנס בעצמו לתוך התופת כדי להציל משפחה ישראלית אחרת, אם וילדיה הקטנים. אחיי ואחיותיי, אוריה נפל בקרב. הוא נהרג מתוך אותה ערבות הדדית שמחברת את כולנו. נפילתו של אוריה איננה רק כאב של משפחתו, היא עדות חיה לעוצמתה של קהילת יוצאי אתיופיה – קהילה שלא רק חזרה הביתה, אלא כמי שהסתובב וניחם לא מעט מהמשפחות אני יודע שהקהילה הפכה לעמוד התווך המגן על המדינה ועל הבית בגופה. אני מזכיר שוב: המסירות הזו של אוריה ושל חבריו נולדה במדבריות, בכיסופים לירושלים שבלב, והיום אנחנו מתכנסים פה בירושלים, בירת ישראל, על מנת להזכיר את המורשת הזו, שנכתבה בצעדים מלאי תקווה על חולות לוהטים, בצמא, ברעב ובאמונה שאין לה שיעור. ואני רוצה להזכיר לכולם שכשדוד המלך כתב את תהילים, הוא ממש ראה בעיני רוחו את העלייה של בני אתיופיה. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", אומר המשורר בתהילים. "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" – אני מדלג על פסוק – רעבים "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו. רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם. וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב". המילים הללו קורמות עור וגידים למול עינינו. אימהות שקרעו את ליבן למול ילדיהן הגוועים; אבות שקברו את יקיריהם בחולות והמשיכו לצעוד דורות על גבי דורות חזרה לפה, למדינת ישראל, לארץ ישראל. וירושלים לא הייתה עבורם רק מושא גיאוגרפי; היא הייתה מהות, כמו שהזכירה קודם חברת הכנסת תמנו שטה. "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט". המסע הזה של יהודי אתיופיה, של אוריה, של חבריו, הוא לא רק המורשת של יוצאי אתיופיה; זו המורשת שלי, זו המורשת של ילדיי. אני רוצה שהם יכירו את הסיפור שלכם, כי הסיפור הוא לא שלכם, הוא שלנו – הוא של עם שחוזר ארצה, הוא של עם שחוזר לירושלים. כמה טוב שהגעתם להזכיר לנו, לעם, שכבר נמצא פה 70 ומשהו שנים, איך נראית גאולה, איך נראים כיסופים לירושלים, איך נראה חיבור למורשת. אתם לא זקוקים לחסד של המדינה. אתם נותנים לנו כוח. אתם מחברים אותנו חזרה למה שלפעמים שכחנו. אנחנו גאים בכם, עם הכאב העצום על כל אחד ואחד שנפל בדרך. אנחנו רוצים שהמורשת שלכם תהפוך להיות המורשת של כל ילד וילד במדינת ישראל, כי אחרת הפאזל הזה לא שלם. התמונה חסרה. הרוח הזו שידעה לנצח את המדבריות ואת הרעב ואת הצמא, זו הרוח שתנצח את החמאס ואת החיזבאללה; זו הרוח שתנצח את חילוקי הדעות שיש בינינו; זו הרוח שבעזרת השם תביא לבניין בית המקדש. תודה רבה לכם.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לשר על הדברים המרגשים. ואם יורשה לי, השר, חובתנו לתקן את מה שעוד ראוי שיתוקן למען צעירים עולי אתיופיה, גם בצבא, גם במערכת החינוך, בכל ההיבטים של הקהילה ושילובם הראוי. ראינו גיבורי ישראל מתוך הקהילה, וראינו גם כאב של צעירים ואתגרים. חובתנו מצד אחד להיות גאים בגאולת ישראל שמתגלמת מול עינינו, ולתקן את אשר דרוש תיקון. תודה לך, השר. תם יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

הנושא הבא על סדר-היום – ציון יום הסטודנט הלאומי. אני מזמין את חבר הכנסת משה טור פז לפתוח את היום המיוחד. בבקשה.

משה טור פז (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יום הסטודנט הלאומי הוא יום חגיגי שבו כ-400,000 אנשי ונשות העתיד של מדינת ישראל חוגגים את מקומם כסטודנטים במדינת ישראל. חשוב לומר שאומנם סטודנט זה לכאורה הדרך אל התואר, הדרך אל המשרה, הדרך אל המקום שאתה רוצה להיות בו, אבל יש בו ערך בפני עצמו. חשוב לומר שהאקדמיה לא שייכת לצד כזה או לצד אחר של המפה הפוליטית או החברה בישראל, היא פשוט חלק מההובלה של מדינת ישראל. קשה להיות סטודנט במדינת ישראל היום ולשלב גם עבודה, גם מגורים, גם לימודים. שמענו היום, ביום הסטודנט, ש-80% מהסטודנטים עובדים למחייתם. כשהייתי סטודנט, אדוני היושב-ראש, עבדתי בארבע עבודות במקביל ללימודים. בימינו – אז עשינו חודש, חודש וחצי; היום סטודנטים משלבים שלושה, ארבה וגם חמישה חודשי מילואים בשנה. אני רוצה להתייחס לסוגיה עקרונית שנוגעת לסטודנטים. לפני 101 שנה טבע הפילוסוף ז'יליין בנדה את הביטוי "בגידת האינטלקטואלים". הוא התייחס למקומה של האקדמיה ביחס למלחמת העולם הראשונה במקור, כשהוא השתמש בביטוי. הוא עסק בהחלטה של אינטלקטואל לנקוט עמדה פוליטית, אבל אחר כך הוא השתמש בו בדיוק הפוך, ואמר שעבור מנהיג חינוכי, אקדמי, לשבת על הגדר ולא לנקוט עמדה, מה שקוראים לו אולי בימינו "מגדל השן", זה הבגידה. ואני קורא לכם, סטודנטים יקרים, גם מרצים וגם פרופסורים: אל תקשיבו. תהיו מעורבים. תביעו את עמדתכם, כל עמדה שהיא. תביעו את עמדתכם. תגידו מה אתם חושבים על הוראות השעה, כן, פוליטיקה היא לא מילה גסה, ותנו כבוד ולגיטימציה, ואם אתם בעלי תפקיד, תנו מקום גם לעמדה השנייה. קריטי שנדרוש מהאקדמיה גם איכות אקדמית וגם מעורבות, כי אנחנו רוצים שדור ההווה והעתיד יהיה מעורב, לא יהיה אדיש, וזה מתחיל באקדמיה. ואני פונה אליך מכאן, שר החינוך, ואומר לך: לא רק שאתה לא עוזר פה, אתה אפילו מפריע בחלק מהדברים שאתה מבטא לאחרונה כלפי האקדמיה. תן חופש לכל העמדות. תן מקום לכל הסטודנטים. באותה הזדמנות גם תפגין דוגמה אישית בלקיחת אחריות על הצלחות ועל כישלונות, כי בסוף החיים הם לא פריימריז בליכוד, אלא העתיד של כולנו. ואז אתה מסתכל ואתה שואל את עצמך, אדוני היושב-ראש, שאלה פשוטה: למה מערכת החינוך הפורמלית בישראל, מבחינת הישגים, נראית ככה, 3% – לא 4%, לא 5% – 3% הצלחה במדעים. באנגלית כבר עלינו, הישג אדיר, 22% מעבר. במתמטיקה – 37%. ככה נראית, אקדמית, מערכת החינוך הפורמלית בישראל. לעומת זאת, האקדמיה בישראל מצטיינת בדברים מסוימים – מקום עשירי בעולם, מקום חמישי בעולם – ואז אתה שואל: רגע, אולי זה אנשים אחרים? לא, אלה אותם תלמידים. זו גם אותה מדינה. ואתם יודעים מה? גם אין הבדל תקציבי, אין יותר כסף לסטודנט בישראל לעומת כסף לתלמיד בישראל. אז למה באקדמיה אנחנו רואים במידה מסוימת, חלקית, צמצום פערים, ובמערכת החינוך הפורמלית צמצום פערים הפוך? למה? ויש לזה תשובה אחת, במילה אחת, והיא מילה חשובה – חופש. כשהמדינה מנהלת דבר ונותנת לו וקובעת לו איך, מה, למה, באובר-ניהול, מעולה זה לא יהיה. לעומת זאת, האקדמיה הישראלית עד היום, ואני מקווה שגם מהיום, יש בה חופש – בדיוק כמו ההייטק, דרך אגב. המדינה לא צריכה לנהל את ההייטק, היא צריכה לתת לו כסף או עזרה רגולטורית, ושיעבוד. דרך אגב, לאחרונה יצאה עוד הצעת חוק של ח"כ, לצערי מהליכוד – שוב, שיקולי פריימריז – לשלוט עוד בתקציבי ההשכלה גבוהה, כי למה שנקבל 3% במדעים? בוא נוריד גם את ה-3% האלה, בוא נילחם במדענים. אז ביום הזה, יום הסטודנט, אני רוצה להודות לאקדמיה הישראלית, לחוקרים, לחושבים, למפתחים, לתוכניתנים, לכל מי שהופך אותנו לתחרותי, למרות החרם מאירופה, למרות הניסיונות להצר את צעדיכם בישראל. נעשה הכול להגן על ההשכלה הגבוהה, גם עכשיו, ובעזרת השם, גם בממשלה הבאה. יום סטודנט שמח.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לך, חבר הכנסת משה טור פז, וגם תודה על כל העשייה המשותפת בחוק שחוקקנו להגן על סטודנטים במלחמה יחד עם סימון דוידסון, יושב-ראש הוועדה, וחבר הכנסת יוסף טייב, שהוא כבר עולה לדוכן לומר את דברו. הוא לא "יעלה ויבוא", הוא רק יבוא לדוכן לומר את דברו, כי סימון לא מרשה לנו - - -

יוסף טייב (ש"ס):

"יעלה ויבוא" זה כל הזכויות שמורות.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

אתי.

חוה אתי עטייה (הליכוד):

כן, אני פה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

אה, את כאן.

חוה אתי עטייה (הליכוד):

- - - אני אחריו.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

בסדר, בסדר גמור.

חוה אתי עטייה (הליכוד):

אני מוותרת. אני כל כך אוהבת את יוסף.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה. חבר הכנסת יוסף טייב, בבקשה.

יוסף טייב (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, אדוני השר עמיחי אליהו, חבריי חברי הכנסת, אנו נמצאים יומיים לפני חג השבועות, יום אשר קיבלנו בו את התורה. מאז, במשך אלפי שנים עם ישראל הגן והעריך את לומדי התורה. אדוני היושב-ראש, אינני יכול לעבור לסדר-היום בלי להביע מחאה נמרצת על ההחלטה של המפכ"ל לעכב בחורי ישיבות צעירים שכל חטאם הוא שהם יושבים ולומדים תורה. מדובר בחציית קו מסוכנת. האם השתגענו? האם אין למשטרת ישראל במה לעסוק? אלימות, רצח, גנבות – רק בלומדי התורה יש לכם להתעסק. האם במדינה יהודית, אדוני היושב-ראש, לימוד תורה הפך לדבר שצריך לחשוש ממנו? להסתתר ממנו? להיעצר בגללו? מדובר בבחורים ובאברכים שמקדישים את חייהם לערכים, למסורת ישראל, לרוח היהודית שמחזיקה את העם הזה אלפי שנים, כי הם חיינו ואורך ימינו, ונהגה בה יומם ולילה. דווקא בתקופה הזו, שעם ישראל זקוק לאחדות, מחליטים שוב לפלג, להשפיל, לרדוף ציבור שלם. אני מבקש לומר מכאן, אדוני היושב-ראש, בצורה ברורה: אנחנו לא נסכים לנרמל את הפגיעה בלומדי התורה – עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר. לא נסכים למציאות שבה בן ישיבה חושש ללכת ברחוב כאילו הוא עבריין שמסוכן לציבור. מי שפוגע בלומדי התורה, פוגע בלב הפועם של העם היהודי כולו בארץ ובתפוצות. אני קורא למפכ"ל ולכל הגורמים המעורבים לעצור מייד את המדיניות הבלתי-מקובלת הזאת. כעת, אדוני היושב-ראש, אבקש לעבור לנושא שעל סדר-היום. אנו מציינים כאן היום בכנסת את יום הסטודנט, יום שמוקדש לדור הבא של מדינת ישראל. כיו"ר ועדת החינוך קיימתי דיונים רבים למען הסטודנטים, בפרט בשנים האחרונות, כשמדינת ישראל נמצאת במלחמה מתמשכת ואלפי סטודנטים גויסו למילואים. קיימנו דיונים רבים, דרשנו ביטחונות ופעלנו להרחבת ההקלות האקדמיות למען הסטודנטים, ועם כלל חברי הוועדה ואיתך, אדוני היושב-ראש, הגשנו חוקים לטובתם וקידמנו אותם. במקביל ראיתי לנגד עיניי לא לפגוע באיכות הלמידה של הסטודנטים, שלאחר מכן תפגע ביכולת שלהם להשתלב בשוק התעסוקה. הסטודנטים במדינת ישראל מתמודדים עם אתגרים מיוחדים ורבים, אשר מקשים על הלמידה, ובהמשך – על קבלת התואר ועל כניסתם לשוק התעסוקה. כנציגי ציבור אנחנו מחויבים לדאוג להם ולתת את הכלים הנדרשים על מנת שיוכלו לסיים את חובותיהם האקדמיות בצורה שווה. תרומתם של הסטודנטים לצמיחה של החברה הישראלית היא חשובה וקריטית. לצד האתגרים הכלליים, ישנם סטודנטים רבים אשר מתמודדים עם אתגרים אישיים. הייתה לי הזכות להעביר גם את הצעת החוק שתקל עם סטודנטים שחולים בסרטן. לצערנו, ישנם סטודנטים רבים אשר מתמודדים עם מצבים רפואיים מסובכים אשר מקשים עליהם לסיים את חובותיהם האקדמיות, ואני מקווה שהצעת החוק הזאת תתקדם כבר בשבוע הקרוב לקריאה ראשונה. מתוך כך, יזמתי את הצעת החוק שתקל עם אותם סטודנטים. זה חוק שמבין שסטודנט שמתמודד עם מצב רפואי, לא צריך להילחם גם במערכת הביורוקרטית. אני גאה, אדוני היושב-ראש, שהצלחנו בוועדה לדאוג לסטודנטים מכלל המגזרים כדי שיוכלו לסיים את החובה האקדמית שלהם. כמי שעלה לישראל בעצמו, אני זוכר היטב את תחושת הזרות, את פערי השפה, את הקושי להבין מערכת חדשה, את התחושה שלפעמים אתה צריך לעבוד קשה פי שניים רק כדי להגיע לאותו מקום של הסטודנט הישראלי הרגיל. כאשר אני חושב על עולה חדש שהוא גם סטודנט, אני מבין עד כמה האתגר גדול עוד יותר – ללמוד בשפה שאינה שפת אם, להתמודד עם תרבות לימודית חדשה, עם קשיים כלכליים, עם ריחוק מהמשפחה ועם הצורך להוכיח את עצמך בכל פעם מחדש. זוהי אכן משימה מורכבת שמקשה בכפל-כפליים את תהליך העלייה עצמו. מדינת ישראל חייבת להעניק לסטודנטים עולים חדשים מעטפת רחבה יותר בתגבור בשפה, סיוע כלכלי, ליווי אקדמי והכוונה אמיתית להשתלבות בהמשך בשוק העבודה. אני אומר כאן, אדוני היושב-ראש, בצורה ברורה: הצלחתם של הסטודנטים העולים היא הצלחתה של מדינת ישראל כולה. הם מביאים איתם כוח, ערכים, ציונות ונקודת מבט ייחודית שמעשירה את החברה הישראלית כולה. מדינת ישראל קמה בזכות העולים, נבנתה בזכות העולים, ותמשיך לצמוח בזכות העולים. התפקיד שלנו - - -

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

משפט סיום.

יוסף טייב (ש"ס):

אני מסיים, אדוני היושב-ראש. התפקיד שלנו הוא לוודא שאף צעיר או צעירה שעלו לישראל לא ירגישו לבד במסע הזה, ועלינו לתמוך בהם בכל הכלים הקיימים. זו אחריות שלנו כחברה, כחברי כנסת, לעזור להם ולתת להם את הכלים להצליח. תודה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לך, חבר הכנסת יוסף טייב. אנחנו מזמינים את חברת הכנסת חוה אתי עטייה, בבקשה.

חוה אתי עטייה (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר מר עמיחי אליהו, מכובדיי כולם, כמדי שנה בשנה אנו מציינים כאן במליאת הכנסת את יום הסטודנט הלאומי. כיו"ר השדולה לסטודנטים, עם יו"רי השדולה הנוספים, חבר הכנסת משה קינלי טור פז וחבר הכנסת דן אילוז, פתחנו הבוקר את השדולה וקיימנו כנס בסימן העתיד שלנו במבחן. כפי שנאמר, קיימנו גם דיונים רבים בוועדות הכנסת בנושאים הנוגעים לסטודנטים. נאחל ונתפלל כי הדיונים יועילו ויישאו פירות. מכאן אני שולחת ברכה מיוחדת לנציגי הסטודנטים שאיתנו ולכלל הסטודנטים ברחבי הארץ. ביום הזה, כשאני מביטה בכם, אני רואה לנגד עיניי את דור העתיד של המשק הישראלי בתפארתו. כיושבת-ראש הוועדה לעובדים זרים, נוכחתי לדעת כי בישראל יש מחסור חמור בעובדים ישראלים בכלל ובעובדים מקצועיים מומחים בפרט. המשק שלנו צמא לאנשי מקצוע, אך פתרון של עובדים זרים הוא זמני, יקר וכרוך ברגולציה חונקת. הפתרון האמיתי, ארוך הטווח, נמצא כאן – הוא נמצא בהשקעה בהשכלה ובסטודנטים שלנו פה בישראל. למשל, פרויקט המטרו בגוש דן, פרויקט לאומי בעלות של 200 מיליארדי שקלים, שדורש לשנים הקרובות 18,000 עובדים, מתוכם אלפי מומחים בהנדסה, תכנון ותשתיות – במקום לייבא את הידע הזה מבחוץ, חובתנו לוודא שהסטודנטים שיבחרו בהנדסה אזרחית ותשתיות יקבלו את ההזדמנות להוביל את הפרויקטים האלה, על מנת שהידע הלאומי יישאר כאן לדורות. אבל כדי שזה יקרה, האקדמיה חייבת להשתנות ולהתאים את עצמה לשוק התעסוקה הדינמי, ובפרט למהפכת ה-AI, הבינה המלאכותית, שמשנה סדרי עולם. איננו יכולים לקפוא על השמרים. מתוך כך אני רוצה לציין לשבח את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר החינוך מר יואב קיש, שבישרו לציבור כי בחופשת הקיץ הקרובה, מדינת ישראל תפעיל מסגרות מיוחדות לילדי ישראל, מגני הילדים עד כיתות ט'. במסגרת הזו המדינה תכשיר אותם בתחום הבינה המלאכותית, שמשנה את העולם כולו. מכאן אני קוראת לראשי המל"ג והוות"ת: הגיעה העת להחליף דיסקט ולהבין שהסטודנטים שלנו הם נכס אסטרטגי לאומי. ראשית, יש לתקצב באופן ייעודי תוכניות השמה של בוגרים, שילוו את הסטודנטים עוד לפני סיום התואר ואת השתלבותם המעשית בשוק העבודה. שנית, עלינו לעודד ולתקצב מוסדות אקדמיים על פי מדד של הכנסת קורסים מעשיים ויישומיים לתוך תוכניות הלימודים. לא עוד רק תיאוריה, אלא כלים אמיתיים לעולם האמיתי. הדאגה לסטודנטים שלנו צריכה להיות מקיפה, מהתחום המקצועי ועד הלאומי. זו בדיוק הסיבה שהגשתי לאחרונה את הצעת החוק למימון והקלות בלימודי רפואה ללוחמים ולתומכי לחימה. לא ייתכן שלוחמים משוחררים ייאלצו להגר לחו"ל כדי להגשים חלום וללמוד רפואה. אנחנו חייבים להשאיר אותם בארץ, לתמוך בהם ולמנוע את עזיבת המוחות. רבותיי, השקעה ממוקדת בסטודנטים, התאמת הלימודים לשוק ותמיכה בלוחמים שלנו – זהו המפתח לצמצום התלות בעובדים זרים, לחיזוק הכלכלה ולביסוס החוסן והיציבות של מדינת ישראל לדורות הבאים. לסיום, אני רוצה לאחל לסטודנטיות ולסטודנטים היקרים המשך הצלחה מרובה בכל אשר תפנו, וחג שבועות שמח לכם ולכל בית ישראל. תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לך, חברת הכנסת חוה אתי עטייה. אמר השר פה, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ואת, דרכייך דרכי נועם ונתיבותייך שלום, בבחינת נועם דרכיה לנו הודיעה. אני מזמין את חברת הכנסת לימור סון הר מלך. בבקשה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

זה קל ללמוד להגיד את השם שלי, זה לא - - -

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

אני צריך עם הפסקות. זה אני, הבעיה אצלי, בדיקציה. ברוכה הבאה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

כשנכנסתי להיות סגן יושב-ראש אמרו לי שאני חייבת ללמוד להגות נכון את כל השמות של כל חברי הכנסת, כי הם נעלבים מזה כשלא הוגים את השם שלהם.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

אני בדרך כלל בסדר. יש לי דיקציה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

זו כבר פעם שנייה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

תודה רבה. אבל זה מקסים, מה שאמרת לחברת הכנסת אתי עטייה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר עמיחי אליהו, סטודנטים יקרים, מאוד נהניתי לשמוע את הדברים שאמרת, הם היו עוצמתיים. יום הסטודנט הוא יום שמזכיר לכולנו עד כמה האקדמיה הישראלית היא אחד ממנועי הצמיחה החשובים של מדינת ישראל. האקדמיה היא המקום שבו, בין היתר, נבנה העתיד של החברה הישראלית, המקום שבו צומחים הרופאים, החוקרים, המורים, המשפטנים, המהנדסים ואנשי המעשה של הדור הבא. מתוך הקמפוסים בישראל יצאו לאורך השנים הישגים מדעיים, רפואיים וטכנולוגיים ששינו חיים והשפיעו על העולם כולו. אבל מעבר למצוינות המקצועית, האקדמיה היא גם מקום שמעצב תודעה, אחריות וערכים; היא המקום שבו הדור הצעיר מגבש את תפיסת עולמו ואת מחויבותו לחברה ולמדינה. כה כתב פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב, באיגרת לסטודנטים, שישה ימים למלחמה, תמונת מצב: לצערי, ישנם תלמידים שלנו אשר מביעים הזדהות ותמיכה עם מעשי הזוועה של החמאס. מספרם קטן ביותר, אך אין זה מפחית מחומרת התופעה. ננקוט יד קשה כנגדם, ובמקרים שבהם נחשוב שנעברה גם עבירה פלילית, נדווח על כך למשטרה. אלו מילים חשובות, מילים של מי שבזמן אמת הבין שיש תופעה שחייבים להתמודד איתה בנחישות ובאחריות, ולכן היה מפתיע – ואם תשאלו אותי, גם צבוע – לראות את פרופ' פורת מגיע לוועדה ומתנגד לחוק הסתה באקדמיה – הסתה לטרור, למי שלא הבין – ולטעון, אני מצטטת: בואו אני אגיד את זה בצורה מאוד ברורה: החל מ-8 באוקטובר – לא מ-7, מ-8 באוקטובר – לא היה מקרה הסתה אחד לטרור באיזשהו קמפוס, בטח באוניברסיטת תל אביב, אבל גם במקומות אחרים. אני בוחרת להאמין לפרופ' פורת של אותם ימים ראשונים לאחר הטבח, לפרופסור שידע לזהות בזמן אמת את גילויי השנאה והתמיכה בטרור והבין שהאקדמיה הישראלית חייבת להציב גבולות ברורים. וזו הסיבה שבעזרת השם בימים הקרובים יעבור בכנסת ישראל חוק זכויות הסטודנט שימנע תאי טרור באוניברסיטה. החוק, שנכתב ביוזמת ובשיתוף תנועת אם תרצו, מבקש להבטיח שהקמפוסים בישראל ימשיכו להיות מקום של לימוד, מחקר ויצירה, מתוך שמירה ואחריות למדינת ישראל ולחברה ישראלית. אבל לצד המאבק בהסתה, יש גם סיפור גדול שמבקש להיות חלק מהאקדמיה ולהשתלב בה בהתאם לאמונתו ולאורח חייו. ישנם גברים ונשים שבשל מצוות דתם מבקשים ללמוד במסלולים נפרדים. אלו סטודנטים שרוצים לרכוש השכלה גבוהה, להתקדם, להשתלב בשוק העבודה ולתרום לחברה הישראלית תוך שמירה על אמונתם ועל זהותם. ולכן אני מקווה שבימים הקרובים נשלים גם את תהליך החקיקה שיאפשר מסלולי לימוד בהפרדה למי שמעוניינים בכך, כדי שהאקדמיה הישראלית תוכל לפתוח את שעריה בפני אוכלוסיות נוספות ולתת מענה אמיתי למגוון הקיים בחברה הישראלית. בנוסף, כיושבת-ראש ועדת הבריאות לשעבר, עסקתי בתקנים קליניים לרופאים שלמדו ברשות הפלסטינאצית, ומכאן אני אומרת בצורה ברורה: מדינת ישראל צריכה לאסור על סטודנטים אלו לעבוד בתחומה. בוגרי אוניברסיטת א-נג'אח ואל-קודס לא יכולים לבצע את ההתמחויות וההשתלמויות שלהם במדינת ישראל. אוניברסיטה, כאמור, מעצבת תודעה, ומוסדות שהפכו למוקדי הסתה ותמיכה בטרור אינם יכולים להיות שותפים בעיצוב מערכת הבריאות הישראלית ובטיפול בילדינו. לסיכום, אני מבקשת לפנות אליכם, סטודנטים יקרים. התקופה הזו הזכירה לכולנו בצורה עמוקה ביותר מי הם הסטודנטים של מדינת ישראל. אלפי סטודנטים עזבו את הכיתות, המעבדות והספריות, עלו על מדים ויצאו להגן על המדינה. רבים מהם חזרו מהמילואים ישר למבחנים, לעבודות ולהשלמות אחרי חודשים ארוכים של לחימה, שחיקה והקרבה אישית ומשפחתית. הסטודנטים המילואימניקים הם הפנים היפות של הדור הזה, דור שמצליח גם להילחם למען המדינה וגם להמשיך לבנות אותה. מדינת ישראל והאקדמיה הישראלית חייבות להמשיך לעמוד לצידם, לסייע להם, להוכיר להם תודה אמיתית על התרומה האדירה שלהם עבור כולנו. אתם העתיד של מדינת ישראל – אתם דור המנהיגים הבא, דור החוקרים הבא, דור הרופאים הבא, דור המורים הבא. אני מבקשת לאחל לכל אחד ואחת מכם הצלחה גדולה בלימודים, הצלחה בדרך המקצועית והאישית, ובעזרת השם, תמשיכו להוביל, ליצור, לחדש ולבנות את מדינת ישראל. תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה רבה, חברת הכנסת לימור סון הר מלך. אני מזמין את חבר הכנסת יבגני סובה. בבקשה.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, ביום הסטודנט אני לא אספיק בחמש דקות להתייחס לדברים ולבעיות של המערכת, ובוודאי ובוודאי אני לא אחזור על כל הדברים החשובים שנאמרו כאן. אני מכיר ומוקיר כל סטודנט שעזב את הלימודים, התגייס למילואים, עשה את שירותו, 100, 200, 300, 400 יום, נאלץ גם לעשות תוך כדי הכנה למבחנים, והרבה פעמים נתקל בקיר אטום, גם בבית הזה, כאשר הוא מבקש את העזרה של הקואליציה, של הממשלה. ואנחנו באופוזיציה אמרנו: לא נעשה שום מחסום בדברים שקשורים למאמץ המלחמתי, בין היתר גם בסיוע לסטודנטים. לצערי, אני אומר את זה בצער רב, הממשלה מקרטעת בסיפור הזה. הממשלה לא הצליחה לתת את הסיוע הנדרש. אני שמעתי היטב את הדברים של חבריי פה. אני לא מסכים עם כל דבר; עם חלק אני מסכים. אני בעד עצמאות האקדמיה, אני חושב שאסור להתערב באקדמיה, אבל יחד עם זאת, בוודאי ובוודאי צריך למגר את כל התופעות. אני חושב שבאוניברסיטה היום המצב הרבה יותר טוב, עד כמה שאפשר להגיד "הרבה יותר טוב", לצערי, בנסיבות המחמירות אחרי 7 באוקטובר, אבל המצב הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני עשר שנים. אז היום בוודאי ובוודאי המערכת דוחה בעצמה את כל התופעות המגעילות האלה של אנשים שחלילה מזדהים פה עם הטבח שהיה או מנסים פה באיזושהי צורה להצדיק את מה שעשו לנו ב-7 באוקטובר. לכן אני משאיר את העצמאות לאקדמיה. אני סומך על רוב האנשים שם, ואני חושב שהתפקיד שלנו זה להבהיר שלצד השמירה על עצמאות האקדמיה, התפקיד שלנו כאן בבית הזה זה לעזור לסטודנטים, פחות להתעסק בדברים הגדולים, ובטח ובטח לא לחנך את המרצים, לחנך את הדור הבא במקצועות שלהם, כי הרבה פעמים אנחנו נותנים עצות בתחום שאף אחד מאיתנו לא מבין בו. עכשיו אני רוצה להתייחס לסוגיה שבעיניי מאוד בוערת. אני נמצא בוועדת חינוך כמעט שבע שנים, ולא מעט אני שומע דווקא מהנציגים של האקדמיה שבגלל הידרדרות המערכת בבית הספר, בגלל הירידה בהישגים של התלמידים, הם נתקלים במצב שהרבה סטודנטים לא מוכנים – לא מוכנים ללימודים; הרמה יורדת, הדרישות יורדות. כמובן, יש גם סיבות אחרות: קורונה, מלחמות, אנשים שמפונים במשך חודשים. אי-אפשר לצפות מתלמיד בכיתה י', י"ב, שהוא מפונה מהבית שלו בעקבות המלחמה, שהוא יקבל ציון גבוה בבגרות, ובוודאי שזה ישפיע גם על ההצלחה שלו בלימודים באוניברסיטה. אבל אנחנו הידרדרנו כמדינה מבחינת ההישגים. הידרדרנו. אין השקעה מתאימה, אין הבנה שאם אנחנו לא נשקיע בלימודים של מדעים, מתמטיקה, פיזיקה, אז לא יהיו לנו מהנדסי כיפת ברזל, לא יהיו אנשים שיסיימו טכניון בהצטיינות. אנחנו גם ככה במחסור – אנחנו במחסור של מורים למתמטיקה, אנחנו במחסור של אנשי הייטק. הקטר של הכלכלה הישראלית, ההייטק, הוא פשוט מרגיש את החוסר הענק באנשים טובים שיצעידו את המדע הישראלי קדימה. פעם אחר פעם אני שומע את ידידי שר החינוך עולה כאן לדוכן לכנסת ואומר: יש פגיעה בלימודי התנ"ך. מה זה קשור? מה זה קשור? אנחנו במדינת היהודים. אין לנו שום פגיעה בלימודי תנ"ך. כל אחד שילמד מה שהוא רוצה. אבל במקום לדבר על הדברים, אכן אחר כך אנחנו רואים את התוצאות של ההידרדרות הזאת במערכת ההשכלה הגבוהה. אני שומע, שר החינוך מתעסק בלימודי תנ"ך, ועוד מאשים את האופוזיציה, הממשלה הקודמת, שפגעה בלימודי התנ"ך. צר לי להגיד את זה, אבל בסוף ההשפעה מורגשת דווקא בלימודים להשכלה גבוהה, כי תלמיד שלא מקבל את הבסיס הנדרש, מגיע לאוניברסיטה גם אחרי שירות צבאי, הוא כבר שוכח חלק מהדברים, והוא פשוט צריך להשלים הרבה חומר. אז אני לא יודע, אני בטח לא אקרא לשר המורשת בעניין הזה, אבל אני חושב שהממשלה פה פישלה ובגדול בנושא הזה. עכשיו אני רוצה להתייחס לעוד נקודה שבעיניי גם היא כשל ענק. תראו, זה שמדברים גבוהה-גבוהה ומעריכים את חיילי המילואים שהם סטודנטים – אבל אני שואל את עצמי וגם אתכם: למה סטודנט צריך לעשות 400 יום מילואים? למה? למה הוא מקבל פעם חמישית צו? בגלל שהממשלה לא מסוגלת לגייס אנשים. בגלל שהממשלה לא מסוגלת למלא את המחסור העצום הזה בצה"ל. כאשר המטכ"ל זועק ואומר שהוא צריך 12,000, 15,000, 20,000 לוחמים, זה אומר שאותו סטודנט יקבל מחר צו 8 לעוד חודשיים, שזה בכלל תופעה בפני עצמה, והוא כבר יודע שהוא הולך להפסיד את המבחן, שהוא הולך להפסיד את הסמסטר, שהוא כנראה בשנה הזאת לא יסיים את התואר שלו, אם זה ברפואה, אם זה בהנדסת חשמל, אם זה בארכיאולוגיה, לא משנה מה. אז תבינו את ההקשר הזה בין חוק הגיוס לבין הצלחה של הסטודנט בלימודים להשכלה גבוהה. קשר ישיר.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

משפט סיום.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

משפט סיום. אני רוצה באמת באמת להוריד את הכובע בפני סטודנטים משרתים ולהגיד לכם: תחזיקו עוד טיפה, נחליף את הממשלה ונדאג גם לכם. תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לך, חבר הכנסת יבגני סובה. חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, בבקשה. בבקשה, אדוני.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בציון יום הסטודנט נחשפנו היום לנתונים קשים שמראים לנו פערים עצומים בין הסטודנטים הערבים במדינה לבין הסטודנטים היהודים. אנחנו רואים שיש עלייה של 4% במספר הסטודנטים הנושרים מהמוסדות להשכלה הגבוהה, כמובן מבני החברה הערבית. לכן אני כאן רוצה לשאול את הממשלה: למה אתם לא משקיעים בסטודנטים מבני החברה הערבית? הרי אתם – זה לא מצחיק, כבוד השר, זה לא מצחיק. ההתנהלות שלך היא התנהלות ילדותית. לא, זה לא מצחיק.

שר המורשת עמיחי אליהו:

אתה רציני?

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתם מחוקקים חוקים, אתם מחוקקים כל הזמן חקיקה גזענית נגד הסטודנטים הערבים - - -

שר המורשת עמיחי אליהו:

- - - תגיד תודה רבה למדינת ישראל - - -

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני לא עליתי כאן על מנת להתעמת איתך.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

אני לא יודע אם הדובר רוצה לנהל דיאלוג.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה בן אדם גזען. כאשר אני מדבר על סטודנטים ערבים, למה אתה מגיב ככה? אתה שר במדינה. תתבייש לך. תתבייש.

שר המורשת עמיחי אליהו:

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

אדוני, ואליד, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה. אדוני השר, אני מבקש ממך. ואליד - - -

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

יושב כאן שר שצוחק על סטודנטים ערבים. בושה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

חבר הכנסת אלהואשלה, תגיד את הדברים שלך. השר, אני מבקש ממך. תגיד את הדברים שלך ברוגע, ללא שום הערות ביניים, בבקשה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ממשלה שמחוקקת חוקים נגד הסטודנטים הערבים, ממשלה שאסרה על הסטודנטים ללמוד ברש"פ ובמקביל מנעה מאיתנו לקדם הצעת חוק להקים מוסד אקדמי ברהט. מצד אחד, היא לא נותנת אפשרות לסטודנטים שלנו ללמוד, ויש חסמים במוסדות להשכלה גבוהה, עופר, באוניברסיטאות, במכללות, מבחינת הפסיכומטרי וגם מבחינת יע"ל; מצד שני, המדינה הכניסה את הצעת החוק להקמת מוסד אקדמי במגירה של יריב לוין. אנחנו דרשנו מהממשלה לקדם הצעת חוק של הקמת מוסד אקדמי בעיר רהט, שנוכל להקים מוסד – אוניברסיטה, מכללה – על מנת לשרת את ציבור הסטודנטים שלנו. אדוני היושב-ראש, זה מה שמאפיין את הממשלה הזאת – היא מפשלת בכל פרמטר: היא מפשלת ביחס של הסטודנטים, היא מפשלת בעניין הפשיעה. אנחנו רואים, רואים בבירור, אנחנו רואים בבירור שגם האחראי לשר שיושב כאן, שר הפשיעה, שנכשל בתפקיד שלו, לא הביא שום בשורה לעניין הפשיעה בחברה הערבית. להפך, אנחנו רואים שמבחינת מספרים, המספרים עולים, מספרים חסרי תקדים. דם נשפך ברחובות, והשר, לא מעניין אותו מה שקורה בחברה הערבית. גם בנושא הריסות בנגב, אנחנו רואים שיש יותר הריסות, משפחות ללא קורת גג, והממשלה הזאת לא דואגת לאזרחים הערבים. יושב כאן השר וצוחק כאשר מעלים סוגיות שמראות את הפער בין הסטודנטים הערבים לבין הסטודנטים היהודים. הוא לא אוהב לשמוע את זה, אבל זו המציאות. זו ממשלה גזענית שאמורה לשרת את כלל הציבור, אבל היא לא משרתת את הציבור הערבי. ממשלה שאמורה לשרת את כלל הציבור, לא משרתת את הציבור הערבי. נתניהו גם הפקיר את הממשלה הזאת לבן גביר וסמוטריץ', והחברה הערבית מופקרת. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:)

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

משפט סיום, בבקשה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לך, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה. יעלה חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה – אחרון הדוברים, לפני סיכום השר.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

אדוני היושב-ראש, יום הסטודנט אמור להיות יום חגיגי – חגיגה של הישגים מחקריים, חינוכיים וחברתיים של הדור הצעיר; חגיגה של מחשבה עצמאית, של נגישות ההשכלה הגבוהה לכולם, של ספקנות, של ביקורתיות, של חירות. הייתי רוצה לעמוד ולברך כאן את הסטודנטים והסטודנטיות, קודם כול בשל החשיבות של האקדמיה בחיי האישיים. רוב חיי המקצועיים הוקדשו לעשייה האקדמית, ואני מדגיש את המושג "עשייה", כי עבורנו, עבור חבריי ועבורי, האוניברסיטה אינה מגדל שן של לימוד המנותק מצורכי הקיום האנושי והחברתי, אלא חלק מהם. בסוף שנות השמונים, כסטודנט באוניברסיטה העברית, כפעיל בתא קמפוס היהודי-ערבי, הובלנו מאבקים לא רק על חירותנו שלנו, הסטודנטים, אלא למען החירות והשוויון של כל בני הארץ הזאת. כבר אז החלו לנבוט ניצני העץ המורעל, שאת פירות הבאושים שלו מרגישים כולנו כעת. עשורים קדימה, לאחר ששבתי לישראל ולאוניברסיטה העברית מהמשך לימודיי בחו"ל, היה לי העונג ללמד וללמוד בעצמי מדורות של סטודנטים שהשתתפו בקורסים שהעברתי. אבל מעבר לביוגרפיה האישית, הברכות ליום זה מתבקשות בשל החשיבות הפוליטית והחברתית של מוסד האקדמיה. האוניברסיטה מושתתת על ערכי הנאורות, שאליהם התייחסתי בתחילת דבריי: חופש מחשבה, ביקורת עצמית, ספקנות, נגישות שוויונית. מה לערכים הללו ולממשלה כהנאית, רודנית וחשוכה, שבראשה עומד נאשם המקיף עצמו בחסידי תורות גזע ודרוויניזם חברתי של עליונות יהודית ומעמדית? אי-אפשר לברך את הסטודנטים בשעה שהממשלה הרעה עושה כל שביכולתה על מנת לגזול מהם את זכויותיהם ולדכא את חירויות היסוד שעליהן מושתתת האקדמיה. זאת כמובן לא תופעה חדשה. בשנות החמישים, בשיאה של הרדיפה המקארתיסטית נגד מה שמכונה "הסכנה האדומה", חויבו אוניברסיטאות אמריקאיות להפעיל מועצות של מבחני נאמנות נגד סטודנטים, חוקרים וחברי סגל ולדווח לממשל על הפעולות שנקטו נגד "גורמים חתרניים". וכמו הרבה עיוותים שכוהני השקר מהימין מייבאים לכאן, גם הרדיפה בנוסח מקארתי מצאה לה מקום תחת קואליציית קהלת-אם תרצו: העברת חוקי רדיפה פשיסטיים נגד סטודנטים ביקורתיים; איומים לסגור בכוח הזרוע תאי סטודנטים של מתנגדי השלטון; השתקה וצנזור חוקרים המחויבים לאמת ולא לשלטון; מעקב וחקירות שב"כ של סטודנטים ערבים ושותפיהם היהודים שהעזו "לחצות את הקווים". אבל המגבלות וההשתקה שמשיתה הממשלה על הסטודנטים בתוך ישראל הן כאין וכאפס לעומת הדיכוי בשטחים הכבושים. שם, סטודנטים פלסטינים נכלאים שיטתית, ללא אשמה ומשפט, לתקופות ארוכות, רק בגלל הבעת עמדות; או ברצועת עזה, שבה הוחרבו עד עפר כל האוניברסיטאות, ועצם הזכות להשכלה הפכה מטרה להשמדה. האקדמיה גם לא יכולה להיות חופשית באמת אם הכניסה בשעריה שמורה לאלו שהון ואון, דרך משל, ברשותם. אקדמיה חופשית היא אקדמיה נגישה לכל האוכלוסייה, מכל מעמד סוציו-אקונומי, לאום, מגדר, אזור ומוצא. בישראל האקדמיה נותרה עדיין מעוז של מוקדי הכוח, כשמסביבה קיימים חסמי גישה עבור הפריפריה החברתית, נשים, הציבור הערבי, המזרחי, יוצאי אתיופיה ועוד. זאת תוצאה של מדיניות ושל שיטת משטר כלכלי-חברתי מפלות, וכל אפליה צריך לחסל. אך הממשלה, במקום לשנות את השיטה - - -

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

משפט סיום, ידידי.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

תן לי בבקשה עוד חצי דקה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

קיבלת.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

תודה. אך הממשלה, במקום לשנות את השיטה לצודקת וליצור הנגשה אוניברסלית, במקום לגבש מדיניות שוויונית שתפעל לטובת האוכלוסיות המוחלשות והמודרות, מטילה את האשמה על האקדמיה עצמה, מסיתה ומפיצה כלפיה שנאה, ובאמתלה של מלחמה באליטות פועלת להחלשתה ולהקרסתה. ואני מסיים תכף, אדוני. אני גאה שבראש המאבק נגד ממשלת העריצות, המלחמות וההון ונגד השיטה האנטי-חברתית השלטת, עומדים שותפיי לדרך - -

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

נגמרה חצי דקה מזמן. תעמוד במילתך, כסיף. משפט סיום.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

אני מסיים. - - צעירי מק"י, חד"ש ובנק"י, סטודנטים יהודים וערבים ביחד. לכן דווקא כן נסיים בברכה, ברכה לכל הסטודנטים והסטודנטיות שנאבקים, יהודים וערבים ביחד, נגד הפשיזם וההשתקה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה, חבר הכנסת כסיף.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

יסכם את יום הסטודנט הלאומי – יעלה שר המורשת עמיחי אליהו, בבקשה.

שר המורשת עמיחי אליהו:

אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני מזכיר שבשבוע הבא, בעזרת השם, יהיה יום הרצל. יום הרצל מזכיר לנו את מה שהרצל כבר גילה אז, לפני שהוא יצא לדרכו – שהאקדמיה היא לא ערובה לכך שתהיה דעת. הרצל גילה אנטישמיות אדירה בתוך האקדמיה. ואני רוצה לומר לחבר הכנסת שהשתלח פה, ואליד - - איך אומרים את השם שלו?

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

ואליד אלהואשלה.

שר המורשת עמיחי אליהו:

ואליד אלהואשלה. - - שדיבר פה וחירף את מדינת ישראל – אני מציע לאותו ואליד ללכת אולי ללמוד אצל הרשות הפלסטינית, ללמוד בירדן. מדינת ישראל משקיעה תקציבי עתק, הרבה פעמים על חשבון חיילים קרביים, כמוני, שצריכים להתמודד מול ההעדפה המתקנת שעושה מדינת ישראל לחברים של ואליד בתוך האקדמיה. חיילים נאלצים אחרי שירות קרבי ממושך ללכת ללמוד בחו"ל, אם זה רפואה או מקצועות אחרים, כי מדינת ישראל השקיעה בלקדם את החברים שלו. כפיות הטובה הזו של ואליד וחבריו למדינת ישראל היא בושה וכלימה. כי כשאנחנו חזרנו לפה לארץ וידנו הייתה מושטת לשלום, במקום ללחוץ את היד המושטת לשלום הם החזירו לנו מלחמה. הם מעודדים טבח. הם מזכירים את הנכבה. אם מדינת ישראל לא הייתה קמה ולא הייתה עוזרת לאוכלוסייה של ואליד וחבריו ללמוד באקדמיה, הם היו עדיין רוכבים על גמלים. הבושה והחרפה, כפיות הטובה שלו ושל חבורתו למדינת ישראל, זה דבר שהורס גם אותה מבפנים, וגם אנחנו צריכים לשים את דעתנו על הדבר הזה. האקדמיה צריכה להיות מקום של חיפוש דעת באמת, ולקדם אותנו ואת העולם כולו. אבל לצערנו, לא מעט פעמים באקדמיה בארץ ובעולם אנחנו רואים ביטויים נגד מדינת ישראל, תהליכים, סתימת פיות, רדיפה של סטודנטים שמשרתים בצה"ל. ראינו את זה גם השנה לא מעט פעמים, גם במלחמה האחרונה. ביום הסטודנט הזה אני רוצה לומר לכם, אחיי הסטודנטים, גם הילדים שלי הסטודנטים וגם האחיינים שלי הסטודנטים, אלה שנלחמו ואלה שלומדים היום באקדמיה: הטוב שלכם ינצח. רדיפת הדעת שלנו תצליח. תהיו מצוינים, תהיו טובים, כי המדינה נמצאת פה לתת לכם גב להיות הכי טובים בעולם, כי לשם אנחנו רוצים להוביל את האקדמיה במדינת ישראל. תודה רבה.

היו"ר מיכאל מרדכי ביטון:

תודה לך, השר, על הדברים התמציתיים והחשובים, ועל כל היום הזה בכנסת. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי ד' בסיוון התשפ"ו, 20 במאי 2026, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.